קולנוע - עולים השבוע: ”משרה מלאה" ועוד

”משרה מלאה" דרמה. סרטו של אריק גראוול זוכה בפרסי הבימוי והשחקנית הראשית בפסטיבל ונציה ועוד

”משרה מלאה" (צרפת 2022) ****

דרמה. סרטו של אריק גראוול. ז’ולי (לור קלאמי) מגדלת את שני ילדיה באזור כפרי למרות שהיא עובדת כחדרנית במלון יוקרתי בפריז. פשוט, אין לה תקציב לשכירת דירה בעיר הגדולה. באורח חייה, היא תמיד בסטרס, מתמרנת בין משפחה והעבודה. האקס שלה לא שילם מזונות, אז היא תפרנית למדי. לשמרטפית השומרת על ילדיה בהיעדרה נמאס מהאיחורים שלה. אבל היא מתמודדת באומץ עם החיים הקשים והמלחצים שלה, מחפשת דרך לשדרג את חייה וסוף סוף מצליחה להשיג ריאיון למשרה ראויה, כזו שעשויה להוציא אותה ממעגל העוני. אלא שכאשר פורצת השביתה הגדולה של התחבורה הציבורית, בה משתמשת ז'ולי באופן קבוע והיא חיונית עבורה, מתחיל להיות מופר האיזון העדין שמאפיין את התנהלות חייה. 88 דקות.

הבמאי אריק גראוול, שזהו סרטו הארוך השני, מצליח להתחבר כאן באופן מדויק לדופק הפועם הלחוץ של החיים המודרניים בפריז. זאת כמובן בכל הקשור לתפקודם בעיר של בני מעמד הפועלים כמובן. הגיבורה ז'ולי, בכיכובה המעולה של לור קלאמי, לא יכולה לנוח לרגע. לילדיה הקטנים שבבית יש את הצרכים שלהם, והיא בקושי מצליחה להעניק להם את המינימום: חיבוק ומילה טובה. שלא לדבר על הכנת ארוחות. וכשהבייביסיטרית לוקחת קונטרול, מתחיל יומה הצפוף והמלחיץ. נסיעות אינסופיות, במטרו, באוטובוס, וכשאין ברירה אפילו בטרמפים. לבית המלון בו היא עובדת. היא מאחרת לא אחת, והבוסית שמתייחסת אליה בסלחנות בדרך כלל מתחילה לאבד סבלנות. וז'ולי ממשיכה במירוץ החיים המטורף שלה. אבל במקביל חושבת איך לשדרג את חייה ולעלות את רמתה הכלכלית, בעיקר לטובת ילדיה שהיא חשה שהיא מזניחה אותם. ז'ולי מוצאת עצמה בריצות אינסופיות, בניסיון נואש להדביק את הזמן. במירוץ חסר נשימה כדי לעמוד בהתחייבויותיה שאינן מניחות לה לרגע. היא על סטרואידים נון-סטופ ולא ברור אם ומתי זה יסתיים.

בניגוד למקובל בסרטים המתרחשים בפריז ומציגים אותה באור חם ורומנטי, כאן העיר מצולמת בצבעים קרים, מה שמשקף את מצבה הרגשי של ז'ולי ואת חייה, בעצם את חייהן של נשים רבות במצב דומה. את הדימוי האולטימטיבי לחייה הצפופים עד כדי להתפקע של הגיבורה משקפת מוזיקת הפסקול, שהיא שחקנית חשובה במרקם שיצר הבמאי גראוול. מצב הצבירה של ז'ולי הוא ריצות אינסופיות בניסיון נואש להדביק את הזמן. היא בריצה חסרת נשימה כדי לעמוד בהתחייבויותיה שאינן מניחות לה לרגע. היא על סטרואידים נון-סטופ ולא ברור אם ומתי זה יסתיים. מי שיצרה את המוזיקה הספידית התואמת המעולה, שמלווה אותה בדרכים ולא מניחה לה ולנו לרגע היא אירן דרסל. הפסקול עוצר הנשימה שחיברה לסרט מכתיב את קצבו ומגדיר את סגנונו חסר המנוחה. דרסל היא ילידת פריז, 1984, ולאחר לימודים בבית ספר לאמנות התחילה לעסוק בצילום סטילס אמנותי ויותר מכך להתמסר למקלדות וליצור מוזיקת טכנו אלקטרונית מעוררת השראה. מאחוריה כבר שלושה אלבומים אינסטרומנטליים, האחרון שבהם הוא פסקול "משרה מלאה", שזיכה אותה בפרס הסזאר היוקרתי. אגב, הסרט זכה גם בפרסי הבימוי והשחקנית הראשית בפסטיבל ונציה.

משרה מלאה, צילום: באדיבות לב סרטים ובתי קולנוע

"סרט בסנטר" (ישראל 2023) ****

סרטם של קובי פרג'ומוריס בן מיור. הקניון הראשון שנפתח אי-פעם בישראל הוא דיזנגוף סנטר ב-1977 המקום נבנה על האדמות של נורדיה, שכונת צריפים של פועלים ובני מעמד סוציאלי נמוך. שטח האדמה הזה היה בבעלות לאדיב חינאווי, ערבי אמיד מיפו שהשכיר את הצריפים ליהודים שלא יכלו להרשות לעצמם לגור בתנאים טובים יותר. בשל קשריו הטובים עם היהודים נרצח חינאווי בשנת 1939 על ידי רוצח שלא נתפס מעולם, ועם הקמת המדינה, איבדה משפחתו את זכותה על המקום בשל חוק נכסי נפקדים. בשנות ה-60 הוחלט לפתח את השטח ולבנות במקום מרכז מסחרי, משהו שעדיין לא היה קיים בתל אביב של אז, ולשם כך הגיע לארץ ב-1964 אוסקר נימאייר הברזילאי, מהאדריכלים הנודעים בעולם. אבל הבירוקרטיה הכריעה אותו והפרויקט עבר לידי הקבלן אריה פילץ. ב-1977 הסתיימה כאמור בניית הסנטר על ידי הקבלן אריה פילץ והאדריכלים עליזה טולדו ויצחק ישר. בשנים הראשונות לפעילותו המקום היה שומם ואפילו לא היו קופצים על שטחים לחנויות שהוצעו כמעט בחינם. עם השנים המרכז תפס תאוצה והפך לאחד מסמליה המובהקים של תל-אביב. 95 דקות.

הסרט מבוסס על ספרה של תמר ברגר "דיוניסוס בסנטר" וחושף את סיפורו של המבוך האורבני המוזר והמופלא הזה גם יחד. קובי פרג' ומוריס בן מיור חתומים על כמה עבודות דוקומנטריות מעולות קודמות, כמו "פוטו פראג'" (על אימפריית הצילום של בני משפחתו של קובי), "המלכה שושנה" (על שושנה דמארי), "להאיר את יוסי" (על יוסי בנאי) וכעת "סרט בסנטר".

כפי שניתן היה להיווכח בסרטיהם הקודמים, השניים יודעים היטב כיצד להשתמש בחומרי ארכיון שהם מאתריפ, כולל ובעיקר נדירים, והם עושים זאת מצוין גם כאן. כילד שוטטתי ליד צריפי נורדיה והתרגשתי כעת לצפות בחומרי גלם מצולמים מאז ששולבו בסרט וצפו מחדש לנגד עיניי. מעבר לכך, תוך שימוש במרואינים רלוונטיים השכילו פרג' ובן מיור לשרטט פרופיל מדויק, אמין ומרתק של הסנטר כמרכז שיש בו הכל מכל, ועוד נחזור לזה. ומאחר שמדובר בסרט, אי אפשר כמובן בלי לשוחח עם נורית ואיז'ו שני, שפתחו בסנטר את רשת בתי קולנוע לב שלהם, השוכנת למעלה. קצת חסרה לי הזווית של בתי הקולנוע "דיזנגוף", שהיו במרתף הסנטר, בבעלות דוד שפירא, שהלך לעולמו בדיוק לפני 20 שנה.

פרג' ובן מיור בחרו לתאר את כל האגדות האורבניות והאמיתיות הקשורות במקום. מהמנהרות התת-קרקעיות ועד מועדוני מוזיקה מחתרתיים בהם ניתן היה לשמוע אמנים והרכבים פורצי דרך. מתחנת רדיו פנימית שפעלה במקום ועד המגוון הרחב של החנויות והפעילויות השונות שרחשו בסנטר לאורך השנים. וההישג הגדול ביותר של הסרט הוא אופן הצגת המקום כמיקרוקוסמוס עירוני, כעיר בתוך עיר. אתה נכנס פניה ונבלע למציאות אחרת, אלטרנטיבית במידה מסוימת לזו שבחוץ, ברחוב דיזנגוף. גם קצב הסרט נכון. הוא "נושם", לא מהיר מדי, לא קצבי מדי, לוקח את הזמן לאפשר לצופה להתרשם. עבור כל תל-אביבי, וגם כאלה שלא, זהו מסמך תיעודי שחובה לצפות בו. ואי אפשר לסיים מבלי לאזכר את אותו מאבטח צבעוני, ססגוני ובלתי שגרתי שבודק מכוניות בכניסה לחניה התת-קרקעית ופרש בפני פרג' את תובנותיו האותנטיות בכל נושא כמעט. זהו אנטי גיבור קלאסי שתפור כמו כפפה ליד על הסרט הזה.

סרט בסנטר, צילום: סטודיו בן מיור פרג'

"משימה בלתי אפשרית: נקמת מוות – חלק ראשון" (ארה"ב 2023) *** וחצי

מתח-אקשן. הראשון מתוך שני חלקים בסדרה (השני עתיד לצאת ביוני 2024). אנשי ביון אמריקנים עוקבים אחר צוללת רוסית המאיימת על בסיס ימי אמריקני ואף משגרת לעברו טורפדו. אלא שמייד לאחר מכן הצוללת נעלמת מהסונארים כלא הייתה. מתברר שלסוכן אית'ן האנט ולצוותו מצפה הפעם משימה מורכבת במיוחד, לחשוף "יישות" מסתורית עוצמתית, בלתי נראית. הוא יצטרך לעשות זאת באמצעות איתור מפתח בצורת צלב שנצפה על הצוללת. זה המפתח לשליטה במידע בקוסמוס שלנו ובמין האנושי בכלל. לא פלא שלא מעט מעצמות ותאגידי פשיעה אדירים חושקים במפתח הזה. האנט וצוותו, הכולל את בנג'י דאן (סיימון פג), וינג ריימס (לותר סטיקל), אילזה פאוסט (רבקה פרגוסון), הסוכנת לשעבר ב-MI6, ושות', בכלל זה סוחרת הנשק אלנה מיצופוליס (ונסה קירבי). ומן הצד השני יש לנו כאן את הטרוריסט גבריאל (איסאי מורלס) והפקודה שלו המתנקשת פאריס (פום קלמנטיף). מי שנכנסת כאן לתמונה ודי גונבת את ההצגה היא גרייס (היילי אטוול), צעירה מסתורית המתמחה בגניבות ומצליחה לפלח את המפתח המבוקש. לאחר שהיא נמלטת שוב ושוב, האנט ירתק אותה אליו באזיקים והם ינועו במהירות מסחררת ברחובות רומא בפיאט 600 צהובה, כשהם מתחלפים בנהיגה. וזה רק חלק קטן ממה שקורה כאן. וכאמור, המשך יבוא. 163 דקות.

נכון שבסרטים הכל יכול להיות מופרך, וזה בסדר, אבל למה אנחנו צריכים לראות ולשמוע (בסצנת הפתיחה) אנשי צבא בצוללת רוסית המדברים בשפה האנגלית במבטא רוסי כבד? לא ברורה לי ההחלטה הזו של המפיק טום קרוז והבמאי כריסטופר מקווארי, שזהו סרטו השלישי בסדרת "משימה" (הקודמים היו "משימה בלתי אפשרית: התרסקות" ו"משימה בלתי אפשרית: אומת הנוכלים"). קרוז הפך לאחד האנשים החזקים והמשפיעים בתעשיית הקולנוע ההוליוודית, לא מעט בזכות ההמשכון "אהבה בשחקים מאווריק", עליו הימר כשהוא לוקח סיכון, אותו הפיק ובו כיכב 36 שנה לאחר המקור. הסרט חצה כבר מזמן את רף מיליארד הדולר בהכנסות, כשתקציב הפקתו היה יותר מ-170 מיליון דולר בלבד.

נראה כי קרוז מרגיש כמו חצי אלוהים (לפחות) והמגלומניה הזו שלו באה לידי ביטוי ב"נקמת מוות – חלק ראשון". הסיסמה המיתולוגית השחוקה של "מבט ספורט" בערוץ הראשון של הטלוויזיה הישראלית בשנותיה הראשונות - "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר" - משקפת את החזון של קרוז בסרט הזה. הוא כבר בן 61 וסצנות הפעלולים אותן הוא מתעקש להמשיך לבצע בעצמו - ואני לא חושב שמישהו בדק היכן בדיוק נכנס לתמונה המחשב כדי לסייע לו – מרשימות כרגיל. נכון שהאקשן מושקע ומלוטש והוא גם ממשיך עם הפורטה של הסדרה (כמו בסרטי בונד, נניח) "סע וטייל ברחבי תבל", ואנחנו זוכים לסייר כאן בנופי רומא (ואגב, הייתכן שהתגלגלות הפיאט 600 עם קרוז והיילי אטוול, שתיכף ידובר בה, על המדרגות הספרדיות היא מחווה לסצנת עגלת התינוק על מדרגות אודסה ב"אוניית הקרב פוטיומקין" של אייזנשטיין? כנראה שאני הוזה. זה לא יכול לקרות בסרט כזה), ונציה, האלפים של אוסטריה, אבו דאבי ועוד ועוד. אבל עדיין חסרה לי כאן הנשמה. הסרט לא ממש נגע בי רגשית. הסיפור גנרי למדי, מתכתב בכבדות עם סרטי אקשן בכלל וסרטי הסדרה הקודמים בפרט, וכדי להיות עדכני גם עם עולם שבו הבינה המלאכותית משתלטת על חיינו, וגם זה לא חדש וראינו זאת בקולנוע בווריאציות שונות כבר לפני שנים. נראה שלקרוז את מקווארי לא היה כל כך חשוב לחדש או לשדרג את הנוסחה, מעבר להיבטיה הטכניים. אין לי בעיה עם קולנוע מסחרי נטו, ונראה שבמקרה זה הם לגמרי הלכו על בטוח. כי רבים אוהבים את הפרויקט הקולנועי של "משימה בלתי אפשרית", והוותיקים, כמוני, עוד זוכרים בחיבה את סדרת הטלוויזיה מהסיקסטיז-סבנטיז. ושטום קרוז הוא כוכב עליון, כבר אמרנו? אז חובבי האקשן בהחלט ייהנו ויבואו על סיפוקם. אני נהניתי חלקית. יותר נכון, עם כוכבית.

משימה בלתי אפשרית 7: נקמת מוות - חלק ראשון, צילום: סרטי פראמאונט

"ההילולה שנות ה-90 הסרט" (ישראל 2023) **

קומדיה. סרטם של אריאל בנבנג'י, שלום אסייג, בהשראת סדרת הטלוויזיה שלהם "שנות ה-90". זה מתחיל בחלום נבואי של פרוספר (שלום אסייג) על סבו רבי אוחנונה (שלום אסייג) שנפטר. בעקבות החלום הוא מעלה את בני משפחתו ועוד קבוצה של תושבי השכונה על אוטובוס כשמגמת פניהם ההילולה אצל ה"באבא סאלי" בנתיבות. הסיפור מסתבך כשבגלל טעות בדרך הם מגיעים לעזה ונחטפים על ידי מקומיים. החטופים מנסים את כל השיטות מהשכונה כדי לברוח מהשבי, בזמן שעברייני השכונה המתוחכמים והמנוסים עובדים על תוכנית בניסיון לחלץ אותם מבחוץ. כשהם סוף סוף מצליחים להשתלט על החוטפים ומוכנים להימלט, לידה לא צפויה של אשת אחד החוטפים מייצרת טוויסט בעלילה. עם שלום אסייג, אוולין הגואל, עופר שכטר, דניאל אסייג, שלומי קוריאט, לינור אברג'יל, צחי נוי, אריק משעלי, מוריס כהן, יגאל עדיקא, יוסי וידר. 100 דקות.

יכול להיות שברגע שאתם קוראים ביקורת זו, בתי הקולנוע מוצפים בקהל שבא לראות את שלום אסייג וחבורתו בסרט הזה. ככלות הכל קדמו לו שתי סדרות הטלוויזיה "שנות ה-80" ו"שנות ה-90" (שהסרט מבוסס עליה) ששודרו בערוץ 13. זהו ללא ספק פרויקט משפחתי. את התסריט חיברו מני אסייג, דניאל אסייג, שלום אסייג ואור כהן, ששייך אף הוא לשבט. שלום אסייג הוא אחד משני הבמאים ובנו דניאל משחק אף הוא בסרט. סטנדאפיסטים, אב ובנו, כידוע. ואחרי שאמרתי את כל זה, אכתוב את דעתי על הסרט. אף סצנה בו לא הצחיקה אותי ואפילו לא שורה אחת. הסרט נראה ונשמע לי וולגרי, נלעג ומאוד נמוך. הטקסטים ירודים ביותר והוא רצוף "בדיחות קרש", מה שנקרא.

ובכל זאת מצאתי שתי נקודות אור בפרויקט. אני מאוד אוהב את אוולין הגואל, וגם כאן היא עושה טוב מאוד את מה שנדרש ממנה. גם לינור אברג'יל לא רעה, בייחוד כשיש לה טקסט שמתייחס למלכת היופי. אבל "ההילולה" בכללותו לא עומד מבחינתי בשום סטנדרט של עבודת קולנוע ראויה או כזו שאפשר בכלל לנתח בכלים של ביקורת. לא צפיתי בסדרות "שנות ה-80" ו"שנות ה-90", וייתכן שיש בהן איזשהו הומור פנימי או קוד שמי שמכיר אותו יתחבר גם לסרט. בכל אופן, דברים דומים כתבתי על "לשחרר את שולי" והוא הפך לסרט השלישי מבחינת מספר הצופים שראו אותו אי-פעם בתולדות הקולנוע הישראלי. אז בלי כל קשר לפוטנציאל המסחרי שיש לו או אין לא, עבורי "ההילולה שנות ה-90 הסרט" הוא מתחת לכל ביקורת.

ההילולה, באדיבות סרטי יונייטד קינג, צילום: אייל אפרתי