סדרות מדע בדיוני הן כבר מזמן לא נישה שפונה לקהל של גיקים בלבד. כשהן מצליחות ומוצלחות הן לא רק הופכות להיטי ענק אלא לתופעות תרבותיות של ממש. תעיד על כך הצלחת העונה הראשונה של "האחרונים מבינינו" של HBO. האנשים שמאחורי אפל טיוי פלוס יודעים זאת היטב ומנסים לדחוף לכל עונת שידורים איזו סדרת מד"ב שתהפוך ללהיט ואולי תביא מנויים חדשים לשירות האיכותי הבוטיקי שלהם. בשנה שעברה זה עבד להם מצוין עם "ניתוק" ("Severance"), שכבר חודשה לעונה שנייה, אבל הם גם חוו את הצד השני של המטבע עם ההשקעה העצומה של "המוסד" ("Foundation"), שמבוססת על יצירתו של אייזק אסימוב: היא אמנם צברה לה קהל מעריצים (ואני ביניהם), אבל לא באמת ייצרה באזז או כיכבה בטקסי הפרסים.
"סילו" ("Silo"), עיבוד של גרהאם יוסט ("צדק פרטי") ל-"Wool", ספרו של יו האווי משנת 2011 שבעברית תורגם ל"144 קומות", היא עוד ניסיון של אפל טיוי פלוס בז'אנר, והפעם מדובר בהצלחה משמעותית: היא הפכה לאחת הסדרות הנצפות והפופולריות ביותר בתולדות שירות הסטרימינג (וכצפוי, עונה שנייה כבר הוזמנה). עלילת הסדרה, שסיימה את עונתה הראשונה בשבוע שעבר, מזכירה לא מעט יצירות מד"ב אחרות: בעולם דיסטופי שנחרב בעקבות אסון לא ידוע, כעשרת אלפים בני אדם חיים בתוך ממגורה (אם תהיתם, המילה העברית לסילו) ענקית בת 144 קומות שנמצאת מתחת לאדמה.
תושבי הסילו לא יודעים למה אסור להם לצאת החוצה או מה גרם לאבותיהם להיכנס לשם מלכתחילה. הם רק יודעים שלפני שנים רבות היה ניסיון מרד שבמסגרתו אנשים ניסו לצאת לעולם החיצון דרך הדלת. פרטי המרד אינם ידועים, אסור לשאול שאלות לגביו או על העולם החיצון בכלל. כל מה שהם יודעים לגבי המתרחש בחוץ משודר להם באמצעות מסכים גדולים בחדרי האוכל, שמעבירים לייב את האפר, הזיהום והיעדר החיים. מי שיבקשו במפורש לצאת החוצה יקבלו זאת בטקס ששקול להוצאה להורג ונקרא 'לצאת לנקות' - היוצאים מקבלים איתם מטלית ואת האפשרות לנקות את המצלמה כדי לאפשר לתושבים לצפות במתרחש בצורה ברורה יותר.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
יעניין אתכן גם:
כל הסדרות המומלצות של החודש
"מראה שחורה": פעם לפחות היו לסדרה הזו יומרות. היום היא סתם מביכה
למרות הנוסחתיות, המותחן הגרמני החדש בנטפליקס הוא הבינג' שהיינו צריכים
5 סדרות בית ספר שכל אחד חייב לצפות בהן לפחות פעם אחת
נטפליקס שינתה את המדידה - אלה הסדרות הכי נצפות בה אי פעם
הסילו הוא חברה היררכית, עם מאפיינים קומוניסטיים (העיצוב המונוכרומטי של הסדרה מעביר את זה מצוין), הוא מנוהל על ידי ראשת עיר ושריף שמסייע לה לשמור על החוק (יש גם תחנות שיטור קטנות יותר בקומות השונות), אבל מי שמנהלים את העניינים באמת הם אנשי 'המחלקה המשפטית'. התפנית שמניעה את העלילה מתרחשת כאשר השריף הנוכחי (דייוויד אוילואו, "סלמה", "ספוקס") אומר יום אחד את הלא יאמר: "אני רוצה לצאת החוצה". זה קורה אחרי שהאמונה שלו במציאות של הסילו, כפי שהיא מוצגת לו, הולכת ומתערערת אחרי שאשתו (רשידה ג'ונס, "מחלקת גנים ונוף") לא מצליחה להיכנס להיריון - נושא רב חשיבות בסילו, מאחר שיש משטר קפדני בנוגע למי רשאית ואינה רשאית להרות - ומתחילה להאמין שהעולם שבחוץ ממש לא מסוכן כפי שהוא מוצג, ויוצאת החוצה.
מרגע שהסילו זקוק לשריף חדש אנחנו פוגשים את ג'ולייט ניקולס (רבקה פרגוסון, "משימה בלתי אפשרית"), מכונאית מהקומות התחתונות שעובדת על תחזוק הגנרטור הענק ששומר על הסילו מתפקד. ג'ולייט, שלא מחוברת לאליטה של הקומות העליונות, נכנסת לתפקידה עם חשדנות רבה כלפי העולם סביבה. גישתה מובילה במהרה למסלול התנגשות עם האנשים שמייצגים את רשויות החוק, בראשם רוברט סימס (קומון), ראש מחלקת האבטחה שעובד בשירות המחלקה המשפטית, וברנרד הולנד (טים רובינס) שעומד בראש מחלקת ה-IT.
העובדה שהעולם של הסדרה סגור ומסוגר משמעה שגם את הפגמים שלה קשה להסתיר. תעלומת הרציחות של אנשים יודעי סוד בתוך הסילו, שתופסת חלק נכבד מהעונה, פשוט לא מצליחה לעניין, כך שכל מה שמתחשק לצופים הוא שנחזור לדבר על מה זה המקום הזה ואיך אפשר לצאת ממנו. יש גם חורים עלילתיים שהסדרה ירשה מהמקור הספרותי שלה, בראשם ההתייחסות אל הסילו כמקום שבו תושבי הקומות התחתונות והעליונות כמעט לא נפגשים, בזמן שמתואר לנו שמדובר בסך הכל ב-144 קומות. הן אמנם גדולות ורחבות ממדים אבל ההיגיון (שלי לפחות) אומר שאם כל עולמי - נטול האינטרנט והבידור - היה מורכב ממבנה אחד גדול המחובר באמצעות גרם מדרגות, כנראה הייתי מוצא את הזמן במהלך חיי לטייל ביניהן. נראה שכדי להיסחף אחרי העולם הפנימי של "סילו" צריך פשוט לקבל את זה כעובדה מוגמרת.
אבל הפגם הבולט ביותר הוא תצוגת המשחק של פרגוסון כג'ולייט. היא מחווירה לעומת קאסט של שחקניות ושחקנים באמת נפלאים (מלבד רובינס, אוילואו וג'ונס תמצאו כאן גם את הארייט וולטר הנפלאה ("יורשים", "טד לאסו") שמגלמת את מרת'ה, המספקת לג'ולייט תמיכה מורלית ומעבר לה. נראה שפרגוסון מרגישה יותר בנוח בסצנות שלוקחות את דמותה למקום של גיבורת סדרת פעולה, אבל לא מצליחה לשכנע בסצנות מרגשות יותר כמו המפגש עם אביה (איאן גלן, סר ג'ורה מורמונט מ"משחקי הכס") או בכל סצנה אחרת שדורשת קצת יותר איפוק.
ולמרות הפגמים, העונה הראשונה של "סילו" מצליחה לסחוף ולגרום להגיע לפרק הבא עם רצון לדעת עוד. זה קשור בעיקר בעובדה שבבסיסה של הסדרה יש שאלה אחת גדולה שמאוד מעניין לדעת את התשובה עליה - האם העולם בחוץ באמת נחרב או שאולי מדובר בשקר שנועד להחזיק את תושבי הסילו בפנים? מהשאלה הזאת יוצאות עוד הרבה שאלות קטנות יותר שמגרות את המחשבה: למה שמישהו ירצה לשקר לגבי העולם בחוץ? מה הוביל מלכתחילה לבניית הסילו? מי האנשים שעומדים מאחורי המחלקה המשפטית?
יותר מזה, בשנת 2023 נראה ש"סילו" יכולה לשמש משל להמון דברים במציאות שלנו. מי שמאמינים שהקורונה הייתה רק קונספירציה, יראו בסדרה הוכחה לכך שכולנו יכולים בקלות להיסחף אחרי הפחדות השלטון ולהסתגר בלי שום סיבה. תומכי המהפכה המשפטית יראו בה תיאור מדויק של הכוח הבלתי מוגבל של שלטון הפקידים וההשלכות הקשות שעלולות להיות לו. בזמן שבארה"ב ובמדינות אחרות בהן מתקיים שיח סביב סוגיית ההפלות, יוכלו למצוא כאן חיזוק לטרור שנעשה כלפי נשים באמצעות התערבות בילודה שלהן. יש כאן המון נושאים שאפשר להתדיין ולהתפלסף עליהם, ו"סילו" מיטיבה להגניב אותם פנימה בזמן שהיא מספקת בידור מעניין ומלוטש. לא פלא שהיא הפכה להצלחה.