ביקורת: העיר הזאת

מכתב אהבה להיפ הופ ולפילם נואר, שמבוצע כולו בחרוזים, ישראלי למהדרין, ופשוט נהדר. יש חיה כזאת.

מתבקש להתחכם בביקורת לסרט כמו "העיר הזאת" – להציג את הביקורת כמו תעלומה בלשית, לעשות אותה בחרוזים או איזשהו גימיק אחר. לא רק כי איזה מין דבר זה "אופרת ראפ בלשית", ולא רק כי הוא כל כך משפריץ יצירתיות שאתה גם רוצה ליצור משהו כדי להגיד שעשית, אלא בעיקר כי הסרט עצמו רווי התחכמויות: משחקי מילים, רפרנסים, משחקים עם הציפיות שלנו – אולמן, ג'יי ופצצתי הם אשפי כתיבה והסרט שלפנינו הוא ככל הנראה התסריט הכי שנון ומתפקע מציטוטים שנכתב פה מזה כמה שנים, אם לא עשורים. 

מתבקש, אבל כל נפנוף הידיים עשוי לעמעם במעט את הנקודה המרכזית של הביקורת, והנקודה היא: זה סרט מצוין, וככל הנראה הסרט הישראלי הכי טוב של השנה. אם הוא לא הסרט הישראלי הכי טוב של השנה, זה רק אומר שהתברכנו בשני סרטים מצוינים שמביאים משהו חדש לקולנוע. זה סרט מצוין למי שלא ראה את ההצגה וזאת הפעם הראשונה שהוא נפגש איתה, וזה סרט נהדר למי שראה את ההצגה ותהה האם היא תשרוד את המעבר לקולנוע. 

היא שרדה. סיפורו של ג'ו, בלש בעיר חסרת שם אך מלאה בפשע, שחיתות וזוהמה שמנסה לחקור את היעלמותה של אחותה של שרה בנט, עדיין מצחיק, מגניב, מקורי ויושב על הביט באופן מעורר קנאה. יותר מזה – יש רגעים שבהם הסרט מוסיף נדבכים שלא היו בהצגה המקורית. לא רק באופן מילולי (סצנת לוויה מסוימת לא נכללה במקור), אלא למשל, בכל הנוגע למחווה לאמנות הראפ. היה ברור שאת ההצגה כתבו מי שאוהבים את הז'אנר (בכל זאת, זה לא אופרת פאנק), אבל הסרט נותן לאהבה הזאת ביטוי רחב ביותר – מרפרנסים ויזואליים ועד לליהוקים משמעותיים ועד לסצנה שבה בערך כל עולם ההיפ הופ הישראלי בא להתארח כניצבים.

אבל בכלל, הסרט, כמו שאמר אחד ה. סטיילס, מרגיש כמו סרט. וזה אולי אמור להיות מובן מאליו, אבל כשמסתכלים על המקורות שלו – קמפיין גיוס המונים צנוע בסך הכל עם השלמות של כמה קרנות – נהיה ברור עד כמה העסק הזה היה רחוק מרחק החלטה ויזואלית שגויה אחת מחלטורה מאוד חביבה עם טקסטים טובים. וצריך להודות שכן, מי שיחפש יוכל לראות את התפרים שמרכיבים את שמיכת הטלאים הזאת. אבל בחייאת, זאת נקודת הביקורת היחידה שלי. 

כי עמית אולמן – שגם מככב כג'ו וגם מביים את הסרט – באמת השקיע את הנשמה שלו בפרויקט הזה, ו"העיר הזאת" הוא הברק בבקבוק שאני לא יודע אם הוא אי פעם לחלוטין יצליח לשחזר. איך בכלל ממשיכים אחרי אופרת ראפ בלשית? מערבון שכתוב כולו בהייקו? סלאשר בחמשירים? דרמת כיבוש בקאנטרי?

אבל גם אם אולמן יחליט שזאת הייתה היציאה הקולנועית היחידה שלו – זה די והותר. מעבר לשפה הויזואלית שמתכתבת עם סרטי הבלשים אבל גם שומרת על איזה אסתטיקה ישראלית של אותו כיעור אורבני ישראלי, מעבר להופעה הנהדרות שלו עצמו כג'ו, מעבר לטקסט הבאמת משובח פה – אולמן מעמיד פה צוות שחקנים פסיכי. זה מתחיל בג'ימבו ג'יי, השותף של הבלש ג'ו שיש לו ניסיון של שנים בלשחק את ג'ק (וגם, טכנית, את שרה בנט. אבל הוא לא עושה את זה בסרט). הכימיה בין אולמן לג'יי היא אחת מהטובות שהיו על המסך, של שני אנשים שמכירים אחד את השני שנים. גם שאר הראפרים שבסרט עושים עבודה טובה, ויש פאקינג מלא מהם אז לא נציין את כולם. 

כן נציין עוד שלושה: מוריה אקונס בתפקיד שרה בנט מקבלת תפקיד קצת כפוי טובה – תפקיד הפאם פאטאל בעידן שבו אלה יצאו מהאופנה. אבל אקונס עושה את תפקידה נאמנה ומכניסה שבריריות שגורמת לכך שקל להאמין שג'ו נפל בקסמה "בגלל שיש לו חולשה לחולשות". אבל שני החיזוקים הרציניים מגיעים דווקא מליהוקים מוכרים יותר – עידן אלתרמן בתפקיד קצר (מדי) וקורע מצחוק, ואלון נוימן מציג את מה שהוא כנראה תפקידו הקולנועי הטוב ביותר כמפקח מקמרפי. שניהם מתגלים לא רק כראפרים שמצליחים לעמוד בקצב, אלא גם כמי שמצליחים להעלות את רמת המשחק של מי שלידם. 

"העיר הזאת" הוא מכתב אהבה שהתגלגל שנים רבות עד שהפך למכתב אהבה קולנועי, אבל עבור טקסט שבכל מקרה מאוהב בבלשי המסך הכסוף, אין נכון מזה. עכשיו הוא בבתי הקולנוע הגדולים בארץ וכולם יכולים ליהנות ממנו. איזה כיף.