ג'ניפר לופז מנסה לגלם אימא זאבה. חבל שהיא לא יודעת לשחק

בשנות השלושים והארבעים היה בהוליווד ז'אנר של מלודרמות כמו "סטלה דאלאס" ו"To Each His Own", על נשים שנאלצות לוותר על צאצאיהן ולהביט מרחוק כיצד הם גדלים כילדים של אימהות אחרות. הסרטים האלה כונו "סרטי נשים", במובן זה שהם יועדו לקהל נשי. "האימא", סרטה החדש של ג'ניפר לופז שעלה בנטפליקס, הוא מין מלודרמה על אימא שכזו, משולבת עם סרט אקשן סטייל ג'ייסון בורן/ג'יימס בונד (קרב יריות במגרש חניה, מרדף בהוואנה, מרדף על אופנועי שלג, וכיו"ב) וסרט הישרדות בטבע דוגמת "האיש שנולד מחדש" (עם זאבים במקום דוב). כלומר, זה סרט נשים מהזן העכשווי, שמאמץ מחוות של סרטים גבריים והופך את האימא לגיבורת-על ("תתייחסו אליה כמו ל-100 צלפים", אומר הנבל הראשי לפיקודיו חסרי הפנים).

תערובת הז'אנרים המקרטעת הזו שואפת לסחוט מהצופים מרק של אדרנלין ודמעות, וזה אולי היה יכול לעבוד אם לתפקיד האימא המדוברת לוהקה שחקנית אמיתית. אלא שג'ניפר לופז היא לא שחקנית. היא פרפורמרית, ואת האקשן היא מבצעת באופן משכנע, אבל את הקטע של לגלם אימא דואבת שמדחיקה את רגשותיה היא לא מצליחה לעשות כמו שצריך. כך יוצא שההצדקה העיקרית לראות את הסרט היא גם הסיבה לדלג עליו.

סצנת הפתיחה דווקא מבטיחה למדי. לופז יושבת בבית מסתור של האף.בי.איי בפרוור שקט, ומספקת לסוכני בולשת מהזן הגברי אינפורמציה על שני סוחרי נשק שתיווכה ביניהם וגם שכבה איתם – אדריאן (ג'וזף פיינס, גרוע כתמיד) והקטור (גבריאל גרסייה ברנאל, בהופעה כה קצרה שכמעט לא תרגישו שהוא שם). רק בסוף הסצנה, אחרי שמתנקשים פורצים לבית והורגים כמעט את כולם פרט לג'ני, אנחנו מגלים שהיא בהריון מתקדם. בסצנה הבאה בבית החולים, אידי פלקו מ"הסופרנוס" מבהירה לה שלטובת התינוקת היא חייבת לוותר עליה. מייד אחרי כן פלקו נעלמת מהסרט וחבל, כי היא השחקנית הכי טובה שם. האם התפקידים שלה ושל ברנאל נקצצו בשלב העריכה?

ג'יי לו עוברת לגור בבקתה ביער ומדגמנת בגדי שלג. כלומר, היא צדה איילים ומחליפה מבטים רבי משמעות עם אימא זאבה, אך נראית כמו שער של ווג. ואז הסרט קופץ 12 שנים קדימה. כשזואי, הבת שנמסרה לאימוץ, נחטפת על ידי אנשיו של הקטור, אימא זאבה (ראיתם מה עשיתי פה?) מתגייסת להצילה, אך לא מספרת לה מי היא. מכאן והלאה אנחנו מקבלים לסירוגין סצנות אקשן (לא רעות) וסצנות דרמתיות על אימא עצורה ובת רגישה (השחקנית המקסיקנית הצעירה לוסי פאאז, שמוכשרת יותר מהכוכבת).

את "האימא" ביימה ניקי קארו הניו זילנדית, שלפני עשרים שנה יצרה את "לרכב על הלוויתן" עתיר הפרסים, ואחרי כן היגרה להוליווד. סרטה האחרון, "מולאן" מ-2020, היה אמור להיות נקודת שיא בקריירה שלה, אך הוא היה מאכזב מכל בחינה. "האימא" לא ישפר את המוניטין שלה. זאת לכאורה יצירה נשית – גם את התסריט כתבה אישה – אך פרט לעניין של האימהות, הניואנס הנשי היחידי שזיהיתי בו הוא שבאמצע מרדף סוער ברחובות הוואנה, כשג'יי לו עולה על אופנוע שמצאה ברחוב, היא טורחת לחבוש קסדה (כי נשים זהירות יותר). אבל אחרי המרדף, כשהיא חובשת את פצעו של הסוכן החתיך שלצידה (עומארי הארדוויק) ומספרת לו איך הפכה מחיילת לעבריינית ולמודיעה של האף.בי.איי, המצלמה מספקת לנו תקריב של ישבנה, ואפשר לשכוח שמי שנתן את ההוראות על הסט היתה אישה. מצד שני, אולי זאת דרישה של לופז עצמה, כי נדמה שאין סרט שלה שבו הישבן המפורסם הזה אינו מקבל קלוז אפ.

בחלקו השני של "האימא", כשאימא לופז (אולי כבר הבנתם שלדמות אין שם) מלמדת את זואי את רזי ההישרדות אך הילדה מסרבת לאכול את בשר הציד, השתיים מנהלות את הדיאלוג המוצלח היחידי בסרט כולו ("לארנב היו חיים טובים יותר מכל ציזבורגר שאכלת בחייך"). רק שהבעיה העיקרית של התסריט היא לא הדיאלוגים, אלא סדקים מאסיביים בהיגיון העלילתי (אם לופז צריכה לשמור על מרחק מבתה כדי לגונן עליה, איך זה שסוכן הבולשת מרשה לעצמו להיות סחבק של הילדה, ועוד צרימות כאלה), והעובדה שהכל כל כך גנרי וקלישאתי. את זה שג'ניפר לופז לא שחקנית כבר ציינתי?

2.5 כוכבים
The Mother בימוי: ניקי קארו. עם ג'ניפר לופז, ג'וזף פיינס, עומארי הארדוויק. ארה"ב 2023, 115 דק'