06 יולי 2023 | 13:44 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

"העיר הזאת", ביקורת

"העיר הזאת", הסרט. הבלש המזמר

///////////////////

דיברתי על "העיר הזאת" ופסקול הסרט בחלק הראשון של פודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או לחצו כאן

אם יצא לכם להסתובב בעשר השנים האחרונות מחוץ לצוותא בתל אביב או ליד תיאטרון האינקובטור בבית מזיא בירושלים בוודאי הבחנתם בתופעה יוצאת דופן: המוני צעירים וצעירות ממלאים את האולמות האלה בכל פעם שפדרו גראס (שם הבמה של עמית אולמן) וג'ימבו ג'יי (שם הבמה של עומר הברון) העלו הצגה חדשה. "הטרגדיה של מקבת", "העיר הזאת" ו"תיכון מגשימים" הפכו להופעות ותופעות פולחן שטסו מתחת לרדאר של רוב האנשים בארץ. אולמן, הברון וחבריהם להרכב "המופע של ויקטור ג'קסון" מצאו את נקודת ההשקה הישראלית בין עולם הספוקןוורד והפואטרי סלאם, ובין עולם ההיפ הופ, שבמקביל הלך ותפס תאוצה ופרץ מהשוליים של נצ'י נצ' אל המיינסטרים של רביד פלוטניק. בניו יורק ליןמנואל מירנדה הפך את ההיפהופ לסנסציה תיאטרונית עם "שכונה על הגובה" ו"המילטון", ובישראל עמית אולמן עשה דבר דומה, אבל בקנה מידה קטן, עצמאי, אלטרנטיבי ומחתרתי. מי שנחשף לתופעה הזאת על במות צוותא הבין מיד את מה ששאר המדינה תבין עוד רגע: מדובר בחבורת אנשים מפוצצת בכישרון. ג'ימבו ג'יי כבר הפך את הכישרון הזה ללהיטי רדיו ענקיים, אבל אולמן המשיך להסתובב בשוליים פה אלבום ספוקןוורד, שם הצגה בתיאטרון באר שבע. יש לו מעריצים שהולכים אחריו מאולם לאולם, והוא עומד מחוץ לכל הופעה חותם להם על הדיסקים שלו, אבל ההורים שלהם עוד לא מכירים את שמו.

"העיר הזאת" ירדה מהבמות בשנה שעברה, בדיוק עשור אחרי שעלתה, ואז התחיל המסע של אולמן להעביר אותה אל מסך הקולנוע. 1,640 איש תמכו בסרט בקמפיין מימון ההומונים שלו שגייס למעלה מ-300,000 אלף שקל. אבל גם עם עוד 200,000 שקל מקרן הקולנוע הישראלי, עוד 100,000 שקל ממפעל הפיס והשקעות פרטיות (בין השאר בתמיכת תיאטרון האינקובטור, בראשות אריק עשת, אביה של השחקנית מילי עשת), זה עדיין נשאר סרט עצמאי ודל תקציב, אפילו בקנה מידה ישראלי. היה ברור שהאתגר בהעברת "העיר הזאת" מהבמה למסך הוא עצום. הקולנוע לא סובל דלות תקציב. השהיית האיאימון שעובדת מצוין על במה חשופה עם להקה חיה לא יכולה לעבוד על מסך, שדורש תחושה של ריאליזם, גם כשזו פנטזיה. וכשמדובר בסרט שמשתמש בקולנוע עצמו כנקודת ייחוס, הסרט העצמאי הזה צריך להיראות כמו סרט רציני, מבלי לאבד את חוש ההומור שלו. אתגר ענק לבמאי בסרט הראשון שלו, עם אמצעים מצומצמים.

אבל הסרט רק מוכיח את מה שהיה כבר ניכר על הבמה: עמית אולמן הוא כנראה כרגע האיש הכי מוכשר בארץ. אחרת, אין לי מושג איך הוא עשה את זה. "העיר הזאת" הוא פלא. סרט ביכורים שנראה מצוין, נשמע מצוין, שהוא קולנוע על קולנוע, וטקסט על טקסט, והוא מהנה בצורה בלתי רגילה. בתקופה בה הקולנוע הישראלי המוכר והממוסד שוקע ליצירות קאמריות נוגות, מטיפניות שמפנות גב אל הקהל, "העיר הזאת" ראוי שיהפוך ללהיט ענק, לסרט פולחן, לאירוע קולנועי שכבר שנים לא ראינו כמותו.

זהו, לכאורה, פילם נואר. סרט בלשים מפותל. הבלש, הגופה, הפאם פאטאל. זה סרט ישראלי שעלילתו מתרחשת בטריטוריה המזוהה עם קולנוע הוליוודי קלאסי. זוהי, לפיכך, פארודיה על פילם נואר. מבט רחוק ועקום על מוסכמות הז'אנר וחולשותיו, זה יותר "בלש כבקשתך" עם סטיב מרטין מאשר "השינה הגדולה" עם המפרי בוגארט. זה יותר "האקדח מת מצחוק" מ"הנץ ממלטה". יותר "הבלש המזמר" מ"צ'יינטאון". אולמן מגלם את דמותו של ג'ו, בלש פרטי עם קריירה לא מפוארת. בליל סערה גשום נכנסת למשרדו אשה (מוריה אקונס) בשמלה אדומה. היא שולחת אותו למצוא את אחותה הנעדרת, שבסצינה הבאה הופכת לאחותה המנוחה. ג'ימבו ג'יי מגלם את ג'ק, שותפו לחקירה הווטסון לשרלוק שלו. ג'ו הופך מחוקר לחשוד, מזה שמוצא לזה שאבוד. ואת העיקר שכחנו לספר: "העיר הזאת" הוא סרט שכולו בחרוזים, לא פחות ולא יותר. מסקסופון הג'ז הנוארי בפתיחה ועד באטל הראפ האימתני באמצעו ועד דואט האהבה השרמנטי בסופו זהו מיוזיקל ספוקןוורד, קצבי וחושני. התמונות אמריקה, המילים מירי מסיקה. אולמן והברון, שצמחו ברחובות, טופחו בירושלים והפכו לסנסציה בתל אביב, מציגים את תמונת הניצחון של דור הראפרים הישראלים שצמחו לצידם, טונה ופלוטניק (שמופיעים בסרט) הגיעו ללייב פארק, אולמן בחר בסינמה סיטי.

והם עושים מטעמים ממילים, משפטים ושירים של השפה העברית. זו החגיגה האמיתית של היצירה הזאת: עם כל ההקפדה המרשימה על איך שהסרט נראה, יש כאן הברקה גדולה של אוצר מילים, משחקי מילים, מילים נרדפות, שעשועי לשון וחידות הגיון. בסצינה אחת, למשל, פוגש הגיבור שלנו אסיר, אותו מגלם טונה, שפותח במונולוג על יחיד ורבים, שכאילו נתלש הישר מדפי "ככה זה בעברית" של דתיה בן דור ("אור אורות, חורחורים"). ודואט האהבה הרומנטי והמצחיק שמגיע אחריו הוא מלאכת קסם של העתקהדבק מעשרות שירים. זה סרט שהשראותיו אינן הוקס או יוסטון, אלא עלי מוהר ואהוד מנור. המילים של "העיר הזאת" נעות משלמה ארצי ועד ביאליק, מכנסיית השכל לטיפקס, מעידן אלתרמן לנתן אלתרמן. יש כאן חריפות וירטואוזית שמפוררת את הקונבנציות העלילתיות לחלקיקי השפה שמרכיבים אותן, ומנהלת איתן משא ומתן. כי ככה זה בעברית. וזה קסום ומבריק ומרהיב ומצחיק. מתפקע מהכישרון המוזיקלי של אולמן, הברון ואיציק פצצתי. ותחשבו שאולי אני מגזים, אבל בחיי שרציתי לכתוב את כל הביקורת הזו בחרוזים. ולא הצלחתי.

========================

נ.ב: עכשיו האתגר האמיתי: איך הופכים סרט ללהיט? כאן יש לקוות שמפיצי הסרט יהיו יצירתיים כמו יוצריו. לזרוק אותו סתם ככה ליס פלאנט או לסינמה סיטי זה לא מספיק. צריך להביא את הקהל אליו באופן אישי, ליצור אירועים, לשווק את הסרט כמו ששווקה ההצגה. להפוך את זה לאירועי פולחן, לסינג-א-לונג, להקרנות באתרים לא צפויים.

נ.ב2: אני יודע שכבר מסתובב תסריט לגרסת הסרט ל"תיכון מגשימים". ואני אומר: תביאו כבר!

(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב"כלכליסט", 5.7.2023)

נושאים: ביקורת

השאירו תגובה