דרקון או רובוט. במה לבחור?

חלפו הימים שבהם הציגו סרטי ילדים עולמות פנטזיה פשוטים, נאיבים, מנותקים מהבלי העולם של המבוגרים. שני סרטי האנימציה הבולטים שיצאו לקראת חופשת הפסח מדגימים לא רק את תקציבי הענק ומורכבותם הוויזואלית של הסרטים המשווקים כבידור לילדים, אלא גם את היותם מבוא לילדים לסוגיות הפוליטיות והחברתיות העכשוויות.

זה לא הופך בהכרח את הסרטים ללא ראויים. "הדרקון הראשון שלי" (How to Train your Dragon") הוא סרט ילדים משובח שגם לא מעט מבוגרים יוכלו ליהנות ממנו, ו"אסטרו בוי" ("Astro Boy") אמנם פחות מוצלח, אבל סביר להניח שלהורים חובבי מדע בדיוני לא ייגרם נזק מוחי בעקבות הצפייה בו. מה שבטוח הוא שהורים עם מודעות רבה לתכני הסרטים והזדהות עמוקה עם האג'נדה הפוליטית של ג'ורג' בוש לא עתידים לרוות נחת משני סרטים אלו.

הדרקון הראשון שלי

נדמה כי אולפני דרימוורקס שמהם יצאה הסדרות "שרק" ו"מדגסקר" נידון לנצח לחסות בצל פיקסאר. יציאתו של "קונג-פו פנדה" היוותה קפיצת מדרגה באיכות ומקוריות, ו"הדרקון הראשון שלי" מוכיח כי לא היה מדובר באירוע חד פעמי. לטובתו של הסרט נזקפים פיתוח דמויות ותוכן ולא רק שיכלול של המתכונת (שהיתה משעשעת והפכה למייגעת) המתבססת על קריצות וציטוטים מטקסטים תרבותיים המוכרים לקהל המבוגר.

"הדרקון הראשון שלי". עלילה שבלונית, ביצוע מרגש

הקדימון של "דרקון" אינו מבטיח יותר מעלילה שבלונית, ואכן הקו העלילתי הבסיס אינו המקוריות בהתגלמותה. אך הביצוע המוקפד הופך את הסרט לראוי ביותר. תושבי הכפר הוויקינגי המצוי על האי ברק מותקפים באופן מחזורי על ידי להקות של דרקונים בשלל צורות וגוונים. היקאפ (ג'יי בארושל), בנו של המנהיג "סטואיק הרחב" (ג'רארד באטלר), הוא נער שמגלה כישורים הנדסיים, אך מבנה גופו הצנום ואופיו הפציפיסטי הופכים אותו לחריג וליורש מאוד לא מבטיח לאביו החסון.

כשאביו יוצא בראש משלחת שמנסה לאתר את בסיס המוצא של הדרקונים, היקאפ מצטרף לתוכנית האימונים הספרטאנית שמכשירה את ילדי הכפר ללוחמה עתידית ביצורים אלו. במקביל הוא פוגש את "חסר שיניים", דרקון צעיר ופצוע, מזן חביב למראה שנראה כמו גרסת הדרקון השחור ל-סטיץ' מ-"לילו וסטיץ'" (לשני הסרטים אחראים אותם כותבים).

הצלחתו של היקאפ לאלף את "חסר שיניים" הופכת לקשר אמיץ שמקנה לו פרספקטיבה חדשה על העימות הנצחי בין הוויקינגים לדרקונים. יכולתו לעצור דרקונים בדרכי שלום הופכת אותו למושא הערצה בקרב אנשי הכפר, אבל הוא לא מסתפק בכך אלא מנסה להביא לקץ העימות המתמשך בין בני האדם ויצורים אלו.

מתוך הסרט. יש גם מסרים חינוכיים

מעבר לתמה המוכרת והאפקטיבית של מפגש בין ילד ליצור פנטסטי, הסרט משלב שתי רמות תוכן אקטואליות - הממד האקולוגי, של עימות בין בני האדם לבעלי חיים, והממד הפוליטי, שבו המלחמה בדרקונים היא תוצאה של אי הבנה ודעות קדומות. הדרקונים לא סתם מגיעים לתקוף ("להתפוצץ") בישוב של בני האדם. הם לא עושים זאת משנאת אנשים, אלא מהאופן בו הם עצמם משועבדים ליצור מפלצתי הרודה בהם.

מעלתו של "הדרקון" אינה במסרים אלו אלא בדרך משובבת הלב שבה הוא עשוי. בשונה מכמה מהתוצרים הירודים של תלת-ממד שעלו על המסכים, סרט זה אינו רק מרהיב בדימוייו, אלא גם מצליח להפגין את איכויותיה של טכנולוגיה זו. סצנות המעוף על גב הדרקונים אינו נופלות מאלו שהוצגו ב"אווטאר".

עיצוב הדמויות האנושיות חביב ביותר, וההצגה של זנים רבים של דרקונים הנבדלים במראה וביכולות ההרס שלהם מובילה לסצנות פעולה קומיות המבוצעות היטב להנאת הילדים והמבוגרים. מומלץ בחום.

אסטרו בוי

"אסטרו בוי" הוא לא פחות מנקודת המוצא למנגה ולאנימה היפני בדרך בה הם מוכרים לנו. אוסאמו טזוקה יצר ב-1951 דמות של פינוקיו רובוטי שהכילה את ה-DNA של רבבות צאצאים בעלי עיני צלחת ומראה של קדם גיל הנעורים. סדרת המנגה (קומיקס) ארוכת השנים הובילה לשלוש סדרות אנימה טלוויזיוניות בשנות ה-60, ה-80 ובתחילת העשור האחרון.

עבור המעריצים הרבים של הסדרה, סרט הקולנוע הראשון הוא מקור לציפייה, אך גם חשש מפני הטיפול שתקבל דמות זו על ידי במאי מערבי (דייב באוורס) ואולפן אנימציה הממוקם בהונג קונג.

הסיפור יצלצל מוכר למי שראה את "אינטליגנציה מלאכותית" של שפילברג, שהושפע בעצמו מדמותו המקורית של אסטרו בוי. באסטרו סיטי, עיר עתידנית נוצצת המרחפת מעל האדמה המכוסה ערימות אשפה, רובוטים משרתים את כל צרכיהם של בני האדם.

טובי (פרדי היגמור), בנו של המדען פרופסור טנמה (ניקולס קייג'), מת בתאונה שבה משולב מקור אנרגיה רב עוצמה בגופו של רובוט לוחם. בצערו בונה הפרופסור ילד-רובוט משוכלל שמראהו החיצוני זהה למראה בנו, ובמוחו נמצאים זיכרונותיו של הבן. אך כשהפרופסור מגלה כי ילד-רובוט זה שונה מבנו, הוא מגרש אותו.

"אסטרו בוי" מגיע אל העולם שמחוץ לאסטרו סיטי, נרדף על ידי חייליו של הנשיא המרושע של העיר (דונלד סאת'רלנד), ונקלע לקרבות גלדיאטורים שבהם רובוטים

מוצבים אלו כנגד אלו. אך בתוך גופו השברירי למראה של הילד נמצא גוף רובוטי משוכלל ביותר ורב תחבולות.

האנימציה הממוחשבת מוקפדת, אך המראה המלוטש של הדמויות ושל הסביבה העירונית גם מייצר ריחוק מסוים ועניין מוגבל בדמויות וביחסיהן. ה"אמריקניזציה" הרגשית של יחסי הדמויות והמבנה העלילתי הצפוי אינם מפריעים לסרט להציג אלגוריה פוליטית בוטה על מנהיג עם תאווה בלתי נשלטת לכלי נשק אולטימטיביים, ואמירה בוטה לא פחות על האופן בו בני האדם מפנים גבם לנזק האקולוגי שאותו חוללו. אפשר לצפות, אבל לא מוכרחים.