בחודש שעבר אמזון השיקה את "סיטדל", סדרת אקשן מרגלים בת שישה פרקים, עם תג מחיר מופרך (300 מיליון דולר) אפילו יותר מהעלילה שלה ומקום מובטח בצמרת מצעד הפלופים של עידן הסטרימינג. ריצ'רד מאדן שמככב בה יכול רק להתגעגע ל"חתונה האדומה" ב"משחקי הכס" - אז זה לפחות נגמר מהר.
לא הייתי טורח להזכיר את זה אפילו אם בנטפליקס לא הייתה עולה ממש בסוף השבוע האחרון סדרת אקשן מרגלים שמראה ל"סיטדל" וליוצרים הנוצצים שלה - האחים רוסו ממארוול - איך עושים את זה נכון (וגם הרבה יותר בזול, לידיעת הקורא הנאמן ג'ף בזוס).
"פובאר" (FUBAR), שעלתה בסוף השבוע האחרון בנטפליקס והתברגה מיד בצמרת רשימת הסדרת הנצפות ביותר, היא כל מה ש"סיטדל" היא לא. היא לא מתאמצת, לא מתיימרת ולא לוקחת את עצמה ברצינות אפילו לשנייה. מה היא כן? מאוד כיפית לצפייה. אה כן, ויש לה את נשק יום הדין: ארנולד שוורצנגר, שבגיל 75 ממציא את עצמו מחדש כשחקן רלוונטי גם לדור הסטרימינג והרשתות החברתיות, שלא גדלו על היריבות האימתנית בינו ובין סילבסטר סטאלון (להלן, מחנה עופרה ומחנה ירדנה בגרסת הבנים של שנות השמונים-תשעים).
שוורצנגר, במקרה או שלא, ממציא כאן סוגת סטרימינג חדשה: קומדיית אקשן, עם סדרה שמרפררת אל סרטי האקשן שלו מהעבר הרחוק, אבל לא דומה לשום דבר אחר שיש כיום על המסך. "פובאר" לא גרוטסקית מדי על מנת להפוך לסוג של סאטירה ג'יימס בונדית מתוחכמת דוגמת אוסטין פאוורס והיא גם לא מחביאה איזה סוד מטא-פיזי כמו "מניפסט" הממכרת או מניחה את גורל העולם על כתפיה כמו בסדרות בינג' פוליטיות דוגמת "השורד המיועד". למעשה, מאז סדרת סרטי "אושן" אני לא חושב שמישהו לקח את האקשן כל כך בקלות ובאגביות, וייצר בינג' זורם ובלתי מחייב שאפשר גם להירדם בו עם אפס נקיפות מצפון.
שוורצנגר, לצד סטאלון כנראה, הוא מהבודדים שיש להם את הפאסון לגרום לזה להצליח. חובת ההוכחה כגיבור אקשן כבר מזמן שלא מכבידה עליו, כמו למשל על ג'רארד באטלר, מאט דיימון, טום קרוז או ליאם ניסן - שתמיד מגה רציניים באקשן שלהם.
אבל האמת היא שלא רק ממרום גילו שוורצנגר יודע לקחת את עצמו בקלות. גם בימי השיא שלו, תמיד היה לו הומור עצמי במינונים גבוהים. זה כנראה גם מה שהפך אותו לאישיות כל כך אהובה וחוצה גבולות (כיהן כמושל קליפורניה הליברלית במשך שבע שנים, אף שהוא לא יליד ארה"ב ולמרות שהוא בכלל רפובליקאי) - אפילו שבחיים האישיים שלו לא חסרים לו שלדים בארון. זה היה נכון בסרט הקאלט שלו "תאומים" עם דני דה ויטו, ב"ג'וניור" שבו גילם גבר שנכנס להריון, או בסרט שבו גילם שוטר סמוי בגן ילדים - אבל גם בסרטי אקשן עתירי פיצוצים, כמו "זיכרון גורלי" וכמובן סרטי "שליחות קטלנית". הומור ושימוש פארודי במשפטי מחץ הפכו אותו לקאלט, לא פחות מאשר אותם שרירים מנופחים שהפכו אותו למר עולם, קונאן והרקולס בתחילת הדרך.
ב"פובאר", שביים ניק סנטורה (שבין היתר עומד בימים אלה גם מאחורי סדרת האקשן "ריצ'ר" באמזון), ההומור והמודעות העצמית של שוורצנגר זורמים כבר מהרגע הראשון. שוורצנגר הוא לוק ברונר, סוכן CIA על סף פנסיה שהעביר חיים שלמים כשהוא משקר למשפחתו לגבי העיסוק שלו (בסוג של התכתבות עם אחד מסרטיו המפורסמים, "שקרים אמיתיים" של ג'יימס קמרון). עבור המשפחה לוק הוא בעל רשת ציוד למכוני כושר (שוורצנגר בכל זאת) שהעבודה כבר גבתה ממנו מחיר כבד - אשתו התגרשה ממנו. העניינים מסתבכים כשברונר יוצא למשימת חילוץ של סוכן CIA אחר, רק בשביל לגלות שם ברונר נוסף. ברונרית ליתר דיוק - בתו אמה, שהוא היה משוכנע תמיד שהיא הילדה הכי מושלמת, מנומסת וחמודה בעולם - וכעת מגלה שהיא בדיוק כמוהו.
מכאן הסיפור מתפצל לשני נתיבים: הראשון והלא מאוד מפתיע הוא שיש איש רע מאוד שצריך להציל את העולם ממנו (אל דאגה, הברונרים על זה). השני והחביב יותר, הוא דינמיקת האב-בת בין שני הסוכנים, כשמוניקה ברברו (הטייסת פיניקס ב"אהבה בשחקים: מאווריק") - מגישה יופי של תפקיד. בכלל, שוורצנגר תמיד היה שחקן שידע לתת את המקום לשחקנים שסובבים אותו לגדול - משרון סטון ועד לג'ימי לי קרטיס - וגם כאן, הצוות משלים היטב את הפגמים המובנים שלו.
בין היתר זו הקומיקאית פורצ'ן פימסטר בתפקיד ששובר את הקרח פעם אחר פעם, טרוויס ואן וינקל בתפקיד החתיך עם לב הזהב ומילאן קרטר בתפקיד איש המחשבים ששולט בנעשה מרחוק, תוך שהוא לוגם מילקשייק ומצטט שורות מסרטי קומיקס.
"פובאר" (FUBAR, ראשי תיבות של הסלנג הצבאי Fucked Up Beyond All Recognition) היא ממתק קיצי כיפי, קליל ואוורירי להעביר עמו את הזמן. וגם, פיסת נוסטלגיה חביבה לילדי שנות השמונים-תשעים, שאולי לא יודו שהם התגעגעו לשרירן המגודל, אבל מבלי שאף אחד יראה ילחשו במבטא אוסטרי - He's Back!.