גם סרט בלי כוכבים על חברוּת בין נשים יכול להיות קומדיה מושלמת

השם הכי מפורסם ב"עוברות את הגבול" הוא המפיק סת' רוגן. מעורבותו מבהירה שאף שזה סרט על ארבע צעירות אמריקאיות ממוצא סיני שנוסעות לביקור מולדת, לא מדובר בדרמה איטית ומהורהרת, אלא בקומדיה פרועה ומרוצפת במה שפעם קראנו לו גסויות. יתרה מכך, זה הסרט הכי מצחיק שרוגן היה מעורב בו מזה שנים, ובאופן כללי אחד הסרטים הכי מצחיקים שיצאו למסכים מאז שחזרנו לבתי הקולנוע. לקראת סופו הוא מנסה גם לרגש, כי הוליווד, וזה קצת פחות עובד לו, אבל לא נורא.

בסרט מלוהקות ארבע שחקניות ממוצא אסיאתי, שלוש מהן מוכרות, בערך. סטפני שוּ כבר הוכיחה את כשרונה הרב כשהיתה מועמדת לאוסקר בשנה שעברה על תפקידה ב"הכל בכל מקום בבת אחת". חשבתי שהכרתי גם את אשלי פארק ושרי קולה, כי ראיתי אותן ב"אמילי בפריז" וב"צרות טובות" בהתאמה, ולא התרשמתי ממה שיש להן להציע. מתברר שאסור לשפוט שחקניות על פי הופעותיהן בסדרות טלוויזיה נודניקיות. "עוברות את הגבול" (שם מוצלח, דרך אגב) העניק להן תפקידים עסיסיים, והשתיים מתגלות כשחקניות מוכשרות, מצחיקות ומלבבות.

רוב הסרטים (הלא רבים) שעסקו בחוויה של אסיאתים אמריקאים נוצרו בשולי התעשייה. רק בשנים האחרונות החל טפטוף יציב של סרטים הוליוודיים עם גיבורים אסיאתיים הפונים לקהל רחב, כמו "עשירים בהפתעה", "אדומה אש" ו"הכל בכל מקום בבת אחת". הסרטים האלה נותנים רוח גבית ל"עוברות את הגבול", שהוא סוג של הימור כפול (מבחינה קופתית) – גם סרט על חברוּת בין נשים, ללא גבר בתפקיד מרכזי, וגם בלי כוכבות, כי חוץ מלוסי לו אין בהוליווד כוכבות של ממש ממוצא אסיאתי (מישל יאו הגיעה למעמד הזה רק בגיל 60).

זה סרטה הראשון כבמאית של אדל לים, שהתפרסמה כתסריטאית של "עשיר בהפתעה" (היא סירבה להצעה לכתוב את סרט ההמשך כי אולפני וורנר הציעו לה שכר נמוך באופן משמעותי מזה של שותפה הלבן לכתיבה). לים כתבה את התסריט של "עוברות את הגבול" יחד עם צ'רי צ'בפראברונרונג ותרזה שאו, מהכותבות הראשיות של סדרת האנימציה "איש משפחה", וברור שהשלוש שפכו לתוכו את חוויותיהן האישיות כאסיאתיות אמריקאיות. לצד בדיחות רעשניות ובהחלט לא מעודנות (לא מעט מהן על סקס), יש בסרט גם הרבה ניואנסים קטנים שתורמים לריבוד האנושי ולעיסוק בזהות ובהגדרה עצמית. בהקשר זה, מה שבעיניים רגישות לתקינות פוליטית עשוי להיתפס כטעות ליהוק הוא בעצם הכנה לאחת ההפתעות המרכזיות של הסרט.

אודרי סאליבן (פארק) אומצה בינקותה על ידי הורים לבנים, ופיתחה צורך עז להוכיח את עצמה. לולו (קולה), שמייצרת פסלונים הומוריסטיים של אברי מין, היא חברת הילדות שלה. הן שונות מאוד זו מזו, ומלכתחילה נעשו חברות משום שהיו שתי הילדות האסיאתיות היחידות בשכונה. עכשיו אודרי היא עורכת דין שאפתנית שנשלחת לבייג'ינג לסגור עסקה עבור הפירמה שלה. הבוס הלבן שלה טועה לחשוב שהיא דוברת סינית, והיא לוקחת איתה את לולו כדי שתתרגם לה, למרות שהיא יודעת שיש לה נטייה לעשות בלגן. אל השתיים מצטרפות קאט (שוּ), חברה מהקולג' של אודרי שהפכה לכוכבת טלוויזיה בסין, ובת הדוד הילדותית והא-מינית של לולו שזכתה בכינוי דדאיי (עיניים מתות), בגילומה של סברינה וו המתגדרת כא-בינארית.

בהגיען לבייג'ינג אודרי מגלה שהיותה סינית רק על פני השטח (חברותיה מאשימות אותה בגזענות משום שמעולם לא יצאה עם גבר אסיאתי) עומדת לה לרועץ בניסיונה לסגור את העסקה. איש העסקים הסיני (רוני צ'נג, המוכר מ"הדיילי שואו") רוצה שאודרי תפגין את מחויבותה לשורשיה ותביא את אמה הביולוגית לאירוע שהוא עורך, וארבע הנשים יוצאות לחפש אחריה. ברכבת אודרי בוחרת בתא הלא נכון, ומשם מתחילה שרשרת של הסתבכויות טיפוסיות יותר ופחות לקומדיות מסע. הן כוללות סקס, סמים וקיי-פופ, והמסע הולך והופך לאבסורדי.

הדינמיקה בין ארבע הנשים תוססת ונשפכת כמו בירה מהחבית, והבימוי השנון והאנרגטי תורם לכיף. כאמור, אין גברים בתפקידים מרכזיים, אבל בהחלט יש גברים כאובייקטים מיניים, וזה מודגש. קאט מאורסת לשחקן/חתיך על (דזמונד צ'יאם) המופיע לצידה בסדרה, ומתחזה לבתולה בשל היותו נוצרי אדוק. מה שהוא לא יודע עליה ייחשף בתקריב שהעניק לסרט דירוג R. ויש גם אוטובוס מלא שחקני כדורסל חמודים שנראים ממש טוב. הסרט מהפך את המבט (שזו כבר אינה תופעה חדשה) ועושה זאת עם קריצה חיננית.

כאמור, לקראת המפגש המיועד עם האם הסרט מחליף טון, ואף מזמן לצורך העניין את אחד השחקנים האסיאתים-אמריקאים הכי מוכרים לתפקיד אורח נחמד. אך לסיום הוא שב ומדליק את הבערה הקומית ורומז לאופציה של סרט המשך. אני בעד.

4 כוכבים
Joy Ride בימוי: אדל לים. עם אשלי פארק, סטפני שו, שרי קולה. ארה"ב 2023, 95 דק'