• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה

"המהפנט" (Hypnotic), סקירה

12 ביוני 2023 מאת אור סיגולי

כנראה שאף אחד לא ידע מה לעשות עם "המהפנט", אם לשפוט לפי הדרך העקומה שבה הגיח לעולם. הסרט הוקרן לראשונה, כנראה בעותק לא סופי, בפסטיבל SXSW הטקסני, נזרק לכמה טריטוריות ברחבי העולם כשבחלקן הגיע ישר ל-VOD, צץ משום מה שוב בפסטיבל קאן מכל המקומות, והמשיך במין מסע מסורבל של הפצה עולמית עם אפס יחס תקשורתי. זה כאילו שהאולפנים והמפיצים עצמם אמרו לנו "עזבו. לא חשוב".
האמת שזה קורה עם הרבה סרטים. המון. מה ששונה ב"המהפנט" (Hypnotic) הוא שלא מדובר באיזה פרויקט עצמאי וזניח שעשו אנשים עלומים בתחילת הקריירה שלהם. מותחן האקשן-פנטזיה-מד"ב הוא הסרט הראשון מזה חמש שנים של רוברט רודריגז – אחד הקולות המסעירים והמלהיבים של הקולנוע בניינטיז ("סיוט בחדר המורים", "משקיעה עד זריחה", "פלאנט טרור") – והתפקיד הראשי בו הוא של בן אפלק, מכוכבי הקולנוע היותר מתוקשרים שיש בסביבה. רק לפני כמה חודשים נרשמה התלהבות מסרט שהוא ביים ואף עושה בו תפקיד לא רע בכלל, "אייר".

אז אמנם קשה לומר שרודריגז רלוונטי כפי שהיה בעבר, ובחירת הפרויקטים של אפלק לא תמיד אחידה, נאמר בעדינות, ובכל זאת ההזנחה מפתיעה. אני שמעתי על הסרט הזה הכי במקרה, כשעברתי על לוח ההפצה של החודשים הקרובים לטובת הפוסט המסורתי שלנו, "מתכוננים לקיץ". על אף ההתעסקות המופרזת של המדיה במוצרים הקולנועיים הבאים עלינו בעונת השרב, הסרט הזה לא הוזכר אצל אף אחד. או לפחות אף אחד מאלו שאני עוקב אחריהם (וזו קבוצה די גדולה של אתרים ופודקאסטים). גם היציאה שלו לוותה בשקט, והביקורות יישרו קו עם התחושה הכללית שמשהו פה לא עבד כמו שצריך.

הסקרנות שלי מהסרט נשארה איתנה על אף הכול. אמנם לא ניגשתי אליו בציפיות גבוהות מדי, אבל היה לי די ברור למה אני נכנס ואפילו חיכיתי לזה. גם אם הובהר שאף אחד מהמעורבים בו לא בשיאו פה, הווייב הכללי שזיהיתי הוא סרט ז'אנר בתקציב יחסית מצומצם (65 מיליון דולר, לפי הדיווחים. בקופות לא הכניס עשירית מזה), עם עלילת מיינד-פאק שנוטה לכיוון הצ'יזי, ולא רואה את עצמו כתרבות גבוהה במיוחד.
מכיוון שקיבלתי בדיוק את זה – אבל בדיוק – אני לא מהסס להגיד ש"המהפנט" הוא אחד מהדברים שבאו לי יותר טוב מיבול הקולנוע האמריקאי של החודשים האחרונים, אלו שהמאיסו עלי את התוצרת ההוליוודית כמעט לחלוטין. יחסית לכל שעתוקי השעתוקים כמו "בת הים הקטנה", "מהיר ועצבני 10" ו"רובוטריקים: עליית החיות" שאני לא מצליח למצוא בהם שום עניין, דווקא "המהפנט" – בשום אופן לא סרט גדול, וזה כנראה עובד לטובתו – היה כיף, גם כשתהיתי בפליאה מה הוא חושב שהוא עושה ולמה.

"המהפנט" מספר על דני רורק, בלש טקסני שטרם הצליח להתגבר על טראומת היעלמותה של בתו הקטנה מתחת לאפו. מכיוון שהחוטף עצמו לא זוכר דבר, והילדה מעולם לא נמצאה, אפשר להבין מדוע דני פיתח אובססיה לנושא.
לאחר שדני והשותף שלו מקבלים טיפ אנונימי על פריצה מתוכננת לבנק, הם מגיעים לזירה הפוטנציאלית ושם מגלים אדם מבוגר שכנראה יכול להשפיע על אנשים בכוח המחשבה בלבד, שאולי אפילו יש לו קשר לחטיפת הילדה. כשלתמונה נכנסת דיאנה קרוז, מהפנטת עם סודות רבים, דני מבין שהוא יכול למצוא מידע על בתו אבל בדרך צריך להביס אויב רב עוצמה. מכאן מתחיל רצף של טוויסטים, חלקם עובדים לא רע, חלקם צפויים מקילומטרים. לא אסגיר אותם, כמובן.

הסרט שרודריגז כהרגלו גם צילם (בשיתוף עם פבלו בארון) וערך, נראה טוב רוב הזמן אבל דלות ההפקה שלו די נוכחת. הסצנות אמנם מוארות ומועמדות היטב אבל האפקטים לא ממש מחזיקים, בטח כשהסרט מנסה להרים אימג'ים שנעשו ב"התחלה" בכמעט פי שלושה מהתקציב שלו. בכלל, הסרט הזה מרגיש כמו גרסת שנות התשעים לבלוקבאסטר של נולן, אז אני מניח שמי שחווה את העשור ההוא יוכל קצת ליהנות מתחושת נוסטלגיה, אבל זה גם כולל כמה דברים שלא מאוד קל לקבל.
ההגדרה הכי טובה שאני יכול לתת לסרט הוא "צ'יזבול". סרט עם פער עצום בין הרצינות התהומית שבה הדמויות מתנהלות בו, לבין הידיעה של הסרט עצמו שהוא די טראש. אף אחד בסרט הזה לא מדבר כמו בן אדם אמיתי, כולם נואמים בפאתוס אך ורק משפטי אקספוזיציה, וגם אם חלק מהטוויסטים כביכול מצדיקים את זה, עדיין יותר מדי שאלות נשאלות תוך כדי צפייה. האמת היא ששום דבר ב"המהפנט" לא הגיוני. התסריט מחורר באופנים פסיכים, הרבה דברים נפתרים בקלות מוגזמת, ולמצוא איזשהו היגיון במשהו פה זו משימה בלתי אפשרית שאפילו טום קרוז היה מוותר עליה.

מה שכן, ההנאה שלי מהסרט הייתה בדיוק בגלל הדברים האלה. זאת לא הייתה צפייה אירונית, לא צחקתי על הסרט תוך כדי (גלגלתי עיניים פה ושם, אבל במידה סבירה), אלא שפשוט כנראה הייתי מסונכרן אתו לשמחתי, ולכן גם בלטו לי לטובה הדברים שכן עובדים בו. למשל, המתכונת של סרט קווסט, מציאת רמזים צעד אחרי צעד, כל מקום חושף דמות חדשה ואתגר חדש. בנוסף, יש בו כמה קטעי אלימות קיצוניים למדי ועשויים היטב היישר ממוחו הפרוע של רודריגז. גם הנוכחות של אפלק עובדת פה טוב. הוא הולך חזק על sad-affleck, המם המוכר שהנציח אותו, אבל מביא בכל הכוח את הנוכחות שלו על המסך, זו שהפכה אותו לכוכב שעל אף כל המערבולות בקריירה שלו ממשיך להיות נוכח וקיים כבר שלושים שנה.
את אפלק מגבה לא רע בכלל אליס בראגה הברזילאית, בתפקיד דיאנה המהפנטת, שכנראה מוכרת בעיקר כזו עם הגב החשוף מהפוסטר של "עיר האלוהים" מ-2002. בראגה עברה להוליווד וכנראה נפלה על הסוכנות הלא נכונה, כי בגדול כל פרויקט שהיא לקחה התגלה כאכזבה. להוציא את "הטורפים" (שרודריגז הפיק) הפילמוגרפיה שלה מלאה בסרטים זניחים או דברים שכשלו דוגמת "אני אגדה", "על העיוורון", "בדרכים", ו"אליסיום". אין לה הרבה מזל, ולמרבה הצער, "המהפנט" מסתמן שלא ישנה את זה.
את האנטגוניסט מגלם וויליאם פיצ'טנר, שחקן מאוד לא מוערך שרק לפני כמה חודשים הרהבתי עליו שבחים פה בסריטה עם הטקסט על "לא נכון", שב"המהפנט" בורא נבל אדיר. אחד הטובים של השנה.
שלושת החברים האלו – יחד עם ג'קי ארל היילי (המועמד לאוסקר על "ילדים קטנים"), דאיו אוקניי, ג'ף פאהי כמובן (אחרת איך נדע שאנחנו בסרט של רודריגז?) ועוד כמה שצצים ונעלמים, משארים את הסרט בתנועה גם כשהוא מועד פה ושם.

יהיה לי קשה להתווכח עם כל אחד שיגיד ש"המהפנט" איום ונורא בעיניו. אפילו אני לא הייתי ממקם אותו על הצד החיובי של סקאלת האיכות, אבל מצאתי בו יותר טוב מאשר רע. בנוסף, הסרט הזה לוקח, או שואל או גונב, תחליטו אתם, הרבה מדברים שכבר ראינו, אבל בקטע משונה זה פועל לטובתו. ל"התחלה" כבר התייחסתי, אבל אני זיהיתי בסרט הזה הרבה דברים שהופיעו בספר ידוע של סטיבן קינג. לא אוכל להגיד איזה כי אני חושש שזה יהיה בגדר ספויילר (אם אתם רוצים לדעת, אתם יכולים ללחוץ על הלינק הזה), אז נגיד את זה ככה – אותו הספר עובד פעמיים לקולנוע, ו"המהפנט" טוב יותר משתי הגרסאות בפער גדול.
כל עוד לא מצפים ממנו להפוך עולמות (פאן אינטנדד) יש הרבה דברים מהנים ב"המהפנט". אני בטוח שרודריגז האמין בו והשקיע מה שהוא יכול, גם אם זה הביא אותו לנקודה יחסית מוגבלת. בשבילי זה לגמרי עובר כדי שאזכור אותו בחיבה ולא אתבאס על הדקות שהשקעתי בו, כפי שקרה עם יותר מדי סרטים לאחרונה.