"מראה שחורה" מנסה להמציא את עצמה מחדש. כשזה עובד זה נהדר

אפשר להגיד המון דברים על "מראה שחורה", סדרת האנתולוגיה של צ'ארלי ברוקר: היא הייתה מהפכנית, היא פתחה דלתות עבור סדרות אנתולוגיה אחרות, הידרדרה ברגע שעברה לנטפליקס ומאז לא הצליחה לשחזר את תהילת העבר שלה. העונה השישית שעלתה בסופ"ש האחרון באה לנער את הצופים שמחכים כבר מ-2019 לפרקים נוספים, ובניגוד לעונות הקודמות היא מרשה לעצמה לנסות דברים חדשים. לא הרבה, אבל כשזה קורה, זה עובד. וכשזה לא קורה זה מרגיש כאילו צ'ארלי ברוקר רץ במקום.

>> מה ראינו בלילה: 5 סדרות שהדליקו לנו את הטלוויזיה השבוע
>> בעידן הרימייקים, "ללכת עד הסוף" לוקחת החלטה אמיצה. וזה משתלם
>> "שישה אפסים": החלום הישראלי על המיליונים מתנפץ על המסך

הפרק הראשון של העונה מתחיל בשינוי אווירה מרענן: בעוד הרוב המוחלט של הפרקים הקודמים נשארים במעין ערפל של אימה טכנו-דיסטופית, כאן אנחנו נתקלים בפרק שהוא בגדול כיפי מאד. האווירה בפרק קלילה ומבדרת ומציגה סיפור מעניין שמצליח להיות גם משעשע וגם מסתורי. הפרק עוקב אחר ג'ואן, אישה ממוצעת שמגלה שהפכו את חייה לסדרת נטפליקס בכיכובה של סלמה הייק. המודעות העצמית של ברוקר והיכולת לבקר את שירותי הסטרימינג (ובעיקר את שירות הסטרימינג שקנה את הסדרה שלו) הופכות את הפרק הזה להרפתקה מוזרה, מסקרנת ומוצלחת, לפחות עד הסוף הדחוס והצולע שלה. הפרק קופץ מרגע WTF אחד למשנהו, אבל הסיום מרגיש כאילו ברוקר לא ידע לצאת מהפלונטר שיצר ופשוט שלף פתרון מטא-טלוויזיוני צפוי שכבר בוצע טוב יותר ב"ריק ומורטי".

ריק ומורטי עשו את זה טוב יותר. סלמה הייק, "מראה שחורה" (צילום: יחסי ציבור/נטפליקס)

שני הפרקים הראשונים ממקדים את העונה לתמה אחת: מבט מעמיק על הקשר בין התפתחות הטכנולוגיה לבין טלוויזיה ובידור, תמה מעניינת במיוחד בתקופה שאנחנו חיים בה עם שביתת תסריטאים שמשביתה את כל המדיות, כוכבי קולנוע כמו עזרא מילר, ג'וני דפ ואמבר הרד, מפיקי ענק שנחשפו כעברייני מין סדרתיים. מכל נושא כזה אפשר לפתח עשרות אם לא מאות סיפורים דיסטופיים עתידניים, אבל משום מה ברוקר והכתבים שהתלוו אליו העונה בוחרים להשתקע בעבר. הפרק השלישי, "מעבר לים" מתרחש ב-1969, הפרק הרביעי, "מייזי דיי", מתרחש בתחילת שנות האלפיים, הפרק השישי הולך אחורה עד שנות השבעים. 

ראינו את הטוויסט מגיע מהחלל. ארון פול, "מראה שחורה" (צילום: יחסי ציבור/נטפליקס)

הכל בעונה הנוכחית של "מראה שחורה" מצולם מאוד יפה, מעוצב להפליא, משוחק ברמה הגבוהה ביותר (עם הופעות מרשימות של זאזי ביטס, ארון פול, פאאפא אסיאדו, אנני מרפי וסלמה הייק, בין היתר), אבל הסיפורים עצמם נותרו פגומים. טוב, אולי חוץ מהפרק האחרון, אבל נגיע לזה. אחת הסיבות שהעונה החדשה מתקשה להדהים ולרגש היא שאנחנו כבר בתחילתה של דיסטופיה. אנשים ברחוב מעדיפים לא לתקשר אחד עם השני, רוסיה מנסה לכבוש את אוקראינה, איראן מתקרבת לגרעין, איתמר בן גביר זה דבר, מגיפה עולמית סגרה אנשים לשנתיים בבתיהם ובסין המשטר מצלם את כל הנתינים ומדרג אותם. הדיסטופיה כבר כאן וזה ו"מראה שחורה" נטשה לגמרי את השורשים העתידניים שלה.

זה לא שהסדרה עזבה לחלוטין את עולמות הטכנולוגיה, היא עדיין מציעה פתרונות מד"ביים כמו רפליקות רובוטיות בשלט רחוק שמחליפות על כדור הארץ את האסטרונאוטים שנמצאים בחלל, מין היפוך לטכנולוגיית ה-VR שבדרך כלל מאפשרת לאנשים בכדור הארץ להיות אסטרונאוטים בחלל; אבל איפה העולמות העתידניים של הפרק השני מהעונה הראשונה, "חמש עשרה מיליון נקודות" או של ספיישל חג המולד, "חג מולד לבן"? איפה היצירתיות? איפה הטוויסטים המפתיעים? איפה השורה התחתונה שגורמת לנו להסתכל על כל הפרק מחדש?

אחלה פרק, אבל מה הוא קשור לסדרה? "מייזי דיי" ב"מראה שחורה" (צילום: יחסי ציבור/נטפליקס)

בעונה השישית שלה, "מראה שחורה" היא סדרה שבה כמעט הכל צפוי. רק טוויסט אחד הפתיע אותי – אבל מכל הסיבות הלא נכונות – וזה הטוויסט של הפרק "מייזי דיי", על חבורת פפראצי שרודפת אחרי זמרת פופ שמראה סימני מצוקה גוברים ונשלחת לגמילה בריזורט מרוחק. לא בגלל תחכום כלשהו, אלא מפני שהטוויסט כל כך לא קשור לעולמות שהסדרה עוסקת בהן, שזה הרגיש תלוש לחלוטין. כל שאר הטוויסטים של העונה היו צפויים לחלוטין. אחרי הפרק הראשון זה כבר הפך להיות משחק. לאחר שלב האקספוזיציה נתתי שני ניחושים לגבי הטוויסט, וחוץ מב"מייזי דיי" פגעתי בול בכולם. זה לא סימן טוב לסדרה כמו "מראה שחורה" שמנסה לזעזע את הצופה ולתת לו פרספקטיבה חדשה.

ועכשיו למשהו שונה לגמרי. מתוך "שטן 79", "מראה שחורה" (צילום: יחסי ציבור/נטפליקס)

הרגע המעניין של העונה מתרחש דווקא בפרק האחרון, "שטן 79", סיפור המתרחש בשנות השבעים ועוקב אחר צעירה מופנמת בצפון אנגליה שמתקשרת עם שד מהגיהנום, שחייב לגרום לה להקריב שלוש קורבנות אדם כדי למנוע את האפוקליפסה. העלילה אינה עוסקת בטכנולוגיה או מדיה בשום צורה, אלא פשוט מייצרת טרגדיה פנטסטית על אישה שעושה מעשים מזעזעים למען טובת הכלל. את הפרק עצמו תייג ברוקר תחת הכותרת "מראה אדומה", תיוג חדש אותו הוא מעניק ל"סיפורים שלא נוגעים בטכנולוגיה". מבחינה סגנונית זה מזכיר קצת את פרויקט "גריינדהאוס" של רוברט רודריגז וקוונטין טרנטינו (וגם את סרטי "האמר", אולפן הסרטים הבריטי שניפק עשרות סרטי אימה בשנות ה-60 וה-70), וניכר כי הוא מנסה לעשות כאן משהו חדש. 

אחרי שתי עונות שבהן הצטברה התחושה ש"מראה שחורה" מיצתה את עצמה, יש בעונה השישית רגעים שנראים כמו התחלה של משהו חדש ומעניין. הרעיון של "מראה אדומה" שווה אולי אנתולוגיה נפרדת, אבל למרות שהפרק האחרון הוא אחת הנחמות הגדולות של העונה הזאת הוא לא מרגיש קשור לטייטל של "מראה שחורה" מלבד העובדה שנוצר על ידי צ'ארלי ברוקר. יכול מאוד להיות שהדבר הנכון עבור "מראה שחורה" הוא שברוקר יסתפק בתפקיד המפיק-יוצר, ויעביר את מלאכת הכתיבה והתסריט לאנשים שבאמת רוצים לומר משהו מעניין על האנושות מול התפתחות הטכנולוגיה. אם הדיסטופיה כבר כאן, ואם כותבים על זה, זה חייב להיות מתוחכם יותר.

>> "מראה שחורה" עונה 6, חמישה פרקים, עכשיו בנטפליקס