"הפלאש" הוא לא גיבור העל שרצינו. אבל הוא הסרט הכי טוב של DC

הפלאש, בגילומו של עזרא מילר, היה הדבר הכי טוב ב"ליגת הצדק" מ-2017. בביקורת הלא נלהבת שלי על הסרט ההוא כתבתי שמילר "מביא לסרט חן של נער נלהב. הוא אמנם מזכיר מאוד (מדי) את התפקיד של ספיידרמן הצעיר בפרנצ'ייז המתחרה של מארוול, ובכל זאת הוא תוספת נעימה". ב-DC קומיקס רצו להוציא סרט בכיכובו כבר אז, אבל במאים ותסריטאים (לפי רשימה שהוגשה לאיגוד התסריטאים האמריקאי, מדובר בכ-45 מהם) באו והלכו, והפרויקט לא הבשיל. ב-2022, כש"הפלאש" כבר היה כמעט מוכן, התחילו להתפרסם שלל סיפורים על התנהגות פרועה ואלימות כלפי נשים (וגם גברים) של מילר, ועל האולפן הופעל לחץ לגנוז את הסרט. במקום זאת הם שלחו את הכוכב בן השלושים לטיפול נפשי, ודחו את הפצתו בחצי שנה – בכל זאת לא זורקים 200 מיליון דולר לפח. והנה הסרט יוצא, ועזרא מילר מופיע בו בשני תפקידים (לפחות), והוא כל כך טוב ושובה לב עד שזה מייצר דיסוננס בין הסרט לבין הדיווחים הנלווים.

נתחיל מהשורה התחתונה – "הפלאש" הוא הטוב מבין סרטי ליגת הצדק של DC קומיקס, הרבה בשל מילר, אבל גם בגלל תסריט מגובש מהרגיל עם הרבה הומור קולע שנובע מהדרמה של הגיבור הצעיר. כמה שנים אחרי שהצטרף לליגת הצדק כסטודנט באוניברסיטה, בארי אלן הוא עכשיו חוקר זיהוי פלילי שמרבה לאחר לעבודה, כי בדרכו לשם הוא תמיד מוזעק להציל מישהו. בתחילת הסרט, בעודו מחכה בבית קפה לסנדוויץ' שיורכב בדיוק לפי צרכיו, אלפרד (ג'רמי איירונס) מתקשר לספר לו על פיצוץ בבית חולים שדורש את טיפולו.

בלית ברירה עוטה הבחור הרעב את החליפה האדומה ורץ לגות'האם להציל תינוקות (וכלב) שנופלים מחלונות בית היולדות. זה פתיח מטורלל, פרוע ומצחיק. הוא לא באמת מותח, כי אנחנו לא מעלים על דעתנו שאולפני וורנר יתנו לתינוקות להתרסק על הקרקע, אבל הכוריאוגרפיה בסלואו מושן של קטיפת התינוקות מהאוויר מלאת השראה. אחר כך, כשהפלאש אומר לאחות היסטרית שהיא תזדקק לטיפול פסיכולוגי כדי להתמודד עם הטראומה, נדמה שזו בדיחה עצמית של מילר.

עזרא מילר מביט לעבר הריסות הקריירה שלו חוזרות לתחייה. "הפלאש" (צילום: יחסי ציבור)

אחרי האקספוזיציה הנהדרת, הסרט ממשיך לעבר התמה המרכזית שלו. בארי הוא צעיר בודד (ובתול) משום שלא זכה להתבגרות רגילה – אמו נרצחה בילדותו, ואביו יושב בכלא על הרצח, אף שבארי מאמין שהוא חף מפשע. כשהוא מגלה שהוא רץ מהר יותר ממהירות האור ושזה מאפשר לו לחזור אחורה בזמן, בארי מחליט לנסות להציל את הוריו. ברוס וויין (עדיין בן אפלק) מתרה בו שמסוכן לשנות את קווי הזמן, כי אתה אף פעם לא יודע מה עוד ישתנה, אבל בארי חושב שהוא מצא דרך בטוחה.

הכללים והסיבוכים האפשריים של ניסיונות לשנות את העבר מוכרים מיצירות קודמות שעסקו במסעות בזמן, בעיקר "דוקטור הו" ו"בחזרה לעתיד", אבל "הפלאש" מתבל אותם היטב ברסק עגבניות משלו. אחד החידודים המוצלחים הוא הדרך שבה "הפלאש" משתמש בסדרת הסרטים עם מייקל ג'יי פוקס לא רק כהשראה, אלא גם כהדגמה שנונה של הסיבוכים הנ"ל. בהקשר זה יש לציין שלא מעט בדיחות בסרט מתפקדות כאיסטר אגס, המיועדות לצופים שעוקבים לא רק אחר הסרטים שהיו, אלא גם אחר אלה שהיו אמורים להיות.

הטריילר כבר חשף את זה שכשבארי חוזר אחורה הוא פוגש את עצמו בן העשרה, וכאן נחשף מלוא הכישרון של מילר, שמגלם שתי ואריאציות שונות של אותה דמות, שהתפתחה אחרת במסלולי זמן שונים. ההבדל בין שתי ההתגלמויות נוגע ללב. הטריילר גם חשף שבמסלול הזמן השונה, הבארים פוגשים באטמן שונה. מייקל קיטון חוזר לתפקיד ברוס וויין 30 שנה אחרי שנפרד ממנו ("באטמן חוזר" יצא ב-1992, השנה שבה מילר נולד), והמפגש המחודש הוא לא רק fan service כיפי, אלא משתלב יפה במארג התמטי של הסרט. "הפלאש" הוא סוג של סרט מולטיוורס, אבל בניגוד לסרטים של מארוול מהעת האחרונה, שבהם מדובר בתופעה מרחבית בעיקרה, כאן ההתפצלות היא בזמן והיא מביאה איתה תמות של חרטה וניסיון לתיקון.

בניגוד להחזרתו של קיטון לתפקיד באטמן, את הנבל של הסרט, גנרל זוד מקריפטון, מגלם מייקל שאנון – שנראה ב"איש הפלדה" וב"באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק" – ולא טרנס סטמפ, שגילם את הדמות בעידן של כריסטופר ריב. זוד, שרוצה להשמיד את הכוכב שלנו כדי להציל את שלו, אינו נבל מעניין במיוחד, ושאנון לא מתאמץ. חבל, אבל לא נורא – הוא די שולי בסרט.

הו, שלום לך, הבאטמן הכי טוב בהיסטוריה. "הפלאש" (צילום: יחסי ציבור)

דמות מרכזית יותר היא בת כוכבו קארה זור-אל, שמופיעה כאן לראשונה (אלא אם נתייחס ל"סופרגירל" הכושל מ-1984). היא מגולמת על ידי סאשה קאג'ה, מאופרת הסבון הנצחית "צעירים חסרי מנוח", בהופעה נהדרת שאמורה להזניק את הקריירה הקולנועית שלה. מערכת היחסים המרכזית היא, כאמור, בין בארי הצעיר לבארי הצעיר עוד יותר, ובניסיונו של הבחור העצוב והבודד שנושא על כתפיו נטל גדול של אחריות, להתוות את דרכו של עצמו הנאיבי ומלא שמחת החיים. במהלך השנים דובר על במאים בולטים כרוברט זמקיס, מתיו ווהן וגם פיל לורד וכריסטופר מילר שייקחו על עצמם לביים את "הפלאש". בסופו של דבר המושכות הונחו בידי התסריטאית הבריטית כריסטינה הודסון ("ציפורי הטרף: והארלי קווין המהממת"), והבמאי יליד ארגנטינה אנדי מושטי, שעד כה ביים סרטי אימה כ"מאמא" ו"זה".

פרט לאפקטים המיוחדים הדי גרועים (התינוקות שהוזכרו למעלה נראים כמו בובות פלסטיק), "הפלאש" אינו מכיל זכר לרפרטואר הקודם של מושטי. הוא מצא את האיזון הנכון בין עצב להומור (שמתבטא גם בפסקול), ובין סיפור התבגרות אינטימי לאפוס גיבורי-על הכולל פלישת חייזרים מאיימים. "הפלאש" הוא מעין סרט סיכום, מלא רפרנסים לטקסטים קודמים ביקום של DC קומיקס שרובם היו פחות טובים ממנו, וגם התחלה חדשה שלא ברור אם יהיה לה המשך, עכשיו שההנהלה התחלפה ומילר, אתם יודעים.

4 כוכבים
The Flash בימוי: אנדי מושטי. עם עזרא מילר, מייקל קיטון, בן אפלק, סאשה קאג'ה. ארה"ב 2023, 144 דק'