"שמונה הרים". עושה חסד לאלפים (באנו להרים)

דיברתי על "שמונה הרים" (והפסקול המכשף שלו) בחצי השני של פודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי (ועקבו אחריו כאן) או לחצו להאזנה כאן

לפני כשבועיים ננעל פסטיבל קאן 2023, וכל מי שנשאר בארץ וקרא את הדיווחים בעיתונים בוודאי תהה מתי כבר יגיעו כל סרטי התחרות הרשמית לישראל. אז התשובה היא, כנראה, בעוד שנה. חוץ משלושה–ארבעה סרטים בעלי פרופיל גבוה שייצאו בחודשיים הקרובים, כל שאר הסרטים יחכו לתורם בשנה הקרובה. איך אנחנו יודעים? פשוט. הביטו בפוסטרים באולמות הקולנוע ותגלו שפסטיבל קאן 2022 הגיע עכשיו אלינו: "הנער מגן עדן", "אח ואחות", "צעירים לנצח", "טורי ולוקיטה", "בוקר יפה אחד", "עכביש קדוש", "קרבה", "קורסאז'" ול–vod הגיע "פשעי העתיד", שדילג על בתי הקולנוע. כולם סרטי קאן מהשנה שעברה. השבוע מצטרף אליהם "שמונה הרים", שזכה בקאן 2022 בפרס חבר השופטים (בתיקו עם "אי–אה", שגם הוא הוקרן לרגע בארץ לפני כמה שבועות).

"שמונה הרים" הוא סרטם של הבמאים הבלגים פליקס פון חרונינחן (שהיה מועמד לאוסקר הזר על "המעגל השבור" וביים בארה"ב את סרט ההתמכרות "ילד יפה") ובת זוגו שרלוט ונדרמרש, שעיבדו למסך את ספרו של פאולו קונייטי (שתורגם גם לעברית). הבלגים יצרו סרט איטלקי לחלוטין, המצולם בנופי האלפים של צפון איטליה (עם גיחה להימאליה של נפאל) ודובר איטלקית. עד כדי כך, שהסרט זכה השנה בפרס דונטלו לסרט הטוב ביותר, פרס האקדמיה האיטלקית לקולנוע.

זהו סיפורם של פייטרו, בן העיר הגדולה, וברונו, שחי כל חייו בעיירה קטנה בפסגת הרי האלפים באיטליה, לעיתים קרובות הוא היה הילד היחיד בעיירה שכולה מבוגרים. כשפייטרו החלשלוש מגיע כילד עם הוריו לכפר האלפיני הוא מתיידד עם ברונו החסון, עם ידיו חולבות הפרות והדיאלקט המקומי המשונה שבפיו. מי שמחזק את הקשר בין השניים הוא אביו של פייטרו, איש תעשייה עירוני, שכמה שבועות בחייו מקדיש לאהבתו האמיתית: ההרים. השלושה יוצאים לטרקים על רכסי ההרים והקרחונים, מסעות שבהם פייטרו מושך את כולם לאחור בגלל מחלת הגבהים שהוא סובל ממנה. אם בפתיחה זה נשמע קצת כמו התקציר של גרסת המבוגרים ל"לוקה" של פיקסאר – גם שם היה נער בשם ברונו שמתיידד עם הילד החדש בשכונה – הסרט מקבל בהמשך תפניות קודרות יותר. לרגעים נדמה שזו גרסה איטלקית-בלגית ל"קרבה" – הידידות בין שני הבנים בחיק הטבע נראית דומה בשני הסרטים – אבל "שמונה הרים" נותר אפלטוני וסטרייטי לחלוטין, זו פשוט חברות בין שני גברים, בקשר שנוצר בזכות האבא שנעדר מחיי שניהם.

"שמונה הרים" נמשך שעתיים וחצי מורגשות מדי, והוא פוגש את שני הגיבורים גם בתור מבוגרים. אחרי מות אביו של פייטרו השניים מחדשים את הקשר, ופייטרו למעשה לומד להכיר את אביו דרך הרגליים של ברונו, שהוא יותר טיפוס של טיפוס הרים. ברונו הפך לפרטנר ההרים שהאב קיווה שבנו יהיה והידידות החדשה נרקמת מחדש סביב זכרו של האב – הבן שמגלה שהוא החמיץ כל חייו את מי שאביו היה באמת, ומנגד – החבר שמצא בו דמות אב שאימצה אותו אליה. בחצי השני של הסרט פייטרו מנסה להפוך למישהו כמו אביו, או כמו ברונו, מי שיטפס על כל הר, שידלג כמו עז אל פסגות ההרים שחנקו את ריאותיו כשהיה ילד, ומשם יטפס הלאה עד להרי ההימאליה, שם יתוודע למסורת הנפאלית שהעולם כולו בנוי משמונה הרים שמקיפים שמונה אוקיאנוסים (או ימים).

במובן הכי פשוט של המילה: "שמונה הרים" הוא סרט יפה. יפה כמו סרט פרסומת של החברה הגיאוגרפית, כמו ערב שקופיות של שגרירות איטליה. מי שמחפש חוויות קולנועיות תיירותיות, לראות נופים רחוקים בקולנוע ליד הבית, זה הסרט. הוא באמת מטפס על כל הר. יש בו רגעים מופלאים של קסם קולנועי, שבהם המצלמה מנתרת על צלע ההר לצד הגיבור, מעידה על השלב החדש בחייו שבו הוא הופך ממי שההרים מרתיעים אותו למי שההרים מקנים לו חופש ומשמעות. אבל זה יופי עם פרדוקס: נופי הענק ההרריים, שהיה ראוי לצלם בפריים סינמסקופי רחב ידיים, מצולמים דווקא בפריים ריבועי קטן. זו קצת התחכמות קולנועית, אולי אפילו מניירה, גישת הפוך-על-הפוך: העולם גדול, הקולנוע מצומצם. הנופים גרנדיוזיים, אבל זה רק סרט, והוא מסרב לשתף פעולה עם הספקטקל הקולנועי ומשתמש בפרקיים הקטן כדי למקד את תשומת הלב בשני הגיבורים ולא ברכסי ההרים שסביבם.

"שמונה הרים" היה יכול להיות סרט איטי ופיוטי, אבל בתור סרט כה אווירתי הוא דווקא גדוש בעלילה, בתסבוכות, בבעיות. הוא טלנובלה כפרית שמצולמת כמו סרט טבע. יש פער עצום בין האופי של העלילה, עם עליותיה וירידותיה התכופות, ובין הטמפרמנט הקולנועי והוויזואלי של הסרט, שהוא איטי, נינוח ודליל בחמצן. אבל למרות המשברים שעוברים על הדמויות ועל הצופים לאורך המסע הזה, מי שיגיע לפסגתו יחוש סיפוק. בסופו של דבר זה סרט מרהיב לצפייה, שגם אם הוא לא אחיד, הוא מציע נחת רוח בסופו.

(גרסה מורחבת לביקורת שהתפרסמה ב"כלכליסט", 11.6.2023)

ציוץ