סגור
מתוך רוחות ביירות
מתוך "רוחות ביירות" (SHOWTIME באדיבות yes)

"רוחות ביירות" היא סדרה של חיבורים שלא תמיד משתלבים

למרות הדימויים המשומשים, השילוב השקוף של ייצוגי מיעוטות והחיבורים המוזרים, יש בסדרה, לפחות בתחילתה, תנופה וסיפור מתח שצמד היוצרים הישראלי אבי יששכרוף וליאור רז, יודע לספק, והבמאי האמריקאי זוכה האמי גרג ברקר יודע לשכלל

"רחות ביירות", הסדרה החדשה של יוצרי "פאודה" אבי יששכרוף וליאור רז, היא סדרה של חיבורים, שלא בהכרח משתלבים. ישנו החיבור האמריקאי-ישראלי, מאחורי הקלעים, כלומר בהפקת הסדרה, שלעתים יוצר התנגשות רעיונית ויצירתית, וגם באירועי הסדרה, כלומר בזמן מלחמת לבנון הראשונה ומאז, שגם שם יש התנגשות אינטרסים. בנוסף ישנו החיבור הז'אנרי בין דוקו לסדרת אקשן, שמופיע בסדרה, ואף שזאת סוגה מוכרת, כאן הוא מרגיש מאולץ.
הסדרה של שואוטיים האמריקאית, בת ארבעת הפרקים, שפרק ראשון שלה עלה בסוף השבוע ב־VOD של yes ובסטינג טיוי, מתחילה בדרום עיראק, ב-20 בינואר 2007, עם חטיפה דרמטית של המורדים המתנגדים לנוכחות האמריקאית בארצם. תוך דקות מתברר, בעזרת קצינת CIA, עם רקע לבנוני, המוצבת בעיראק, שהאחראי לחטיפה הוא "רדואן. עימאד מורנייה, מאה אחוז", היא קובעת, והכותרות מאששות - "עימאד מורנייה המכונה גם רדואן, המכונה גם אבי העשן, המכונה גם רוח רפאים. יעד של המוסד, אובססיה של ה-CIA".
הדימויים מוכרים. הכל צהוב, מדברי ומאובק. נדמה שראינו את התמונות האלה בכל סרט וסדרה שנעשו על האזור מ"מטען הכאב" דרך "דור מזוין" ועד פרקים מסוימים של "הומלנד". זה המקום, או לפחות כך נראה בזמן מלחמה, או לפחות כך הוא נראה דרך עדשה אמריקאית. יצירות קולנועיות על מלחמה לא כל כך משתפות נשים (אולי חוץ מ"כוננות עם שחר" של קתרין ביגלו), וכאן יש ייצוג של אשה בתפקיד על ההתחלה ואחר כך גם בהמשך (יובל שרף). אלא שהנוכחות של קצינת ה-CIA, ודיאלוג שהיא מקיימת עם בכיר איראני בהמשך, נראים כהנחתה מלמעלה, המכונה גם טוקניזם ולא משהו אורגני.
הפגישה הראשונה של הצופים עם מורנייה (עמיר חורי, שבהמשך חיי הדמות יגולם על ידי הישאם סולימאן, מי שהיה הפנתר בעונה הראשונה של "פאודה"), זה כשהוא צעיר, החי בביירות, עובד במוסך, וחי חיים חילוניים למדי עם אשתו, תחת ההפגזות של מטוסי חיל האוויר. הוא מזוהה אז עם אש"ף וערפאת אך בצל מלחמת לבנון נהיה למנהיג החיזבאללה. שיטות הפעולה שלו נהפכות מטרור מוכר לטרור של שהידים, פיגועים של מחבלים מתאבדים. מראים כיצד הוא משכנע אנשים להתנדב למשימת השהידים, על אף הסתייגותם וחששם כי זה מנוגד לאיסאלם. השיטה הזאת היא סמל ההיכר שלו. הסוף ידוע, לפחות לצופים הישראלים, ב-2008, אחרי שנים רבות של חיפושים אחריו, הצליחו רודפיו להתנקש בחייו.
אבל עוד קודם לכן, בפרק הראשון של הסדרה, באמצע תנופת האקשן מופיעים לפתע ראשים מדברים של אנשי שירותי הביטחון ועיתונאים אמריקאים. הופעתם מפתיעה כי הרי בתחילת הפרק נכתב שהסדרה היא "בדיונית שתוחקרה רבות". לא מדובר במהלך מטא-טלוויזיוני, שבו גם המומחים הם שחקנים, מדובר באנשים אמיתיים המספקים פרטים על התקופה. השילוב הזה, כאמור, הוא מוזר ונדמה גם מיותר.
בפרק הראשון נראים שחקנים ישראלים כמיכאל מושונוב, עמיר חורי, יובל שרף וגם יעקב זדה דניאל (שממש במקביל להשתתפותו בסדרה הזאת הפציע בסופ"ש ככוכב "אלף", המגלם שם באופן מבריק את הנשיא - מאוד מבלבל), לצד שחקנים מוכרים מ"הומלנד" ו"טהרן".
למרות הדימויים המשומשים, השילוב השקוף מדי של ייצוגי מיעוטות, והחיבורים המוזרים של הסדרה, יש בה, לפחות בתחילתה, תנופה וסיפור מתח שהצמד הישראלי יודע לספק, והבמאי האמריקאי זוכה האמי גרג ברקר ("המלחמה הארוכה ביותר" על המעורבות של ארה"ב באפגניסטאן) יודע לשכלל. יש פרטים מעניינים על המבצעים ללכידתו, וגם מעניין להיזכר, שהאמריקאים גם בראשותו של הנשיא הרפובליקאי רונלד רייגן התנגדו לנוכחות הישראלית בלבנון בזמן המלחמה, אז למרות ההסתייגויות צמד היוצרים הישראלי ראוי לאמון. מה עוד שמבחינת הצופים המקומיים לא מדובר רק בסדרת אקשן אלא בסדרה היסטורית עם השלכות אקטואליות.