כש"מראה שחורה" יצאה ב-2011, היא הפכה לנושא שיחה עולמי. הפרק הראשון שלה, שבו ראש ממשלת בריטניה נאלץ לקיים אקט מיני עם חזיר בשידור חי, היה חצוף ופרובוקטיבי - עם אמירה שמתייחסת לסכנות הטכנולוגיה כפי שהן כבר התממשו במציאות, ולא ביקום עתידי. מאז הסדרה מזגזגת על הספקטרום שבין המציאות למדע הבדיוני, אבל מתקשה לשחזר את אותה פרובוקציה ראשונית. זה תקף גם לגבי העונה השישית והחדשה שלה, שזמינה החל מסוף השבוע בנטפליקס.
בשנים שעברו מאז אותו הפרק הראשון, הבינה המלאכותית הפכה לנוכחת יותר בחיים שלנו, וכבר קשה לייצר פרודיה טכנולוגית כשהמציאות עולה על כל דמיון. במקביל, למדנו להבין ש"מראה שחורה" אמנם אוחזת בנקודת מבט ביקורתית, אבל לא עמוקה במיוחד, והציפיות שלנו צריכות להיות בהתאם. צ'ארלי ברוקר, שיצר את הסדרה ועדיין כותב את כל פרקיה, הוא איש של גימיקים. זה לאו דווקא רע, ולפעמים זה אפילו מאוד מבדר, אבל לכל עונה חדשה של "מראה שחורה" צריך להיכנס עם ההבנה שהוא לא יגיד משהו מקורי, מעניין או מורכב במיוחד על הקשר שבין האדם והטכנולוגיה, אלא יציע עוד ועוד נקודות מבט וטוויסטים, לעיתים בלתי צפויים. ברוקר אמנם מבקר בחריפות בידור להמונים ב"מראה שחורה", אבל זה בדיוק מה שהוא יוצר - וזה לא בהכרח רע. אם אתם מחפשים אמירה מעניינת יותר בנושא, מומלץ שתפנו ל"גברת דיוויס". ובינתיים - הנה מה שקורה בעונה החדשה של "מראה שחורה", ומה שיש לנו להגיד על זה.
לניווט מהיר: פרק 1: ג'ואן פשוט איומה | פרק 2: לוך הנרי | פרק 3: מעבר לים | פרק 4: מייזי דיי | פרק 5: שטן 79
פרק 1: ג'ואן פשוט איומה
אם צפיתם בטריילר לעונה החדשה של "מראה שחורה", כבר קיבלתם 99% מהסיפור של הפרק הפותח של העונה. אנני מרפי ("שיט'ס קריק", "בובה רוסית") מגלמת את ג'ואן: מנהלת בחברת הייטק שמגלה יום אחד לחרדתה ש"סטרימברי" - גרסה פיקטיבית של נטפליקס - העלתה סדרה בשם "ג'ואן פשוט איומה" בכיכובה של סלמה הייק, שמשחזרת את החיים שלה כמעט אחד לאחד. כל מה שהיא עושה, חושבת ואומרת מביט אליה חזרה מהמסך בסוף היום. היא מתכתבת עם האקס? בן הזוג הנוכחי רואה. היא מדברת על חומרים סודיים בפרטיות של המשרד שלה? התוכן משודר והיא מפרה הסכמי סודיות.
אז איך סטרימברי מצליחים להפוך את החיים האישיים של ג'ואן לסדרת טלוויזיה? התשובות הטכנולוגיות די פשוטות, וכבר קיימות במציאות - הטלפון שנמצא איתה בכל רגע נתון מתעד את מה שהיא עושה, הסדרה עצמה נוצרת במהירות הודות לטכנולוגיות קיימות, וסטרימברי מכוסים חוקים, כי ג'ואן הסכימה לוותר על הפרטיות שלה - ניחשתם נכון - כשהיא הסכימה לתנאי השימוש של השירות מבלי לקרוא אותם. מרפי והייק נפלאות כהרגלן, בנפרד ובעיקר ביחד, אבל הפרק מדגיש את החולשות של צ'רלי ברוקר ככותב. האמירה שלו בפרק הזה על הטכנולוגיה וההשפעה שלה על החיים שלנו חביבה אבל די שטחית, והמילה המתאימה ביותר לתאר את פרק הפתיחה הזה, לטוב ולרע, היא - חמוד. בחזרה לניווט.
פרק 2: לוך הנרי
פיה (מיהאלה הרולד, "התעשייה") ודיוויס (סמואל בלנקין) הם זוג צעיר וסטודנטים לקולנוע שחוזרים לביקור בעיירה הסקוטית המרוחקת שבה גדל דיוויס, כדי לבקר את אמו ולצלם סרט דוקומנטרי על מקומי שאוסף ביצים נדירות. כשהם פוגשים חבר ילדות של דיוויס, פיה מגלה שלמרות היופי הפסטורלי של המקום - זה לא מקרי שהעיירה ריקה מתיירים. כשהיא שומעת מדיוויס וחברו על הזוועה שהתרחשה במקום כמה עשורים לפני כן, היא לא עומדת בפיתוי ולוחצת עליו שיגנזו את התוכנית המקורית ויצלמו דוקו פשע אמיתי על מה שקרה בעיירה.
כמו כל סיפור על עיירה נטושה ופשעים מן העבר, גם הפעם מתברר שישנם עוד לא מעט סודות שצפויים להיחשף - כולל טוויסט אפל וטרגי שישנה את העתיד של כל המעורבים. בניגוד לרוב הפרקים של "מראה שחורה", כאן אין טכנולוגיה עתידנית, ולמעשה הטכנולוגיה משחקת תפקיד משני בסיפור. לקראת הסוף, ישנו ניסיון לנסח ביקורת כלשהי כלפי תעשיית הדוקו שמתענגת על טרגדיות פרטיות של אנשים - אבל לא מדובר בביקורת שלא שמעתם/ראיתם כבר בעבר. למרות שהפואנטה רדודה, הפרק הזה עובד בזכות משחק מצוין של כל המעורבים (כולל ג'ון האנה מ"ארבע חתונות ולוויה אחת") וגישה מינימליסטית ואפלה. בחזרה לניווט.
פרק 3: מעבר לים
ארון פול ("שובר שורות") וג'וש הארטנט ("פרל הארבור") הם קליף ודיוויד, שני אסטרונאטים שנשלחו למשימה של שש שנים בחלל בסוף שנות ה-60. בזמן שהם שוהים שם, כפילים ממוחשבים שלהם מתהלכים על פני כדור הארץ, כשדיוויד וקליף יכולים להתחבר לתודעה שלהם ולחושים הפיזיים שלהם באמצעות טכנולוגיה. כך, למעשה, הם יכולים להמשיך לחוות את החיים שלהם בזמן שהגוף שלהם ישן בחללית, ולקפוץ חזרה כשהמשימה דורשת מהם בדיקות שגרתיות, תיקונים וכדומה.
לילה אחד, לביתו של דיוויד פורצים חברי כת שמאמינים שמשפחה שחיה עם רובוט בתור אבא ובעל היא עיוות של הטבע. הם משאירים מאחוריהם תוצאות מדממות - ואת דיוויד שבור לחלוטין. קליף ואשתו לנה (קייט מארה) מחליטים להציע לו להתאוורר לשעה קלה בתוך הגוף של קליף, ומשם הכל מתחיל להסתחרר.
בדומה "לסן ג'וניפרו", הפרק מהעונה השלישית של "מראה שחורה" שנחשב בעיני רבים לטוב ביותר בתולדות הסדרה, גם "מעבר לים" מצטיין בכך שהוא לאו דווקא מנסה להעביר ביקורת על טכנולוגיה והאופן שבו בני אדם משתמשים בה לרעה, אלא משתמש בה ככלי לספר סיפור אנושי. הטוויסט הגדול בסוף הפרק קצת הורס את מה שנבנה עד אליו, כיוון שהוא קיצוני מדי ולא מרגיש אותנטי לדמויות, ובכל זאת מדובר באחד הפרקים הכי טובים של "מראה שחורה", לא מעט בזכות השחקנים המעולים שלו. בחזרה לניווט.
פרק 4: מייזי דיי
סביר ש"מעבר לים" יהיה זה שיכה הכי הרבה גלים בקרב הצופים, ונראה שהוא נועד לכך. הוא ממוקם בדיוק באמצע הסדרה, הוא הפרק הארוך ביותר, הוא מלא בכוכבים והעלילה שלו מושקעת ומטלטלת. אבל אל תשנו על "מייזי דיי" - אולי הפרק הטוב ביותר בעונה החדשה.
השנה היא שנת 2006, ובּוֹ (זאזי ביטס, "אטלנטה") היא צלמת פפראצי שמתקשה לצלם את שכר הדירה - אבל גם נאבקת עם הבעייתיות המוסרית של המקצוע שלה. היא מחליטה לפרוש, ואז נתקלת בהזדמנות חד פעמית בשווי 30 אלף דולר. מייזי דיי היא שחקנית צעירה ומפורסמת שמאבדת שליטה על סט צילומי סרט ונעלמת מעיני הציבור, ואם בו תצליח להשיג את התמונה הראשונה שלה מאז ההתמוטטות - היא תפתור לעצמה את כל הבעיות. בעזרת מדליפים והרבה תושייה, בו מצליחה לאתר את מייזי, אבל מה שקורה מאותו הרגע יהמם אותה וגם אתכם. "מראה שחורה" לוקחת כאן כיוון ז'אנרי בלתי צפוי ולא אופייני לה, ויכול להיות שמעריצי הסדרה פחות יאהבו את הטוויסט של הפרק. אבל הוא בהחלט גם יכול להרוויח לה מעריצים חדשים. בחזרה לניווט.
פרק 5: שטן 79
השנה היא 1979 בצפון אנגליה, ונידה (אנג'נה ואסן מ"להרוג את איב") היא מוכרת בחנות כלבו שמנהלת חיים שקטים וצנועים. על רקע התחזקות מפלגות הימין הקיצוניות בבריטניה, היא חווה מיקרו-אגרסיות גזעניות מהקולגות, מהבוסים, מפוליטיקאים וגם מזרים מוחלטים שמרססים את שם מפלגת ה-National Front על דלת הבית שלה. כלפי חוץ היא שקטה ומנומסת, אבל הכעס שנבנה בתוכה מאיים להתפרץ - וזה אכן קורה כשאורח מפתיע נכנס לחייה ומטיל עליה משימה, שמעמתת אותה עם הנטיות האלימות שהדחיקה ומסחררת אותה עם שאלות מוסריות.
מדובר בפרק עם פוטנציאל אדיר: הוא מרפרר למציאות הפוליטית של ימינו, לתנועת העליונות הלבנה והפחד ממהגרים, הוא מצחיק לעיתים ומצליח לתעתע את הצופה - שלא בטוח אם כל מה שמתרחש על המסך מתקיים רק במוחה של נידה או במציאות שמסביבה. את רוב הפוטנציאל הזה הוא מממש, אבל הוא עדיין מסתיים עם תחושה שמשהו חסר בו ושהוא היה יכול להיות טוב בהרבה עם קצת שיוף תסריטאי. וזה, בגדול, הסיפור כולו של "מראה שחורה". בחזרה לניווט.