"אופנהיימר" כולל כמה מהסצנות הכי טובות שכריסטופר נולאן ביים אי פעם. אם "טנט" מציג את נולאן כבמאי שנותן לאובססיות שלו להכתיב את עתידו הקולנועי, אז "אופנהיימר" הוא שבירה חדה לאזורים שהבמאי עוד לא ממש היה בהם (האזורים האלה הם עדיין ביוגרפיה קולנועית, אז זה לא שמדובר באיזה סרט חדשני מדי, בואו ניקח הכל בפרופורציות). "אופנהיימר" בהחלט ראוי למקום מכובד ברשימת הדברים הכי טובים שנולאן עשה. לפחות, כל עוד הסרט מתעסק באופנהיימר.
כשהסרט עוסק באופנהיימר, בגילומו של קיליאן מרפי, הוא פשוט סרט נהדר: ביוגרפיה קולנועית אקספרסיבית, שלא מתביישת להציג צדדים מעפנים מאוד של הגיבור שלה, אבל לא עושה ריקוד שלם מסביב לנושא. אופנהיימר היה רודף שמלות, אבא מזניח, רודף כבוד, ולא פעם הוא היה קצת שמוק. אלה צדדים חשובים לאישיות שלו, אבל באנו לראות את אבי הפצצה האטומית – לא אדם די סטנדרטי בשנות הארבעים. הסרט מלווה את אופנהיימר תקופה ארוכה (אם כי הוא מדלג על דברים שפחות מעניינים אותו) – הוא לא מז'אנר ה"נספר את הסיפור של האיש דרך מאורע אחד", אלא מנסה להסביר איך האיש שפיקח על הפרויקט של הפצצה האטומית הגיע לשם. גם טכנית, אבל גם אישיותית ומוסרית.
ומכיוון שהסיפור של אופנהיימר כלל הרבה אנשים, צוות השחקנים של הסרט הזה פסיכי. אני אפילו לא הולך לדבר על כולם, כי יש הפתעה מסוימת בלגלות בדיוק כמה שחקנים יש בסרט הזה, אז רק אגיד שמדובר באחד הסרטים עם הברקות הליהוק הכי טובות של השנים האחרונות. מסוג הדברים שהיינו בטוחים שרק טרנטינו יכול לעשות. לא רק מדובר בליהוק מדויק מבחינת התאמת שחקנים לדמויות, אלא גם העובדה שעצם זה שדמויות משנה מקבלות פנים של כוכבי טלוויזיה וקולנוע מהשורה הראשונה רומזת לכך ש"אופנהיימר" הוא הסיפור של אופנהיימר, אבל שיש עוד סיפורים לכל האנשים האלה, בכיכוב כוכבי קולנוע משלהם, ממש מעבר לפינה.
זה לא רק הליהוק – אחרי שנים שבהם הסרטים של נולאן סבלו מכך שהשחקנים שירתו את העלילה אבל לא ממש התעלו למשהו ששווה לדבר עליו, צוות המשחק פה מפציץ. קיליאן מרפי נהדר, מאט דיימון נהדר, והרשימה ממשיכה. יש כמה שחקנים קצת מבוזבזים פה (ראמי מאלק, נניח), אבל נולאן מראה בסרט הזה שכשאכפת לו מרמת המשחק, זה ניכר בתוצאה.
נולאן מפגין שליטה גם באמצעים אומנותיים יותר שלא הופיעו בסרטים שלו עד כה – בין אם אלה קאטים לתקריבים של חלקיקים פיזיקליים ובין אם אלו סצנות מין שקשה להאמין שמישהו אחר חוץ מנולאן היה אשכרה מביים כמוהו. לרגעים יש משהו מבאס בכך שהסרט לא שובר יותר לצדדים האומנותיים, כי הפלרטוט של נולאן עם סוראליזם נפלא.
בקיצור, ובלי ללכת סחור סחור – "אופנהיימר" הוא סרט באמת טוב מאוד. מן הסתם לא מאוד כיפי – פצצה אטומית וכל זה – אבל הסרט מצליח גם ללכוד דמות של אדם (או לכל הפחות גרסה של אותו אדם), וגם לקיים דיון לא פשוט על הפצצה האטומית. הרי עבור הקהל המודרני פצצה האטומית היא משהו מוכר וקצת מובן מאליו, אבל נולאן מראה שפעם זה לא ממש היה ככה, ושהאנשים שיצרו אותה ממש לא חשבו שזה משהו מובן מאליו. נולאן לא מתיימר לענות על השאלה "האם באמת היו צריכים להטיל שתי פצצות אטום?", אבל הוא מציג את שני הצדדים באופן משכנע ומכבד.
הבעיה היא שיחד עם "אופנהיימר" בא במעין דאבל פיצ'ר סרט נוסף – "שטראוס", על פוליטיקאי בגילומו של רוברט דאוני ג'וניור שמערכת היחסים שלו עם אופנהיימר לא משהו, ושבשנת 1954 היה צריך את אישור הסנאט כדי להפוך לשר המסחר.
בפני עצמו, "שטראוס" הוא סרט לא רע בכלל – רוברט דאוני ג'וניור שוב מוכיח למה הוא נוכחות קולנועית רצויה, אלדן ארנהרייך כיפי נורא, ויש משהו פשוט מהנה בסרטים משפטיים.
אבל "שטראוס", למרות כמה הקבלות לאופנהיימר, פשוט לא מוסיף כלום לסרט שהוא "אופנהיימר". או אולי יותר נכון להגיד – לא מוסיף מספיק לעומת זמן המסך שהוא זוכה לו. הייתי אומר שצריך להראות יותר את הקשר בין אופנהיימר ושטראוס בשביל שהחלקים הללו יעבדו יותר, אבל למען השם, הסרט כבר עכשיו באורך שלוש שעות. זה לא שהסצנות הללו פוגמות בסרט, אבל באמת שמדובר בסיפור הרבה פחות מעניין מהסיפור של אופנהיימר. זאת הבעיה, אני מניח, כשבצד אחד מונח גורל האנושות, ובצד שני מינוי פוליטי לשר זוטר. משום מה, גורל האנושות החזיק את תשומת הלב שלי יותר.
אז כן, לכו לראות את "אופנהיימר", ולכו לראות אותו על מסך גדול ככל שאפשר עם הסאונד הכי טוב שאפשר. הוא לא סרט כיפי או סרט קיץ בשום צורה, אבל אם מה שאתם מחפשים זה סרט חכם, טוב, ומרתק עם כמה מהסצנות הכי טובות של השנים האחרונות, הופעות נהדרות, ואיזשהו קסם קולנועי של סרט בתקציב גדול (אבל לא עצום) שפונה למבוגרים – לכו לראות. יש תחושה שיוצאים פחות ופחות סרטים כאלה בימינו.
אז סרטון הפארודיה של סקס עם נולאן הולך להתממש.
איזה זמן להיות בחיים.
חוץ מזה – עובדת טריווייה שקשה להאמין בה אבל מסתבר שזה דבר – יש אח נולאן שלישי, מת׳יו נולאן והוא היה רוצח שכיר, ששם הקוד שלו היה בין היתר אופנהיימר. ויש לו שני ילדים ששמם פיטר ופארקר.
וואטפאק
(ל"ת)
המציאות עולה על כל דמיון.
עכשיו אנחנו יודעים מי יביים את ספיידרמן הבא
החדשות אומרים שאופנהיימר של נולאן הבכור זה ניסיון לייצר קשר פיקטיבי למשפחת אופנהיימר הדרום-אפריקאית ששייכת לקרטל היהלומים דה בירס. סיימון לבייב סטייל.
https://www.newsweek.com/fact-check-christopher-nolan-brother-hitman-codename-oppenheimer-1814207
המסך הכי גדול עם הסאונד הכי טוב
איפה זה בעצם?
מישהו יודע אם תיקנו את האיימקס באיילון?
IMAX באר שבע
או זה של ראשל"צ אם אתה רוצה להישאר בגוש דן. אין IMAX באיילון אבל גם שם יש אחלה אולם.
חפרתי על זה פה.
סליחה התכוונתי לראשל"צ
יש שם בעיה עם ההקרנה. איכות תמונה לא טובה במרכז המסך, השחורים הופכים שם לאפורים..
אשכרה? כשהייתי שם בבאטמן, עולם היורה ודוקטור סטריינג׳ ההקרנות היו טובות ממש.
אם כבר בירושלים אני זוכר שההקרנות של סטריינג׳ ובאטמן היו משמעותית פחות בהירות. אבל באופנהיימר כן היו פסים כחולים בצדי המסך בכמה סצינות. מצד שני יש מצב שזה היה גם בעולם היורה בראשל״צ.
יש שם שתי שריטות במרכז המסך
ניסיתי להציק מתישהו לסדרנים וזה לא טופל. זה שם שנים. זה לא כזה הפריע אבל הגיוני שמזוויות שונות זה יפריע יותר.
איכות ההקרנה שם בכללי היא בינונית, זה IMAX xenon בן 11 עם תחזוקה מינימלית. ועדיין זה מהאולמות הטובים יותר באזור המרכז.
אני לא חושב שאם תראה אותו באיילון 6 תפסיד הרבה לעומת IMAX ראשלצ. יש שם מקרן לייזר עם תמונה חדה וחזקה ואחלה סאונד.
ושוב, כמו שכתבתי הרבה פעמים, באר שבע רמה אחרת. גם בגודל וגם באיכות.
הפסים הכחולים זה בדרך כלל כי פלאנט אוהבים לשים תאורה חזקה בהגזמה על המדרגות בלי להתחשב בזה שהאור מגיע למסך.
באר שבע חד משמעית הכי טוב
בראשלצ הרגשתי שזה ממש הורס לי את הסרט. בחולית לא הצלחתי לראות כמו שצריך את התולעת….
הייתי שם בשלושה סרטים שונים, במקומות שונים באולם וזה פשוט בלתי נסבל.
כל המרכז של המסך יש מין כתם אור כתום.
מעניין
ראיתי שם לאחרונה את אופנהיימר, משימה בלתי אפשרית, ג'ון וויק, ספיידרוורס, טיטאניק, שני האוואטרים, טופ גאן וחולית, ולא שמתי לב לבעיות… חוץ מהאורות של המדרגות ושלטי יציאה, שזה מפריע, אבל זה ככה בכל אולם.
אם כבר בעיה ששמתי לב אליה באולמות אחרים, גם בפלאנט ראשל״צ וגם באיילון, וגם בהוט סינמה כפר סבא, זה מסכים מלוכלכים. יש פשוט לכלוך שחור על המסך, רואים אותו בעיקר בשוטים בהירים יותר, וזה מחרפן.
אז יש מצב שהרסתי לך את הסרט הבא באיימקס
(ל"ת)
ובצפון? יש איימקס ראוי בחיפה או בצפון?
(ל"ת)
לא, אבל פלאנט חיפה 1 מצוין
אולם 1 של פלאנט חיפה מצוין ואחד האולמות הטובים בארץ, כמו שכתבתי בתגובה על PLF. הסרט מוקרן שם בערב.
לא חושב ששווה להגיע מחיפה לראשל"צ בשביל הסרט הזה. לבאר שבע כן, אבל זה כבר מסע מוגזם שלא חושב שהרבה יעשו.
איך אולם 2?
בשעות היום הוא מוקרן באולם 2 של פלאנט (מתי נפטרו מ"יס"? פספסתי) וזה הזמן שיש לנו. איך האולם?
ואיך אולם 2 לעומת ההקרנות בגרנד קניון? (יותר נוח להגיע לשם)
והאם יש איזשהו קולנוע בחיפה רבתי שמקרין את הסרט עם הפסקה? (רצוי באולם ראוי…).
תודה מראש.
לגבי אולם 2 בפלאנט חיפה
זאב ענה לי על כך לפני כשנה וחצי בתגובה שלו פה.
לגבי הפסקות, ישנן כאלה ברשת מובילנד (יש סניף בקניון חיפה, היכן שהיה פעם קולנוע אורי) אבל המסכים עצמם רגילים לחלוטין, לא משהו מיוחד. לצערי לא זוכר לגבי הוט סינמה.
תשובה לתגובה גם בעמוד הסרט
כמו שכתבתי לרם פעם, 2 גדול מאוד אבל לא עצום כמו 1. פעם אחרונה שהייתי שם, גם איכות ההקרנה הייתה טובה אבל לא מרשימה כמו ב-1.
לגבי הפסקות: רק מובילנד, וכמו שרם אמר, האולמות שם די רגילים.
אני רואה שלפחות בלוח ההקרנות שפורסם עד רביעי, הוא עדיין באולם 4 שם, שהוא הכי גדול שלהם ולא רע בכלל.
אני מעדיף את פלאנט מכל בחינה בערך, במיוחד 1 וגם 2, אבל אם את חייבת הפסקה זאת אופציה ראויה לגמרי.
תודה רבה לשניכם
איך הקריון? פעם היה שם איימקס, לא יודעת למה סגרו…
בגרנד קניון דיווחו לי על הקרנה חשוכה מתחת לכל ביקורת (באולם 14).
הגרנד והקריון הוט סינמה ותמיד היו לי איתם חוויות רעות
תמיד משהו היה לא בסדר, התמונה/הסאונד/האולם עצמו/הכיסאות. וגם הם חיסלו את ההפסקה מאז ימי הקורונה. אני מאמין שאם לא המיקום שיותר נוח לרוב החיפאים (או הקרייתים עם הקריון), הרבה פחות היו הולכים לשם.
כתבתי את זה איפשהו אבל לא מוצא – אולם ה-IMAX של הקריון הוא אולם 9 והוא עדיין עומד, אבל הם מכרו את הזכיון והמקרן IMAX (שהיה אנלוגי ומדהים, אבל יקר בטירוף) איפשהו בסוף 2008. מאז יש שם מקרן רגיל שלא סוחב בכלל את ההקרנה על המסך הגדול. לא ממליץ, התמונה הייתה מטושטשת וגרועה בצורה חריגה פעם אחרונה שהלכתי (וגם לא רואה ש"אופנהיימר" עדיין מוקרן שם, היה בסופ"ש הראושן).
תודה. איזו החמצה עם הקריון, ממש חבל...
אני מבינה בעצם שזה זיכיון יקר להחזיק כזה אולם, כנראה אין לזה באמת הצדקה במיקום הזה. אין שם אולמות אחרים סבירים? הפסקה?
בדקנו את מובילנד בקניון חיפה, טוב לדעת שיש שם הפסקות. לצערי כשהוא מציג שם בשעות הבוקר (וזה לא בכל יום) זה לא באולם 4 אלא באולם "ספה". חברה בדיוק ישבה בו לפני כמה ימים וסיפרה שהוא חמוד מאוד (יושבים על ספות), אבל קטן. וגם אין שם הנחות 1+1 בכרטיס אשראי…
כרגע נראה לי שבלית ברירה נלך לפלאנט לאולם 2 (יש שורה מומלצת? אני לא אוהבת שהמסך ממלא לי את כל שדה הראייה, אני צריכה קצת שוליים מעבר לכך). אין לי מושג איך אסתדר בלי הפסקה. זה אומר ששלוש שעות (או קצת יותר, כי עד שנכנסים ופרסומות וקדימונים וכו') אני צריכה להימנע מאכילה ושתייה ולקוות לטוב… באמת לא ברור לי חוסר ההתחשבות מלכתחילה באוכלוסיות שלמות שקשה להן לעמוד בזה (או לשבת).
הפסקה זה ברמת הרשת, אז רק מובילנד
את הוט סינמה לא חרשתי כמו פלאנט כי תמיד לא נהניתי שם, אז אין לי ממש תשובה. בקומה התחתונה של הגרנד יש את האולמות הגדולים יותר (מספרים יותר גבוהים אני חושב, אבל כתבת ש-14 עם הקרנה גרועה), אבל גם שם תמיד היו לי בעיות.
כנראה לא תיפלי חזק מדי אם תסתכלי על המפה ותראי אולם גדול, אבל שוב, מעדיף לגמרי את פלאנט.
חזרה למובילנד: האולמות עם הספות באמת יותר קטנים. יודע שיש שם 1+1 בכמה חברות אשראי.
לגבי פלאנט 2: נשמע ששורות 10-12 יתאימו לך.
אם זה עוזר, הסרטים בפלאנט מתחילים לפחות רבע שעה אחרי השעה שבכרטיס. בהקרנה שהייתי בה התקרב יותר ל-20 דקות.
תודה!
(ל"ת)
הלכנו היום לפלאנט
כנראה פעם אחרונה מבחינתי, כי התחילו לגבות שם על חניה (3 שעות ראשונות חינם, ארבע אם הולכים לקולנוע, אבל הגענו קצת מוקדם והסרט כמובן התחיל 20 דק' אחרי השעה הנקובה, אז זה לא כיסה הכול). וגם נאלצתי לצאת באמצע לשירותים (ועוד אנשים יצאו, חלקם כדי לקנות אוכל. אולי תעשו כבר הפסקה ודי?!). ישבנו באולם 2 בשורה 13, מבחינת תנאי הצפייה אין תלונות.
אבל יותר מכל לא הצלחתי להבין מה לעזאזל מצדיק IMAX בסרט שרובו ככולו אנשים מדברים! בשביל זה התאמצתי לחפש אולם?! זה סרט שאפשר לחכות בו לצפייה ביתית ולא להחמיץ כלום. זה לא "האביר האפל" ולא "כוח משיכה", זו בעיקר דרמה פוליטית עם צילומי חוץ שאין בהם שום דבר מיוחד שמצדיק מסך מיוחד. נכון, יש פצצה. אבל גם היא, במחילה, לא משהו שלא ראינו על המסך. אני מרגישה ממש מרומה. זה שיגעון הגדלות של נולאן ותו לא. מילא 3 שעות שבזבזתי דווקא בקולנוע על הסרט הזה, אני רוצה בחזרה את השעות שבזבזתי על בדיקת הקולנוע והאולם.
מבין את ההרגשה, אבל לא מסכים
הכותב החנון עשה על זה סרטון לפני שנה בערך, ורואה שגם ערך את ה-thumbnail ל"אופנהיימר".
בקצרה (לא ממש) וקצת במילים שלי: יש חשיבות ואפקט שונה לצפייה בפרצופים הענקיים האלה על מסכים עצומים. האפקט שונה לגמרי מצפייה בטלוויזיה, גדולה ואיכותית ככל שתהיה. זה שואב, מכניס לתוך הסצנה, מאפשר להבחין באלפי פרטים קטנים ומשנה את החוויה.
בתור מישהו שכן התלהב מהטריקים של נולאן והשימוש שלו בקלוזאפים בסרט שמכוון למסכי ענק, היה לי שווה את זה.
אני מאמין שבסרט אקשן רוב האנשים יידעו להגיד שעדיף קולנוע על טלוויזיה גם אם לדעתם הסרט גרוע. בסרטים בלי פיצוצים זה מורגש בעיקר כשאוהבים את הסרט ומתלהבים מכל הדברים האלה, וכשלא מתחברים לסרט זה די אבוד. כתבתי גם בעצמי באחת התגובות בדף הסרט שאני לא בטוח כמה לצופה ממוצע שווה לנסוע במיוחד לאיזה IMAX.
נשמע שלא אהבת את הסרט וזה כמובן סבבה, גם אני לפעמים מתחרט שקניתי כרטיס והלכתי, אבל עדיין תמיד ארצה לחפש את האולם הכי טוב שאפשר ולראות כמה שיותר בקולנוע.
ובהערת שוליים, בינתיים באמריקה ב-20 האולמות שמקרינים IMAX 70 מ"מ אנלוגי פתחו הקרנות עד ה-30.8 והרבה מהן כבר מלאות. כמעט כל הקרנה "מיוחדת" (70 מ"מ רגיל ו-IMAX) של הסרט מתמלאת תוך כמה שעות ולא זוכר עוד מקרה כזה. מחכה שמישהו יאסוף נתונים על כמה אחוז מהמכירות של הסרט הגיע משם, כי מהצד נשמע שהוא בטח שבר איזה שיא. זה לא היה קורה בלי הרבה אנשים שכן חושבים שיש לסרט הזה מה לתת על מסך עצום.
כתבת שאינך מסכים, אבל בפועל לא הצדקת את טענתך
ודאי שצפייה קולנועית היא חוויה שונה מצפייה ביתית בטלוויזיה, מישהו חולק על כך? היא מעצימה כל סרט, זו אחת הסיבות העיקריות שאנשים עדיין הולכים לקולנוע (וגם כדי לראות את הסרט כשהוא יוצא וכולם מדברים עליו ובלי לחשוש מספוילרים במשך חודשים).
אבל לא דיברתי על החוויה הכללית אלא על הסרט המסוים הזה, כלומר האם יש בו משהו שמצדיק צפייה דווקא במסך גדול במיוחד (קל וחומר איימקס), איזושהי חוויה ויזואלית מפעימה שתאבד בצפייה במסך קולנוע ממוצע או אפילו בצפייה ביתית, והתשובה שלי שלילית.
זה לא קשור להנאה שלי ממנו אלא לאופי הסרט, לערך המוסף. יש סרטים שבהם צפייה ביתית לא סתם שונה אלא ממש מאבדת משהו מהותי מהחוויה הבסיסית של הסרט. הדוגמה המובהקת ביותר היא "כוח משיכה", שראינו בקולנוע בתלת-ממד ובהמשך בבלו-ריי בבית, וההבדל היה שמיים וארץ. לעומת זאת יש סרטים שבהם נשארים עם ההבדל הרגיל והמוכר.
מבחינתי, בסרט "רגיל" גודל המסך אינו הפרמטר החשוב ביותר. אני נהנית יותר כשתנאי הצפייה שלי משתפרים, ואני מוכנה להמיר את המסך הגדול במסך (קולנוע) קטן יותר בתמורה להפסקה, ואם אפשר להתרווח בכורסה נוחה, אדרבא (אם כי אין לי תלונות למושבים בפלאנט). מהבחינה הזאת "אופנהיימר" הוא סרט רגיל, ולא משנה מה דעתי עליו. לעומת זאת מכיוון שהוא ארוך מהרגיל, אני חייבת הפסקה (ואם לא נותנים לי אני נאלצת לקחת ולהחמיץ כמה דקות מהסרט), אבל לא מחייב צפייה דווקא במסך הגדול ביותר האפשרי. בדיעבד הייתי בוחרת אחרת.
ראיתי אותו אתמול בהוטסינמה ברחובות
פספסתי הקרנת IMAX, למרות שכמו שאמרו פה בארץ ה-IMAX הוא די צנוע (חוץ מבאר שבע).
לא הרגשתי בסופו של הסרט שפספסתי משהו מיוחד, אבל מנסיוני אי אפשר באמת לדעת.
לפחות נהנתי מדולבי אטמוס…
בשנים האחרונות יצא לי לא מעט פעמים להיות בקולנוע ולספוג בעיקר אנשים שמפריעים לא משנה מה איכות האולם, דבר אשר גרם לי לראות בעיקר סרטים בבית ולבחור בקפידה סרטים שבשבילם אני הולך לקולנוע. אפילו אתמול הייתי צריך להעיר פעמיים לאנשים שמסתכלים בטלפון שלהם במהלך הסרט ועושים אור חזק לכל מי שמסביבם וזה עוד סרט עם קהל יעד שלא היה אמור לכאורה למשוך ברברים למינהם…
אני חושב שהוט סנימה חיפה הוא קולנוע מספיק טוב
הסאונד טוב, הכיסאות נוחים רוב הזמן רזולוצית הסרט גבוהה (אהם יס פלאנט עם ההקרנה של המשאלה האחרונה) וכמו שאמרו המיקום נוח (למרות שלדעתי באוטובוס המובילנד נוח יותר). אבל מה אני יודע מבחינתי האולם הכי טוב בחיפה הוא קולנוע טיקוטין והכי גרוע הוא סנימטק 2 אז לא נראה שממש אכפת לי מאיכות האולם (אלא אם כן הרזולוציה של ההקרנה היא נמוכה)
טוב הגיע הזמן להודות בזה – כריסטופר נולאן הוא פשוט, כריסטופר נולאן. כל הפגמים שלו הופיעו בסרט הזה. בתקופת האביר האפל/אינספשן/אינטרסטלר היה לו ריסון, דייויד גוייר, האולפנים, מישהו יכל להגיד לו שהוא עושה דברים לא טוב, הוא לא יכול להיות ארטיסט ולעשות מה שהוא רוצה, הוא כן היה צרך להתחשב ברצונות של אחרים בהפקה, ולכן התוצאות היו טובות.
כשזה נעלם אנחנו מקבלים סרט ארוך מדי של במאי מגלומן שלטובתינו משמר איימקס וסרטים עם רעיון אבל לצערינו עושה את זה חרא ושטחי ופומפוזי וצעפן.
חביבי, מה זהמשנה עם הסרט שלך מתוחכם ופאזל וצריך צפייה שנייה, אם לא אכפת לי מהדמות- הפאקינג-ראשית.
הדמויות היחידות המעניינות והצבעוניות היו – מאט דיימון אלברט אינשטיין וגארי אולדמן (טרומן). כל השאר הרגישו כמו לבנבנים חסרי אישים, שמדברים בקול בס נמוך וחושבים שזה הופך את הכל לרציני. הבנתי את המדע, אבל כל המעבר – יותר. מדי. אינפורמציה. קאטים קאטים קאטים. דיבורים דיבורים אינפורמציה אינפורמציה. ארון סורקין היה בוכה פה.
אסור להיקלע למלכודת ההייפ של נולאן.
סה"כ מסכימה
האויב הכי גדול של נולאן הוא נולאן
זה נשמע כמו תיאור עלילה של סרט של נולאן
(ל"ת)
מסכים עם כל מה שנאמר, ואני רוצה להדגיש שתי נקודות:
1. לא, באמת. הסאונד מדהים. מעבר לאיכות הטכנית, נעשו החלטות די מבריקות בשימוש (או בחוסר השימוש) בסאונד ומוזיקה. בסרט הביופיק-דרמה משפטית הזה יש לפחות שני ג'אמפסקרים ולסרט יש כל זכות לעשות אותם. כל סרט שגורם לי להנות מג'אמפסקייר ראוי להערכה.
2. יש לכם הפרעות קשב (כמוני) ואתם חוששים מסרט באורך 3 שעות? תאמינו לי, לא ממש מרגישים. העריכה פה די אגרסיבית והקצב מהיר. ישנה קצת נגררות, אבל היא בעיקר כי יש הרבה נפשות פועלות והסרט רוצה שתבינו נקודה חשובה עליהן.
זה לא הפרעת הקשב
זו שלפוחית השתן…
אוקיי, טושיי
(ל"ת)
חולקת עליך לחלוטין
1. הסאונד היה חזק מדי, הרעשים מטריפי דעת והמוזיקה מעצבנת, הוציאה אותי מהריכוז. אני מהאנשים שלא מרגישים בדרך כלל במוזיקת רקע בסרטים (לא שירים, פסקול אינסטרומנטלי מקורי) כי כשהכול משתלב היא "שקופה" מבחינתי. כאן קיטרתי עליה שוב ושוב. הרגשתי שנולאן מנסה להכניס בכוח דרמה ומתח לסצינות שלא היו כ"כ דרמטיות או מתוחות, או שהיו, בגלל התוכן והנסיבות, אז היה די בהם, אפשר היה לפנות את הבמה. היו גם רגעים של שימוש מושכל ונבון, אבל פשוט לחוץ ומתאמץ מדי, בלי שום עידון או רמיזה. וכמו כל כלי שמשתמשים בו יותר מדי, הוא מאבד את הייחוד. זה כמו לצעוק "זאב זאב" בלי הפסקה (תרתי משמע).
2. הרגשתי ועוד איך. עבר לי לאט, היה ארוך ומייגע. כל עוד הסרט עסק בפיזיקאים, במלחמה (ובמה שמסביב) הוא היה לא רע; אבל כפי שצוין בביקורת, הדמות של ש/סטראוס הייתה מיותרת או לכל הפחות הייתה צריכה לקבל נפח קטן בהרבה ואפשר היה לחסוך שעה מהסרט המתיש הזה. כל הפוליטיקה הקטנה הזאת שעממה אותי קשות. לא מצאתי בה עניין מבחינת העלילה, החשיבות ההיסטורית וודאי שלא מבחינת הכתיבה. הצטערתי שסורקין לא היה שם. אומנם גם הוא כותב רומנטיקה גרועה, אבל לפחות מםצה על זה בדיאלוגים מבריקים ומענגים בשנינותם.
סרט מצוין. אולי לא הכי טוב של נולאן אבל כנראה שהכי חשוב שלו. כמה אבחנות רנדומליות:
א. הסרט ארוך אבל הוא לא איטי. להיפך – הוא קצר מדי עבור הסיפור שהוא מספר. אני מנחש שהראף קאט של הסרט היה מעל לארבע שעות. יש שם מיני סדרה מדהימה שמתה לנשום.
ב. יש פה קצת ג׳נריות כללית של ביופיקים אבל נולאן עשה בחירה מושכלת להפוך את הסרט לביופיק על תהליך, ולא בהכרח על איפנהיימר כבן אדם. הסרט מרפרף על הקלישאות ולא מתעכב עליהן.
ג. הקאסט מטורף ומעל כולם זורחים קיליאן מרפי, רוברט דאוני ג׳וניור בתפקיד הכי טוב שלו מאז זודיאק וגם קצת מאט דיימון.
ד. לודוויג גורנסון מפגיז עם פס הקול הכי פרוגרסיבי ומגניב בקולנוע מאז, ובכן, טנט. איזה כיף שנולאן עזב את זימר.
ה. נולאן עשה פה טוויסט שבנוי די נולאני למי שלא בקיא בהיסטוריה האמריקאית. נחמד אבל קצת מיותר.
ו. הסרט נראה מדהים באיימקס. אחרי שהביא לנו את המהפכנות של מילום במדבר עם נופ, הויט ואן הויטמה מביא כאן שיחוק רציני נוסף באחד הסרטים הכי מרשימים טכנית אי פעם.
ז. החזיונות האפוקליפטיים בסרט מאד מגניבים ואווירתיים וחבל שהם קצרים מדי. אני מרגיש שאפשר היה להתעכב עליהם יותר, אבל כאמור – הסרט רץ. אין זמן.
ח. אז סצינת סקס בסרט של נולאן בהחלט מרגישה כמו הפארודיה. הזוי. שלא יעשה את זה שוב.
אין שום קשר בין סצינת הסקס בסרט לפארודיה
כאילו, לא בקטע רע, זה פארודיה טובה ומצחיקה מאוד, אבל זה פשוט לא קשור למה שקרה בסרט, בכלל.
אני חשבתי שהסצינה בסרט הייתה אחת מההברקות שלו.
הברקה איך? ואתה מדבר על סצינת הסקס הראשונה או השניה?
(ל"ת)
אני דיברתי בעיקר על הראשונה.
(ל"ת)
הסצנה הראשונה הוציאה ממני צחוק בקול רם באולם
לא הכרתי את הפרודיה הזאת, ואם הייתי מכיר היא הייתה מצחיקה אותי אפילו יותר
אני חולק איתך לגבי הפסקול של לודויג.
לא רק שזה לא פסקול פרוגרסיבי בעיניי אלא הרגשתי שלודויג הוציא פסקול מאוד גנרי יחסית שמזכיר את עבודותיו של זימר של לפני עשור.
בצפייה בסרט עצמו הפסקול היה חסר השפעה, הוא הבליח מדי פעם עם מה שהתברר לי היום כנעימת הנושא של הסרט שהיא אחת הגנריות שנכתבו אי פעם. חיבור אקראי וחסר מקוריות של ארבעה תווים (שאני די בטוח שכל אדם שישב מול פסנתר ואלתר ליותר מרבע שעה עשה את הצירוף שלהם בדיוק באותה צורה בשלב כלשהו) שמבוצעות על הצליל הנדוש והדי סטנדרטי של כינורות. זה לא פסקול רע. להיפך, שמעתי אותו היום במלואו פעמיים ברצף ונהניתי כמעט מכל רגע. הוא מגניב, יש לו ווייבים טובים והוא נשמע כמו חיקוי לא רע של עבודות אחרות של זימר (כמו 'דנקרק') שזה תמוה בעיניי כי לודויג גורנסון הוא אחד הקולות המקוריים והמבריקים שעובדים כיום והוא יודע לעשות רגש ('טנט' היה רכבת הרים של רגשות ואחד מפסי הקול הכי טובים של השנים האחרונות). והפסקול החדש, כיפי ככל שיהיה, נטול רגש של ממש ולא מקורי בכלל.
הלוואי ו-'אקס-מן: הפניקס' לא היה קיים ודיסק ה-Xperiments שהאנס זימר כתב עבורו היה הפסקול של 'אופנהיימר' כי חלקים ממנו עבדו על וייבים די דומים אבל בצורה הרבה יותר מוצלחת.
פרוגרסיב זה לא רק עניין של ספירת תווים
אבל זה גם עניין של הגדרה ואני לא מתבייש להודות שאני מעדיף את ההגדרה הרחבה לפרוגרסיב.
פרוגרסיבי, לפי איך שאני מכיר את המילה, זה משהו חדשני ומתקדם שלא ראינו/שמענו כמותו קודם
ןזה בדיוק מה שהפסקול של 'אופנהיימר' לא היה עבורי (עבורי! עבורי! שום דבר ממה שאמרתי לא בא "לסתור" את דעתך או להוריד ממנה. רק הגבתי לדעה שלך עם הדעה שלי). המחשבה העיקרית שהסתובבה לי בראש לאורך הפסקול היא "כבר שמעתי את זה". ודווקא במקרה הזה ציפיתי למשהו רענן ומקורי כי זה בדיוק מה שגורנסון מצטיין בו. הפריע לי גם שהפסקול לא רק משחזר שטיקים של פסי קול קיימים אלא שהוא מחקה, מכל המלחינים, דווקא את האנס זימר. אותו אחד ששמחתי שנולאן החליף (כבודו של זימר במקומו מונח אבל נמאס שהוא חתום על כמעט כל בלוקבאסטר כזה).
ולא ציינתי שמספר התווים הוא הבעיה. יותר אופן ההגשה שלהן ('אקס-מן' של זימר שהחמאתי לו באותה תגובה גם כולל נעימת נושא בת שלושה-ארבעה תווים. רק שהיא מאוד אפקטיבית עבורי). את המספר אולי ציינתי כדוגמה לאיך הרגשתי שלודוויג גורנסון לא ממש השקיע ב-'אופנהיימר' ועשה עבודה קצת חפפנקית.
למרות ששוב- פסקול מעולה. פשוט לא מחדש כלום. ונכון, לא כל פסקול חייב להיות חדשני ומהפכני אבל היו לי ציפיות מסוימות שהתבדו. אבל אולי אני עדיין לא מבין את ההגדרה הרחבה שלך למילה.
מצד שני זה פסקול בומבסטי בסרט ביופיק ואיכשהו זה עובד, לא מובן מאליו לדעתי
אהבתי שלמרות שהיה שימוש במוזיקה רועשת/מותחת/סמי-מפחידה ידעו לרוב להנמיך לפסקול רגוע או להשתיק אותה מתי שלא היה בה צורך.
מצוין כהרגלו
חוץ מזה שלקח לו זמן להתניע והרגיש לי שכל כך הרבה דמויות ושמות הפריעו לי קצת לעקוב אחרי העלילה.
חוץ מזה, אציין שחזרתי עכשיו מיס פלאנט והקהל היה פשוט מושלם. לא ראיתי מסך טלפון אחד במשך כל הסרט באולם מלא, והיה שקט כמעט מופתי במהלך כל הסרט (במיוחד בקטעים השקטים).
יש גם קהל טוב :)
השאלה אם היו אנשים מתחת לגיל מסוים
(ל"ת)
סרט בינוני מאד בעיני , ונגעת בביקורת בסיפור ה׳מיותר׳ של שטראוס. אני ראיתי את זה אחרת. זה היה המבנה הסיפורי, והוא היה לגמרי לא מגייס, מאד טכני. כמעט מודבק, אבל לא בגלל שהסיפור מיותר, בעיני, אלא בגלל שהוא חושף את החולשה האדירה של הסרט- אין בו מערכות יחסים. אין בו לב. אני בכלל לא בטוחה שנולאן בעצמו מחבב את אופנהיימר. השחקנים כל כך טובים שהם מצליחים לשחק כאילו הם מבינים לעומק את כל היחסים , אבל לנו הצופים? לא נתנו לנו צ’אנס להרגיש כלום. פרט אולי ל״מלחמה זה רע״. אחרי שלוש שעות מלאות של קשב ציפיתי לקבל יותר.
לגמרי אפשר לראות בבית.
זה בסופו של דבר העניין עם כל סרט של נולאן. אף אחד מהם לא מרגש במיוחד.
אבל המיומנות הטכנית הגבוהה שלו, ביחד עם העובדה שהוא יודע לבחור שחקנים ולביים אותם די מסתירה את החולשות האלה.
וכן, לגמרי צריך להוסיף לזה גם שימוש נכון במוזיקה.
שזאת גם מיומנות טכנית אבל גם הרבה מעבר.
מסכימה איתך
לכן הפער איך שהוא מוחזק והסרט זורם.
אבל לא נשארתי עם שום תובנה מעניינת אחריו, איזו השתאות או התלהבות מהיצירה. רק עצבים למה כולם מתלהבים ככ מכריס נולאן 😁
אהבתם? לא אהבתם? למה לא אהבתם?
(ל"ת)
ביקורת קולעת שאפו - הערות נוספות לסרט
מעבר למה שנכתב בביקורת, אני יצאתי מהסרט בתחושה שלא סיפרו מספיק על שתי סוגיות מיוחדות לפרויקט מנהטן שכרוכות הדוק בסיפור של אופנהיימר:
1. פרויקט מנהטן הוא מבצע לוגיסטי מטורף. כנראה חסר תקדים ומחזיק בשיא של כל הזמנים. ארה"ב חתמה פה סופית את היותה מעצמת-על מספר אחת ואופנהיימר אכן השכיל לנצח על התזמורת הזאת בכשרון. זה בא לידי ביטוי בסרט לא פעם, אבל לא מספיק בעיני.
2. פרויקט מנהטן רץ למעשה בשני נתיבים מקבילים. פצצת אורניום ופצצת פלוטוניום. למיטב הבנתי היה מדובר בשני צוותי פיתוח שונים שעבדו מסביב לשעון במירוץ הזה. יש הטוענים בתוקף שהסיבה להטלת הפצצה השניה היא השלמת ניסוי הכלים של הנתיב השני גם כן. ישנם סיפורים מסמרי שיער של פיזיקאים ומהנדסים שברגע האחרון תיקנו דברים כדי ששני הניסויים הסופר-מורכבים וחדשניים האלה יצליחו בשטח על המכה ראשונה. גם פה ארה"ב מתגלה כמעצמת-על שמצליחה איפה שכנראה כל מדינה אחרת היתה נכשלת.
אז נכון שהסרט בעיקר מספר את סיפורו של אופנהיימר ולא את סיפורה של ארה"ב. אבל אחד היה תלוי בשני, בהגירת המוחות הכי חריפים של יהודים בעיקר שחשו (על פי ראיון עם אדוארד טלר) שליחות עזה לנצח את היטלר ולקטוע את מכונת ההשמדה של עמם כמו גם את היכולת של ארה"ב לאסוף את משאביה האינטלקטואליים והחומריים בצורה יוצאת-דופן שאין לה אח ורע בהיסטוריה הקרובה.
במקום זה קיבלנו מנת יתר מסיפורו של סטראוס וחבל, זה גם האריך את הסרט בחצי שעה סתם וגם לא עמד בקנה המידה של הנושאים האחרים בפרויקט.
אהה כן, והמעט דיאלוגים עם אלברט איינשטיין הם זהב טהור – מעניין אם כך הם אכן קרו היסטורית ולא רק נכתבו בתסריט.
כי טום קונטי, דה
הוא חד משמעית הדבר הכי טוב בסרט הזה. מעל שטראוס של דאוני ואופנהיימר של קיליאן מרפי. הוא פשוט דמות שאני מת לדעת אליה עוד והגילום של קונטי פשוט גרם לי להתאהב באיש השקט והחכם הזה
סרט מעולה
ראיתי בIMAX בבאר שבע, כל הקהל היה מרוכז ושקט במשך 3 שעות, מה שמעיד הרבה על הסרט.
ככל שאני חושבת יותר על הסרט ככה אני יותר מתרשמת ממנו. נולאן הצליח לעמוד בכל היעדים שלו בלי ליפול בקלישאות של הז'אנר. יש בסרט הזה אנשים, לא דמויות ולא קריקטורות. איפה שסרטים אחרים מתעכבים על כל מני רגעים מלודרמטיים אבל לא חשובים פה העלילה תמיד רצה קדימה אבל בלי לדלג על רגעים שחשובים להבנת והנעת העלילה.
אין שום ביקורת מצד הסרט על המעשים של הדמויות- בין אם מדובר בבגידות בבני זוג או בניית כלי נשק, אבל מצד שני גם אין תמיכה- משמע הטון הוא נייטרלי והצופה צריך להחליט לבד מה הוא מרגיש או חושב או אם זה המקום שלו בכלל להעביר ביקורת כזאת או אחרת.
העלילה עם שטראוס דווקא מוסיפה הרבה לדעתי כי היא מכניסה את הסיפור האישי של אופנהיימר לcontext של העולם מסביבו והופכת את העלילה הלינארית למשהו מיוחד. בד"כ אני לא אוהבת קפיצות קדימה ואחורה אבל דווקא כאן זה היה בול במקום וגרם לי להיות במתח עד סוף הסרט. כולנו ידענו מה קורה בסוף עם הפצצה אבל לא על החיים של אופנהיימר עצמו ועל כל מה שקרה אחרי המלחמה והיה צריך את סימני השאלה האלה כדי להחזיק את העניין של הצופה.
שיא הכישרון של נולאן
נולאן פיתח לעצמו דמות, יחד עם האולפנים והיח"צ לסרטים שלו כל השנים. חלק ממנה נבנה גם על מעריצים כמוני שלא סותמים את הפה עליו. מבחינתנו "מושיע קולנועי" שעשה כמה מהבלוקבאסטרים הגדולים והחכמים של לפני 15 שנה, שהיו לאוהבי קולנוע באזור הגיל שלי אירועים ברמת "מלחמת הכוכבים" בשנות השבעים.
היו לזה גם השלכות שליליות. זה בנה הייפ שאי אפשר לענות עליו, במיוחד כשפנה לסרטים יותר ניסיוניים ופחות ברורים. גם ברמה האישית, נולאן כל פעם נפרד כל פעם מהמשפחה שלו לחודשים בשביל צילומים והפקות, איפה שלוקח ימים לצלם כמה שניות של חומר. כל זה בעולם מתחמם עם איום גרעיני בזמן שהוא עדיין מדפיס את הסרטים על גלגלי פילם ענקיים. כל זה נכון לנולאן ולדמויות הראשיות שלו.
קצת כמו הניתוח המוכר שכל דמות ראשית של שפילברג היא בעצם קצת שפילברג עצמו, עם חוויה טראומטית של גירושים ופרידה של הורים, הדמויות החוזרות האלו של נולאן הן קצת הוא עצמו. ואופנהיימר האמיתי פשוט היה תפור לנולאן, בנאדם שיוצא למסע ענק עם תוצאות קשות שממלאות אותו אשמה ותהיות על התהילה. הפעם בלי אקשן ופיצוצים, נולאן הלביש עליו את כל הטריקים הקבועים שלו ושכלל אותם לרמה חדשה. וזה היה מדהים.
בגלל שאופנהיימר הוא כל כך דמות של נולאן, הבחירה לכתוב ולביים את כל קו העלילה שלו בצורה סובייקטיבית הייתה מושלמת כתירוץ לכל החסרונות של שניהם ביחד. הכתיבה הבומבסטית בהגזמה? זה (גם) כי אופנהיימר חושב ככה. התלונה הקבועה והמוצדקת על הכתיבה הגרועה של נשים אצל נולאן? הפעם זה לא רק נולאן ונקודת התורפה הרגילה שלו, אלא גם כי אופנהיימר ראה את הנשים בחייו ככה, והסרט הוא 100 אחוז מנקודת המבט שלו.
הדמויות האחרות הן בעצם כמו דמויות הרקע בחלומות של "אינספשן", אופנהיימר ממלא אותן מהתת-מודע שלו ומהזיכרון של מה שלדעתו חשוב. כל המפורסמים שמופיעים לרגע בתפקידים קטנים לא רק כדי שכל דמות פשוטה שמקבלת 2-3 משפטים תשוחק טוב, אלא גם כדי שנזהה ונזכור אותם. הסרטים של נולאן תמיד "תוקפים" עם כל כך הרבה מעברי זמן ועלילות, וזה הצליח לייצב את הסיפור בצורה מופלאה.
השימוש בקלוזאפים וב-IMAX פה מאוד מיוחד וייחודי לנולאן. כשהגדילו את "באטמן מתחיל" ל-IMAX, נולאן עצמו הודה שחלק מהסצנות נראו זוועה, ומאז הוא למד לא להשתמש בקלוזאפים רועדים כאלה כשהוא מכוון למסכי ענק. פה, בגלל שהסרט הוא ברובו אנשים מדברים, יש הרבה יותר קלוזאפים מכל הסרטים האחרונים שלו. אם ראיתם את הסרט הזה במסך עצום, הקלוזאפים לא נמרחים כמו אלו של "מתחיל", אלא יציבים, חזקים ושואבים פנימה. לתת לפרצוף של קיליאן למלא מסך IMAX הייתה החלטה שלא ראיתי הרבה. רק נולאן יודע איך לצלם ב"פורמט גדול" ככה היום, איך לשאוב אותך לעולם של הדמות ולתת לך הרגשה שנכנסת עמוק לתוך הראש שלו, ולא רק כדי להלהיב אותך באקשן. יש פה כמה מהמסגורים הכי יפים שראיתי של פרצופים, שכוונו להשפעה מקסימלית על מסכי ענק. זה פגע למטרה כמו כל שוט של פטריה גרעינית אם לא יותר.
עוד "טריק הקולנועי" שחזר על עצמו כמה פעמים היה התגובה המושהית, כמו ברגע ניסוי טרניטי עצמו. הפצצה מתפוצצת, ספקטל ויזואלי אדיר, אבל הסאונד משתתק ורק שומעים את הנשימה של אופנהיימר. אחרי כמה שניות, גלי ההדף פוגעים ומרעידים את כולם, בסרט ובאולם. אפקט קולי וטכני שחזר על עצמו בכל כך הרבה קווי עלילה, כולל בסצנה האהובה עליי, כשאופנהיימר נואם אחרי הניסוי. בהתחלה הוא מתלהב ונרגש, עם סאונד מחיאות כפיים ודפיקות רגליים ששוב מרעיד את הכל. ואז אחרי משפט איום ונורא הוא מתחיל לקלוט את ההשלכות, ההדף פוגע בו, והבת של נולאן מתפוררת מנשורת גרעינית מול העיניים שלו. זה לא משל, זאת באמת הבת של נולאן. הוא אף פעם לא היה עדין במסרים שלו.
יש כל כך הרבה בחירות גאוניות בעיניי פה שאיבדתי ספירה, כולל בחלקים שאני מסכים שהם חלשים יותר. העובדה שסטראוס לא מקבל הרבה נפח אבל כן הרבה זמן מסך שיעממה אותי בהתחלה, אבל עם הצפיות אני חושב שזה כדי להדגיש כמה קטנונית ורנדומלית יכולה להיות "המפלה" של אופי. זאת לא הייתה יכולה להיות דמות עם טינה עמוקה של שנים בסיפור הזה כמו מוצרט וסליירי. אפילו שזה כנראה קו העלילה הכי חלש בסרט, יש לזה הצדקה והוא משרת את המטרה שלו. זה חלק מהפואנטה שאי אפשר לסמוך על אף גוף, בטח לא אמריקה, עם כוח לא מוגבל – אי אפשר לדעת מי יגיע מאיזה צד וינצל אותך.
אני חושב שבגלל העומס הזה לקח לי יחסית הרבה זמן וצפיות לכתוב מה אני חושב על הסרט. ידעתי מהשנייה שהוא נגמר בצפייה הראשונה שאני אוהב אותו מאוד, אבל היו כל כך הרבה אלמנטים מרהיבים ופשוטים, פאזל כל כך עשיר וענק אבל גם קל להרכבה, שיצאתי בהרגשה שאני לא יודע מאיפה להתחיל. זה הסרט הכי קל להבנה ובסיסי של נולאן, אבל הטכניקות שלו הגיעו פה למקסימום.
אני יכול להמשיך עוד שעות, בעיקר על קווי הדמיון בין אופנהיימר לנולאן, אבל אסיים כרגע בזה: יש את המשפט שאופנהיימר לא המתמטיקאי הכי טוב, אבל הוא יכול לשמוע את המוזיקה וזה מה שהביא להצלחתו (קצת כמו ה"אל תנסה להבין את זה, תרגיש" של "טנט"). זאת תמצית היצירה של נולאן מבחינתי. הוא מבולגן ומסורבל, מאוד מילולי במדיום ויזואלי, חסר מיקוד ועמוס בפרטים לא בהכרח חשובים. אבל בסוף, כמו אופנהיימר, הוא יודע לרתום את כל הרעש הזה למוזיקה אדירה. לא יכול לחכות לדבר הבא שהוא יעשה והדמות הבאה שיבחר.
זה הסרט הכי קטן של נולאן מאז שנולאן הפך למה שהוא
או לכל הפחות הסרט הכי "אישי" שלו אם אפשר להגיד את זה, כי נולאן לא באמת עושה דברים קטנים, ויעיד על כך הפסקול הבומבסטי שמלווה כמעט כל סצינת דיאלוגים בחלל קטן וקלסטרופובי.
ובכל זאת, הייתי אומר שלפחות כרגע "אופנהיימר" הוא הוא המגנום אופוס של נולאן. לא פחות מזה.
איזה סרט נהדר זה. באמת, אחת מצפיות הקולנוע הטובות ביותר שהיו לי ב35 שנות חיי, עד כדי כך.
קשה להגיד על כל סרט שהוא "מושלם", ובמיוחד כאן. כל השעה האחרונה היא מעין ירידת מתח קולקטיבית לכל האולם שכנראה היה עדיף לקצר בחצי בערך. הפומפוזיות של הסרט מצדיקה את עצמה רוב הזמן, ובכל זאת יש רגעים שבהם היא מוגזמת. ואם נכנס לספוילרים אני מניח שאפשר למצוא כמה נקודות חולשה לסרט הזה.
ועדיין, כסרט… פשוט וואו. "מושלם" לא כי הסרט חף מבעיות, אלא "מושלם" כי הסרט הוא חוויה יוצאת מן הכלל, מחושבת, מהוקצעת באופן מפיל לסתות, ופשוט מהסרטים האלה ששואבים אותך למקום וזמן אחר עד שהקרדיטים עולים. והמקום והזמן הזה הוא הפעם לא עולם פנטזיה יפייפה כמו הארץ התיכונה, אלה הפרצוף ועצמות הלחיים של קיליאן מרפי (אוסקר מישהו?), והמוח של אופנהיימר.
הרעיון של נקודות המבט וסרט שהוא סובייקטיבי לחלוטין בתוך הסיפור ההיסטורי-עולמי המוכר הזה, הוא פשוט הברקה. הצורה הלא לינארית של הסיפור היא לא ברמת הגימיק הנולאני שהיה אפשר לצפות לה, אלה באמת פשוט הצורה הכי נכונה ומוצלחת לספר בה את הביו-פיק הזה.
אני חושב שזה אחד הסרטים שישארו מנולאן גם כשידברו עליו בעוד עשרות שנים. עם כל הכבוד ל"התחלה" שלדעתי נשארה ממנו כמעט רק העובדה שב2010 במאי הצליח לאסוף את כל העולם כדי לראות ולדבר על בלוקבאסטר מקורי בעידן הפרנצ'ייזים.
בסוף שני הסרטים הכי טובים שלו בעיניי הם שני הסרטים שהכי רחוקים אחד מהשני בפילמוגרפיה שלו, ושני הסרטים שנחשבים כהכי פחות "נולאנים" (אבל האם זה באמת המצב בסופו של דבר?), ואלו הם דנקירק ועכשיו אופנהיימר.
אם למישהו אי פעם עברה בראש תלונה על המצב של הוליווד היום ומגיפת הסופר הירוז (שלנולאן בעצמו חלק קטן בה), לכו לראות את הcharacter study באורך 3 שעות הזה בקולנוע, לא תתאכזבו.
(אה, שכחתי לדבר על סיקוונס הניסוי שהוא, לפחות באולם קולנוע, הדבר הכי מותח ומדביק לכסא שנולאן יצר מאז שהוא ביקש מהית' לדג'ר להתלבש כמו ליצן)
לדעתי "התחלה" בדרך להיחשב לקלאסיקה
אם הוא לא כבר עכשיו במעמד הזה. בכל מקרה, הוא הרבה יותר מהעובדה שאתה ציינת.
כמעט כולם ראו את הסרט הזה, ואני לא מגזים כשאני אומר שרוב האנשים שאמרו לי שהם ראו את הסרט גם אמרו שזה אחד הסרטים הכי טובים שהם ראו. והחוויה האישית שלי עם אנשים שאני מכיר לגבי הסרט היא לא איזו אנקדוטה קטנה, אלא משהו שלפי דעתי מעיד על משהו הרבה יותר נרחב. כאילו, נרחב ברמה גלובלית. זה היחס לגבי הסרט שאני נתקלתי בו מאנשים שאני מכיר, ובאופן כללי עפ"י מה שראיתי שאנשים אומרים ברחבי האינטרנט.
לא נראה לי מוגזם להגיד שעוד 20-30 שנה אנשים יחשבו את הסרט הזה כקלאסיקה, אבל לא סתם קלאסיקה, אלא אחת מהסוג הזה שכמעט כולם רואים. טוב, אולי זה כן קצת מוגזם, אבל זה כן יהיה משהו שקרוב לשם.
מסכים שזה סרט שכולם ראו
גם אמרתי את זה. במובן הזה שאתה מציג הוא לחלוטין קלאסיקה כבר עכשיו.
פשוט, ואני אומר את זה ברמה האישית בלבד כמובן, מה כבר נשאר ממנו חוץ מזה?
זה סרט שאני פחות ופחות אוהב ככל שהזמן עובר. לא שאני חושב שהוא סרט רע כמובן, נולאן לא עשה סרט רע בעיניי, הוא פשוט היום נמצא אצלי יותר במקום שבו גם "אינטרסטלר" נמצא, אולי רק קצת מעל "טנט".
ויצא לי לשמוע מלא מעט אנשים (ומהאינטרנט בכלל) ש"אינטרסטלר" הוא הסרט הכי טוב של נולאן. הכל בסדר, זו לא החוויה שלי.
בסוף, לדעתי, "התחלה" הוא סרט שנשאר ממנו האירוע התרבותי חוצה הקהלים שהוא היה, וזה בהחלט משהו משמעותי, אבל פחות סרט שיחזיק רק כי זה הסרט שהוא והוא עד כדי כך טוב.
הכוונה שלי בתגובה הקודמת היא לא שזה סרט סתמי שאין בו כלום, אלא שכשאני מסתכל על איזה סרטים אני חושב שישארו איתי מהפילמוגרפיה של נולאן בהסתכלות רחוקה – אלו יהיו דנקירק, אופנהיימר והאביר האפל, ופחות התחלה, אינטרסטלר או טנט היותר "נולאניים" כביכול.
זו הייתה הכוונה שלי, וציינתי דווקא את "התחלה" כי אני כן חושב שהוא הכי גדול מהם, וכן זה שישאר כאירוע התרבותי הכי גדול מהם. וכן, כנראה שגם הכי טוב מהם (למרות שבאותו סדר גודל מבחנתי באופן כללי).
אה, חשבתי שהתכוונת לאיך הוא ייזכר בכללי בהיסטוריה של התרבות האנושית
טעות שלי
בסוף זה יהיה האביר האפל
עם כל הכבוד להתחלה או לכל סרט אחר של נולאן, בסוף הסרט של נולאן שיזכר כקלאסיקה לדורי דורות זה האביר האפל, הוא ורק הוא.
אין ואני לא מאמין שאי פעם יהיה לנולאן סרט שמתעלה על הסרט המושלם הזה, שבמקרה גם זכה פה באתר בתואר ״הסרט הטוב ביותר בכל הזמנים״.
אני מרגיש שהקולנוע התאהב בצורה, ומזניח את הסיפור
אמ;לק – הסרט אכזב אותי והרגשתי שהוא לא מציג דמויות עם מסע והתפתחות, אשר מספרות לנו סיפור שאפשר להתחבר אליו ברמה הרגשית.
מאוד רציתי לאהוב את אופנהיימר. מאוד. גם כי זה נולאן, שרוב סרטיו הקודמים אהובים עליי, וגם בגלל דמותו של רוברט אופנהיימר שתמיד ריתקה אותי. זו הייתה קצת התגשמות חלום, לצפות בסרט על הפיזיקאי היהודי שעמד מאחורי פרויקט מנהטן. אם יש סרט על פיזיקאי שרציתי לראות, זה סרט על איינשטיין. אבל אופנהיימר הוא בהחלט השני בתור!
כבר חצי שעה לתוך הסרט התחלתי לחשוד שאולי הציפיות הגבוהות לא יתגשמו. מצאתי את עצמי מתאמץ להבין מי נגד מי, למה אנחנו רואים כל כך הרבה מסטראוס (מי זה?) או מתי מתרחשת הסצינה בשחור לבן ומתי זו שבצבע ולמה יש שלושה זמנים שונים. כן, זה עד כדי כך לא ברור. הסרט לא עשה דבר כדי להקל עליי לפענח את הפער הזה בין התפיסה שלי ובין מה שהולך על המסך.
אז ניסיתי להתחבר לדמויות וגיליתי שהדמויות בסרט לא באמת מתפתחות ולא עוברות מסע אישי. אפילו אופנהיימר שמשוחק יפה מאוד על ידי קיליאן מרפי, הוא דמות שלא עוברת מסע בכלל – הוא אמביוולנטי בהתחלה וגם בסוף, חרד לגורל העולם בדיוק כפי שהיה חרד אליו בהתחלה והמבט בעיניו נותר מרוחק וחלול לאורך כל הסרט כמעט. יצאתי בהרגשה שנולאן לא השקיע בהתפתחות הדמויות.
כמו כן, כפי שציינו למעלה בצדק, אין מערכות יחסים בסרט – אמילי בלאנט מפציעה לפרקים כאשתו של אופנהיימר אבל אין קשר אמיתי שאני יכול להבחין בו בינה ובין רוברט. המדענים השונים שעובדים עם אופנהיימר (ולעזאזל, יש כל כך הרבה!), גם אלה שמשוחקים על ידי שחקנים מוכרים, שכיחים מאוד ואין ביניהם קשרים משמעותיים. אתם יודעים מה? יש שתי מערכות יחסים, – בין גרובס (מאט דיימון) ואופנהיימר, ובין אופנהיימר ואלברט איינשטיין. אבל גם היחסים האלה שווים כחצי משפט ולא מתפתחים.
יכולתי למחול, כנראה, על כל המגרעות האלה וליהנות מהסרט אילולא היה מתעקש לזגזג כל הזמן בין זמנים. אני וזוגתי שאלנו את עצמי לאורך הסרט מתי מתרחשת הסצינה, ולמה מציגים לנו אותה. הרי מרבית הצופים של הסרט לא מכירים לפרטי פרטים את קורותיו של אופנהיימר, ואני מניח שחלק זערורי, אולי זה שקרא את הביוגרפיה שעליה מבוסס הסרט, יכירו את דמותו של סטראוס (רוברט דאוני ג'וניור). כך שכל המערכה הפוליטית שסביבה בנו את הסרט מאוד לא נהירה ומקשה עוד יותר להתחבר לסיפור הדל.
הלהטוטנות הזו, שבה הסרט מתרחש רגע אחד בעבר מס' 1, רגע שני בעבר מס' 2, רגע אחד בהווה ושנייה לאחר מכן בעתיד מתישה ולא משרתת את הסיפור. נולאן, כנולאן, לא מספר לנו את קורותיו של רוברט אופנהיימר באופן לינארי. כן, נולאן זה נולאן, אבל הרגשתי את זה בהרבה מאוד סרטים מהזמן האחרון. הקולנוע העכשווי כנראה לא מעוניין לספר סיפור אלא מתעקש להתהדר באופן המדהים שבו הסרטים בנויים. הרגשתי ככה גם ב'הבמב"א' ובספיידרוורס האחרון.
חשוב לי לומר – זה לא סרט זוועה, זה סרט עם שחקנים טובים ועבודה טכנית ברמה הגבוהה ביותר. השתאיתי מהאופן המרשים, על אמת, שבו הציגו את הניסוי הגרעיני – שלא באמצעות אפקטים ממוחשבים. הסאונד היה אמנם מחריש אזניים, אבל זה עבד.
אני מבין למה אנשים נהנו, ולא כתבתי את זה כדי לבטל את החוויה של צופים רבים. אבל אני התאכזבתי, והרגשתי שהסרט לא מנסה לדבר איתי, אלא לדבר מעליי. זה מעייף אותי. הקולנוע המיינסטרימי ואני כנראה הולכים בדרכים נפרדות, כך דיברתי עם זוגתי בדרך חזרה. מעתה והלאה אגיע יותר חשדן, ועם הרבה פחות ציפיות לסרטים הגדולים, כי אני שבע אכזבות. ואולי שווה לחזור לספר סיפורים אישיים, רגשיים, על אנשים אמיתיים שחווים דברים משמעותיים, ולא להתרכז בספקטקל ובאווירה – כי אלה הסרטים שנשארים עם הצופה לאורך זמן.
מבלי להתייחס לאיזשהו סרט ספציפי
אלא משהו יותר ברמת הקולנוע הכללי, כי התייחסת לזה – הצורה לא חייבת לבוא על חשבון הסיפור, והמון מהסרטים האהובים עלי הם בדיוק אלו שבהם הצורה מספרת את הסיפור.
כלומר הקולנוע הוא מדיום ויזואלי, ולספר את הסיפור רק בדיאלוגי אקספוזיציה או מלודרמה רגשית (בהקצנה) זו דרך אחת להעביר סיפור. לספר מסע רגשי או אפילו עלילתי דרך הצורה זו דרך נוספת. דרך שעשויה להיות מוצלחת יותר בשימוש במדיום, אך כנראה גם קשה יותר ומצריכה יותר עבודה.
אני חושב שאופנהיימר דווקא יחסית עשה את זה באופן מוצלח. כלומר אין פה משהו מורכב מדי, זה לא סרט שצריך לשבת לנתח בשלוש צפיות שונות או משהו, אבל בדיוק עם המעבר הלא לינארי שלו לסצנות צבע או שחור לבן, עם הויזואליות הלעיתים סוריאליסטית (מעט, אבל מעל הממוצע בשביל נולאן), והפריימים המדוקדקים והממוסגרים – הוא מספר פה הרבה מהסיפור הפנימי של הסרט בצורה מוצלחת למדי, לפחות לטעמי.
אבל גם אם זה לא עבד לך בסרט הזה, אני לא חושב שצריך לשים את הצורה ואת הסיפור כשני אלמנטים מנוגדים בבסיס של הקולנוע.
אולם איימקס
אז מישהו יודע למה בקריון לא משדרים את הסרט באולם הגדול של האיימקס? ולמה ברבי זוכה לכל הבלוטים?
ואם אני טועה ומישהו יודע על יום ספציפי או הקרנה ספציפית שכן נמצאת באולם אשמח לשמוע…
כי זה כבר לא IMAX
האולם הזה (9) עדיין עומד מאז שנבנה כ-IMAX, אבל הם איבדו את הזכיון לפלאנט ואין להם את התקן של IMAX.
כלומר חוץ מזה שהמסך גדול יחסית, אין לו את המקרן והרמקולים של IMAX והם לא מקרינים גרסאות מותאמות ל-IMAX. מהניסיון שלי הוט סינמה תמיד משתמשים בציוד הכי מחורבן שיש, וזה הפך את האולם הזה לבלתי נסבל בצורה מוגזמת. כשהמקרן גרוע על מסך רגיל הוא גרוע פי כמה על מסך ענק. סבלתי שם ממש בפעמים האחרונות שהייתי, אבל עברו כמה שנים מאז.
אני מעדיף לנסוע לפלאנט חיפה 1 שדי קרוב. מבחינת רוחב המסך הם כמעט זהים, ובגלל שאין לקריון תקן IMAX הם לא ממלאים את הגובה שלו ולא תפסיד כמעט כלום. ויש בפלאנט מקרן לייזר איכותי עם סראונד מצוין של דולבי. רואה ש"אופנהיימר" מוקרן שם ב-21:15.
לגבי זה ש"בארבי" החליף את "אופנהיימר" באולם הגדול – ראיתי את זה בעוד כמה בתי קולנוע, מאמין שבעקבות מכירות הכרטיסים.
אולמות
אז אני האמת חובב את האולם של הגראנד, איפה שהכסאות הנוחים בשורות האחרונים (שמתקפלים אחורה וניתן להרים רגליים).
אבל שמעתי המלצה לראות במסך הגדול ביותר האפשרי, אז חשבתי לנסות בקריון. שם חוויתי את חווית הקולנוע הזכורה ביותר שלי, הפתיחה של האביר האפל של אותו נולאן..
אז בגדול אתה ממליץ על יס פלאנט? כי האולמות בגרנד קטנים מאוד.
כן
יש לגרנד יתרונות, אבל מבחינת איכות וגודל מסך פלאנט לרוב עדיף. בטח כשיש משהו באולם 1 שם.
"האביר האפל" הוקרן שם בימים שהיה את התקן של IMAX מעותק 70 מ"מ. זאת חוויה מדהימה שאין בישראל יותר. לראות את הסרט ככה היה מטורף.
צפינו באביר האפל באיימקס בקריון
וזו אכן הייתה חוויה מלהיבה. עם זאת, עם יד על הלב, לאחר מכן צפינו בו באולם גדול ביס פלאנט בקניון איילון, והיה מלהיב כמעט באותה המידה. זה סרט שאני שמחה שזכיתי לחוות באולם הקולנוע. הלוואי שיכולתי לומר על "אופנהיימר" את אותו הדבר. לתחושתי הוא נושא את שמו של איימקס לשווא, ואני קצת מופתעת שאין כאן יותר תגובות שהמלך הוא עירום.
אני אכתוב קצת מבולגן כי אני רק רוצה לפרוק הרבה מחשבות מבולגנות
(ספוילרים קלים)
ארוך, מתיש, מסורבל שלא לצורך, מתמקד בצורנות על פני התוכן, חסר רגש, חסר השראה ויזואלית ובסופו של דבר סרט מאוד מעייף ששעתיים לתוכו החלטתי שכמות ההשקעה שאני נותן לו בשביל להצליח לעקוב אחרי המתרחש לא מתגמלת כי הסיפור שהוא מספר מאוד שטחי ולא מעניין.
הסיפור הזה הוא כל דבר חוץ מנולאן-י אך כריסטופר נולאן מתעקש בכח להכניס אותו לתוך השבלונה התסריטאית הקבועה שלו ובעקבות זאת פוגע בסיפור, בדמויות ובעולם שהוא בנה. תגליות עלילתיות סתמיות למדי מוצגות באופן אובר דרמתי שמרמז על טוויסט גדול כשאין שום הצדקה לכך רק כי סרט של נולאן חייב טוויסט, הקפיצות בזמן וריבוי הדמויות הופכות סיפור נורא פשוט למאוד קשה למעקב שלא לצורך. בהתחלה עוד חשבתי שאופן ההגשה הזה הוא מה שיגרום לסרט להפוך ליותר מעניין כי הצורך בהפעלת המח לכל אורכו ימנע ממני להשתעמם, אך במהרה הבנתי שזה רק פוגם בדמויות, פוגם באווירה, פוגם ביצירת רגש כלשהו ותאכלס? זה לא סיפור ששווה להתאמץ בשבילו גם ככה.
לא הבנתי 40% מהסצינות שבסרט ובכל זאת הבנתי את כל הסיפור. אז לשם מה היה צריך את אותו 40% מהסרט שלא הבנתי? את רוב הסצינות של רוברט דאוני ג'וניור היה אפשר להעיף החוצה. למה לבזבז זמן על קו העלילה של פלורנס פיו? איך הדמות של קייסי אפלק נחוצה למשהו? שום דבר מזה לא מוסיף לחוויה אלא רק מאריך את הסרט ללא שום הצדקה.
באחת הסצינות לקראת הסיום חושפים לנו ש-'מה-שמו היה המרגל!' והתגובה שלי הייתה 'הא? אני לא מכיר את השם הזה'. ואז מראים לנו את הפנים שלו, והתגובה שלי הייתה 'מי זה?'. ואז הסרט פשוט ממשיך הלאה בעלילה וזה ממש הצחיק אותי. זו דוגמה מצוינת לבניית סיפור בצורה רעה ולחשיפת מידע בצורה הכי לא נכונה.
והסרט רץ. הוא לא עוצר לנשום. ודווקא כן צריך לנשום. השאלות המוסריות צריכות זמן להתעכל במח, המתח דורש שיתנו לצופה קצת זמן להבין מה עומד על הכף (זה מסוג הסרטים שאתה לא יודע מה at stakes עד שזה לא קורה ואז בגלל שבראש שלי היו לי תוצאות הרות גורל הרבה יותר מן הסתם שהתגובה שלי הייתה 'אה, זה הכל? כל הבולשיט הזה רק בשביל להימנע *מזה*?), הדינמיקה של הדמויות דורשת שהסרט יירגע בשביל שנרגיש אותה אבל נולאן קופץ מלוקיישן ללוקיישן, מסצינה לסצינה, באופן מכני וחסר רגש. אין רגע לנשום, אין רגע לחשוב ולתהות לגבי דברים, אין רגע להרגיש משהו.
השאלות המוסריות שהסרט מעלה בהחלט מעניינות אבל עולות בשלב מאוחר מדי בסרט (רק בשעה השלישית) כשהיה הרבה מקומות להכניס אותן עוד מההתחלה (והיה אף מתבקש). היה מוזר לי מהרגע הראשון שאף דמות לא מתחבטת במוסריות של מה שהן עושות ובכל זאת הנושא צץ משום מקום רק בסוף. הוא לא סתם צץ בסוף, הוא הופך לאחד המרכיבים הבולטים בסרט ככה פתאום מאמצע שום מקום. בלי להיבנות כמו שצריך, אני עד עכשיו לא מבין את עמדתו של הגיבור לגבי השאלות האלה בתחילת הסרט לעומת סוף הסרט.
היו רגעים מרשימים מבחינת עריכת סאונד (איזה כיף זה איימקס) והיו כמה סיקוונסים ערוכים נהדר, אך הסרט נורא סתמי ויזואלית (השחור-לבן די מכוער) והבימוי של נולאן הוא הכל חוץ מעדין. הוא אגרסיבי ומאצ'ווי גם כשהוא לא אמור להיות כזה (אבל כשהוא כן אמור להיות כזה אז זה כן עובד לו נהדר).
ריבוי הסלברטיז הוא משהו שהפריע לי מאוד ב-'אינטרסטלר' ופה זה היה מגוחך פי כמה. הייתי נורא גאה בעצמי שעד להקרנה שלו הצלחתי להתחמק מכל מסע הפרסום של הסרט. לא רק שלא ראיתי אף טריילר או פרסומת, לא ראיתי אפילו שוט אחד מהסרט, רק כמה תמונות סטילס סתמיות, ולכן גם לא היה לי מושג מי משחק בסרט חוץ מקיליאן מרפי. אז תארו את ההפתעה כשכל רגע הופיע פרצוף מוכר אחר. וללהק שחקן מפורסם לדמות זה לא עניין של מה בכך. זה סוג של הצהרה. הבמאי מנסה להגיד משהו על הדמות ועל החשיבות שלה כשהוא מלהק שחקן מוכר (או שזו קריצה, לפעמים) ונולאן עושה את זה רע. ממש רע. זה הגיע למצב שזה כבר מצחיק שלא בכוונה במקרה הטוב או מעצבן ומסיח את הדעת במקרה הרע.
וכל זה מצטבר לחוויה מאוד ריקנית וחסרת רגש. יש את העריכה הצולבת של נולאן, את הקפיצות בזמן ואת כל השטיקים הרגילים שלו אבל אין פה שום רגש וכל השטיקים האלה מרגישים בדיוק כך – כמו שטיקים וגימיקים. שום אמפטיה לאף דמות וזה למרות שמדובר בסיפור שרוצה שנחווה אותו רגשית. אבל למה שנרגיש משהו? סצינת הנאום של אופנהיימר, בה כריסטופר נולאן מנסה להכניס אותנו לראש של הדמות דרך המחשות וייצוגים ויזואליים (וקוליים) הייתה הדבר הכי קרוב לבימוי טוב שאשכרה מנסה להעביר את התחושות של הדמות. זו סצינה טובה כי היא גם מקבלת את זמן המסך שהיא דורשת בלי להיקטע בטרם עת. היה צריך עוד המון סצינות כאלה, אבל היא לבד שם בתוך בלילת הראשים המדברים הזו. באמת שקשה לי להבחין או להבדיל בין הסצינות בסרט.
לגבי סצינת הפיצוץ (הסצינה בה ניסו את הפצצה בניו מקסיקו) – אחד השותפים שלי לצפייה אמר בסוף הסרט "מכיר את זה כשאתה עובר ליד מסעדת פלאפל ואז המוכר מציע לך כדור פלאפל אחד לטעימה בשביל לפתות אותך להזמין? אז הסצינה הזו היא כדור הפלאפל הזה רק שאז אתה מגלה שהכדור הקטן הזה הוא המנה עצמה". די מדויק.
יש דברים טובים, כמובן. יש כמה סצינות שהבימוי של נולאן התאים להן, קיליאן מרפי היה טוב (אוסקר? ממש ממש לא) והיו פה ושם כמה דיאלוגים נחמדים. עריכת הסאונד, כאמור, נהדרת. אבל זה הדבר הכי קרוב לאסון קולנועי שכריסטופר נולאן עבד עליו עד עכשיו בקריירה שלו.
אני קצת בהתלבטות אם התגובה שלי היא באמת עם 'ספוילרים קלים' או ממש 'ספוילרים'
אולי כדאי לבדוק ואם היא אכן מספיילרת אז לסמן לי אותה. מצטער.
ממש מסכים עם הביקורת שלך
(ל"ת)
אני אצליח להבין את הסרט בלי לראות את בארבי קודם?
כן, אבל לא תצליח להבין את ברבי בלי לראות קודם את אופנהיימר
(ל"ת)
ראיתי את הסרט פעם שניה
והפעם הצלחתי לעקוב אחרי הדמויות והסיפור, אחרי ההקבלות בין שלושת הסיפורים.
והאמת? הסרט הופך להיות הרבה יותר טוב. אז בהחלט חבל שזה לא כך מהפעם הראשונה, אבל עדיין סרט מרהיב.
מה גרם לסרט הזה להיות ככ פופולרי ?
הוא איטי ומפוזר, לא מפוקס ומזפזם בין דרמה פוליטית משעממת וחייו של פיזיקאי שלא מחובר למציאות.
ממתי ביופיקים הופכים לשוברי קופות.
איך הצליחו לשרוף 100 מליון דולאר על סרט שרובו מורעב מאנשים לבנים מדברים בתוך חדר
התקציב של הסרט נמוך אם כבר.
הפקה יוקרתית שצולמה כולה עם 70 מ״מ, מיטב השחקנים של השנים האחרונות (שרובם הסכימו לעבוד עבור סכומים משמעותית נמוכים יותר בשביל להיות בסרט), שחזור תקופתי מאד מרשים והרבה אפקטים פרקטיים מורכבים.
הוא פופולרי בגלל שזה סרט
של במאי מוערך שכל סרט חדש לו מביא איתו רף גבוה של ציפיות + ברבי
אם זה היה אנשים שחורים מדברים בתוך חדר התקציב היה הגיוני יותר?
לא הצלחתי להבין למה לציין את צבע העור של הקאסט היה רלוונטי לטענה המוזרה שלך מלכתכילה.
הforeshadowing שהסרט עושה עם ההבדל בין מהירות האור למהירות הקול מבריק. ממש אהבתי שמכינים אותנו לזה ואהבתי שם לב לזה קודם
סרט שאפתני אך פגום בסופו של דבר
נראה שהוא לא מצליח להחליט אם הוא סרט על אופנהיימר או על הפצצה ומכאן אני חושד האורך הבלתי רגיל. קצת הצחיק אותי שב 20 הדקות האחרונות הדמויות כבר פשוט מתחילות לנאום ולהגיד "מה המסר". אם אתה (הבמאי), לא הצלחת להעביר את המסר ביותר משעתיים וחצי, אולי צריך לשנות את צורת הסיפור המסובכת ללא צורך ?
קצת חוששת מהיום שבו נולאן יפגוש אישה
(ל"ת)
למה? גברים הרבה יותר גרועים מנולאן פוגשים נשים ואפילו מתרבים.
(ל"ת)
נולאן והאישה יצטרכו להביא לעולם הרבה בנים
עד שנולאן ירגיש שהאיזון המגדרי בבית ריאליסטי.
לא בגלל האופי שלו,
אלא מתוך דאגה לשלומו – אני חושבת שהוא לא יידע מה לעשות עם המידע הזה, צפייה בבת אנוש מדברת ומתפקדת ;)
והגברים אצלו ממש דמויות עמוקות ואמיתיות. נראה לי שהבעיה היא לא רק מוסר הבנה של נשים כלא חוסר הבנה של בני אדם (ואפליה סטנדרטית של בומר שרגיל לכך שנשים צריכות להיתקע בתפקידי משנה(
(ל"ת)
יש מצב
אבל אם הוא לפחות מנסה להציג טווח גברי רחב, בהצלחה משתנה, אז הייתי שמחה לראות אותו לפחות מנסה לעשות את אותו הדבר עם טווח נשי.
ועדיין, הנשים אצלו תמיד יהיו מיעוט ובתפקידים משניים
לקחו שנים רבות עד שהוא עשה סרט עם גיבור שחור (טנט ב-2020), נראה כמה זמן עוד יקח עד שמתישהו הוא יעשה סרט עם גיבורה נשית, אם זה בכלל יקרה אי פעם.
בשביל לתת לנשים ייצוג הוגן ושווה לא צריך להפוך אותם למדעניות גדולות, צריך פשוט לתת להם במה ולהיות דמויות אמיתיות ומורכבות. לרוב זה לא נעשה, בטח בסרטיו של נולאן. ומצחיק להזכיר את אדריאנה בהתחלה כשהדמות הנשית הראשית היא מריון קוטיאר, שהיא בדיוק הפואנטה של הטענה נגד נולאן.
(ל"ת)
לפחות יש את סלינה קייל בעלייתו של האביר האפל
שהיא הדמות הטובה ביותר בסרט והדבר הטוב היחיד פחות או יותר שיצא מהסרט הלא משהו בכלל הזה.
הוא היה צריך לאחר מכן לביים ספין אוף עליה, זה היה יכול להיות אחל׳ה.
דוגמה רעה. סלינה קייל היא הפספוס הכי גדול של נולאן בקשר לדמויות נשיות. כביכול דמות נשית חזקה.
אבל הוא השתמש בקלישאה האנטי פמינסטית של לקחת אישה ולתת לה להיות באדאסית ומאגניבה כתירוץ לדמות נשית חזקה ועוצמתית אבל בתכלס היא לא. בפועל כל הסרט היא כלי משחק של ביין (או טליה אל גור, הדמות הנשית הבאמת חזקה בסרט אך פועלת כל כך בצללים שקשה ממש לזכור שהיא חלק מהסרט) ואז של ברוס. היא משתפת פעולה יעילה. אין לה יותר מדי agency אם בכלל, כל פעולה שלה בסרט נועדה לשרת מישהו אחר.
הרשימה הזו הייתה מרשימה אם היה מדובר בקבוצת מיעוט.
אני מצטערת, אבל
אם הרשימה הזו היא דוגמה להעצמה ונתינת במה לנשים, מצבנו רע מאוד.
אני כבר לא זוכרת טוב מספיק את אינטרסטלר ולא ראיתי את טנט, אבל כל יתר הדוגמאות הן של נשים בתפקידי משנה מינוריים, בלי הרבה עומק כדמויות, בלי ארק עלילתי ראוי לציון.
מתן במה לנשים והעצמה שלהן לא מתבטא בלשים בסרט שלך דמות אשה מדענית או להציג אשה לוחמנית – הוא מתבטא בלתת לדמות נשית רוחב יריעה, בלהציג דמות מורכבת, עמוקה, עגולה ומעניינת. היא יכולה להיות חלשה או בעלת פגמים, היא יכולה להיות עקרת בית או עובדת זוטרה, היא ממש לא חייבת להיות מדענית או אדריכלית מצטיינת, לא זה מה שחשוב. אף אחת מהדמויות האלה לא זכירה או מעניינת במיוחד (בעיני), והתפקיד שלהן בסרטים סובב סביב הגברים בחייהן, שהם אלו שמניעים ומובילים את העלילה. אה, יש מצב שהדמות של ג׳סיקה צ׳סטיין כן כזו, כאמור לא זוכרת את אינטרסטלר, אבל בדיוק שמעתי פודקאסט שנגע בדיון הזה והזכיר שהדמות שלה הייתה אמורה במקור להיות גבר.
עכשיו, אני בגישה שאם אדם לא יודע לכתוב נשים כבני אדם בעלי עניין ותוכן, אין טעם לצפות ממנו למשהו שהוא ככל הנראה לא מסוגל לו. מצדי שנולאן ימקם את הסרטים שלו בעולמות נטולי נשים לגמרי. אבל קשה לשמוע טענה לגביי כמה הוא מעצים נשים אחרי הרשימה המסכנה הזו.
לא מסכים איתך בכלל אבל
אין לי כוח להתייחס פסקה פסקה אז אגיב לגבי הפסקנ האחרונה. הבעיה שאם כל אחד יכתוב באיזה מגדר שזורם לן, נקבל מסיבת נקניקיות. כי מה לעשות, הוליווד נותנת צק פתוח בעיקר לגברים, לא תמיד הכי פתוחים במחשבה אבב, והם ילכו על ברירת המחדש שהם מכירים שאלו גברים. ושנדבר על ייצוגים אחרים? ייצוג להטבי לא יקרה מעצמו, העולם המערבי עדיין שבוי בתפיסות הומופוביות והאמריקאים מאד תקועים על מודל משפחתי ונישואים מסוים. זה לא ישתנה מעצמו. צריך באופן אקטיבי לדרוש שינוי. אז הטענה שלך נשמעת תמימה אבל היא בעצם אומרת בואו נשמר את הסטטוס קוו. זה הכי צבוע להגיד אין לי בעיה שמישהו יכתוב דמות בצבע עור שחור אבל לא צריך בכוח. אז זהו שצריך כי זו מערכת פרימיטיבית שמופעלת עליה גראביטציה תמידית כלפי גברים לבנים מערביים סטרייטים.
הדרך לשנות את הסטטוס קוו
היא להכניס עוד במאיות, כותבות ומפיקות נשים למשחק, לא לאלץ* את הגברים לכתוב דמויות נשיות. יש מקום לביקורת כלפי נולאן על הדמויות הנשיות שהוא כותב, אבל זאת ביקורת שנוגעת לאיכות של הכתיבה שלו, לא להשפעה החברתית על זה בפועל (בעיניי). אני בהחלט חושב שצריך לתת לנולאן לכתוב מה שרוצה, ואני ממש לא אדם שחשוד ברצון לשימור הסטטוס קוו, אבל בסופו של דבר במאים כמו נולאן (או סקורסזה לצורך העניין ששמעתי עליו ביקורות דומות) מתמחים בקולנוע "גברי" עם דמויות ראשיות של גברים ואני לא חושב שהוגן לצפות מהם לשנות את זה אם אין להם יצר אמנותי לעשות את זה.
*אין באמת דרך לאלץ אף אחד לכתוב משהו, הכוונה היא להפעלת לחץ ביקורתי/תקשורתי/יח"צי סביב הנושא
אלה לא רק הדמויות הראשיות
וגם בהן, כל עוד קיימת העדפת גברים מאחורי הקלעים, יש למועדפים אחריות לא להמשיך במגמה בגזרת הדמויות.
במאי עובד עם המון אנשים. שיתייעץ וייעזר באחרים בנושאים שהוא פחות טוב בהם.
ולכן כתבתי שהוליווד נותנת צק פתוח בעיקר לגברים אז כמובן שיכתבו על גברים. אני לא אוהב שמספרים לי טענה שנכתבה בתגובה שלי, אם מגיבים קוראים לפני.
(ל"ת)
קראתי היטב את התגובה שלך
לא טענתי שאנחנו לא מסכימים על הנחת המוצא שרוב הבמאים והכותבים בהוליווד הם גברים אלא הבעתי מחלוקת על הפיתרון שהצעת. זה סבבה לא להסכים, אבל אתה נוטה באופן קבוע לחלק ציונים למי שאתה מדבר איתו וזה מתיש ומרתיע, בעיקר כשהטיעון שלך לא ענייני.
אבל לא הצעתי שהפיתרון הוא לאלץ גברים לכתוב דמויות של נשים, אז אני לא ממש עוקב.
לא הצעתי שום פיתרון. כן טענתי שאנחנו צריכים לדרוש גיוון בתעשייה,שזה אומר גם גיוון מאחורי המצלמה וגם גיוון הדמויות.
כתבת "זה צבוע להגיד לא צריך לכתוב בכוח דמויות שחורות, אז זהו שכן צריך" ועל זה הגבתי, זה הכל
הגבת על משפט מתוך תגובה, שהכילה גם את הטענה שהבעיה נובעת גם מחוסר גיוון ביוצרים.
(ל"ת)
התגובה הזו עושה אותי עצוב
(ל"ת)
תגובה מנומקת ומשכנעת
(ל"ת)
אנשים שכותבים שכל אחד יכתוב איזה מגדר שבא לו
כבכל אחד מדובר בבמאים לבנים סטרייטים וכשהברירת מחדל בצרבות המערבית היא לכתוב על גברים, אתה בעצם אומר בואו נשמר את הסטטוס קוו. לצערי במאים כמו כריסטופר נולאן לא יכתבו דמות ראשית נשית, להטבית או לא לבנה סתם כך. צריך לדרוש ייצוג כי הדברים האלו לא יקרו מעצמם. אתה בעצם אומר בואו נשמר את הסטטוס קוו ומסווה את זה בטענה התמימה שכל אחד יכול לעשות מה שבא לו ואין לי בעיה עם כלום. נו באמת. נימקתי בשביל אבל הטענה שלך כל כך מגוכחת שהיא לא שווה נימוק מבחינתי. התגובה המקורית מספיקה לגמרי
בהחלט, שכל יוצר יכתוב איזה מגדר/צבע עור/נטייה מינית שמתחשק לו
אין דבר יותר גרוע ומסרס מלכפות על יוצרים שילוב של דמויות "לא סטרייטיות ולא לבנות" רק כדי שיהיה אפשר להגיד: "הנה, דמות שחורה/להטבית/נשית". דווקא בעיקר במצבים כאלה הדמויות כתובות רע. גם המחשבה שזה מה שיביא את השיוויון היא תמימה מאוד. אנשים מזהים מקילומטרים שילוב לא אותנטי ולא אמין, ויש זעם אדיר מצד הקהל – לרוב בצדק – על סרטים מהסוגים האלה.
אגב, מצחיק לטעון ש"נולאן לא יכתוב דמות ראשית לא לבנה סתם כך", כשהוא כתב את טנט, בה הגיבור הראשי הוא, ובכן, שחור
לדרוש לשלב דמויות לא סטרייטיות זה נקרא לסרס? אוי ואבוי לי .
כמה זמן לקח לנולאם ללהק שחקן שחור, אחרי קריירה שלמה של גברים לבנים? אולי כי הדרישה לייצוג מתחילה לחלחל, 2020 היא ממש לא 2010. ובכל זאת אם נסתום את הפה ומחשוב בצמימות שכל אחד יכתוב מה שבא לו , לא נזכה לראות יותר מדי נשים, להטבים וכו׳ כדמויות ראשיות משום שעד עכשיו לא זכינו חראות כמעט. מה שאתה אומר זה בואו נשאיר את המצב כמו שהוא.
ומה זה אומר שילוב אותנטי ולא אמין? אם המגדר/ נטייה מינית/ מוצא של הדמות לא כזה רלוונטי, למה זה פתאום הופך למדהו שמעוורר זעם ולא אמין. אתה אדם עם דעות של פעם שמסווה את זה בנימוקים מטופשים ומביכים. שמענו את כל הסיסמאות והשטויות כמו ״תפסיקו לדחוף לנו שחורים והומואים זה רק גורם לנו לזעם״ ו״די עם הווק והמי טו האלה הוליווד הלכה רחוק מדי״. במקרה שלך, עדיף לא להמשיך לכתןב.
דמויות הן לא מתנה לקבוצות בחברה
דמויות לא אמורות להיכתב כדי שיגידו "הנה".
דמויות אמורות להיכתב כי העולם מלא בבריות כמוהן.
מגוון אנושי אמור להיות ברירת המחדל.
בקולנוע ההוליוודי יש בעיה, ונולאן הוא חלק ממנה.
צריך לומר
שנולאן לא כתב גיבור ראשי שחור ב'טנט', הוא אמנם ליהק שחקן שחור לדמות אבל אין באפיון של הדמות שום דבר שמזהה אותה כגבר שחור. אם היינו קוראים רק את התסריט לא היתה לנו סיבה להניח שמדובר באדם שחור.
זה לא בהכרח רע בעיניי, וזה בטח הרבה פחות מפריע לי ממגיבים אחרים כאן, אבל זה המצב.
זה לא רע
זאת אחת מהדרכים וגם ממנה חסר.
זה מבליט את המחסור בדמויות נשיות בסרטים שלו ברמה הכי בסיסית – מספר הדמויות.
לא מעט דמויות בהתחלה, יוקרה וכו' יכלו להיות נשים עם אותו אפיון ואותו תפקיד.
זה פחות טוב מאפיון ניואנסי מדויק, ויותר טוב מאפיון סטריאוטיפי.
+2 נקודות על
"דווקא בעיקר במצבים כאלה הדמויות כתובות רע"
1. קחו דמות כלשהי שיכלה להיות אישה או גבר וכמובן נבחרה אפשרות ברירת המחדל.
אם היא הייתה דמות נשית ראויה (הזהות מתבטאת בפרטים הקטנים), מה טוב.
אבל גם אם רק תלוהק שחקנית, זה עדיין ישפר את היחס המגדרי, ועדיין עדיף על הדמויות המעטות שבמאים כמו נולאן מוכנים מעצמם שיהיו נשים, דמויות שכיום כתובות רע.
2. מאז טרילוגיית האביר האפל האינטרנט מלא בשירי הלל "כמה נולאן אוהב קומיקס", "נולאן בבירור אוהב את באטמן", "תנו לבמאים שאוהבים את החומר לכתוב עליו". הרשו לי לפקפק ביכולת של הקהל לזהות מה נכתב מתשוקה.
אין קשר בין מה שטענתי לתגובה שלך
אני טענתי שאין שום מקום לכפות, בשום דרך או צורה שהיא, על יוצרים לכתוב דמויות נשיות/להטביות/שחורות וכיוצ"ב. כשכופים פוליטיקת זהויות שכזו על סרטים, זה לרוב נראה רע. ע"ע סרטי סטארוורס החדשים, לעומת אינספור סרטים מעולים עם נשים כדמויות ראשיות, שנכתבו ע"י יוצרים מבלי שאף אחד הכריח או כפה אותם לכך.
אתה מדבר על סיטואציה שונה, שבה לאחר שדמות כבר נכתבת, מחליטים ללהק אישה לתפקיד שנכתב כביכול עבור גבר (כמה פעמים זה בכלל קרה?).
ולגבי באטמן ונולאן – לא ברור לי מה אתה מנסה לרמוז, ובכל מקרה אני נמצא באינטרנט איזו תקופה, ולא ראיתי שהוא "מלא" בתגובות שכאלה (ושוב: ע"ע סטארוורס החדשים ואיך הם התקבלו אצל הקהל הרחב).
רק לסבר את האוזן
"מלחמת הכוכבים" החדש התקבל אצל הקהל הרחב:
7 – התלהבות אדירה
8 – התלהבות אדירה, לצד קולות מסוימים של אכזבה
9 – אכזבה אדירה, לצד קולות מסוימים של התלהבות
ניהלתי את הדיון הזה, באתר הזה, עשרות פעמים אז תסלח לי אם אני לא אביא את כל הקבלות שוב ושוב ושוב, אבל הניסיון לצייר את הטרילוגיה החדשה כ"משהו שלא התקבל טוב על ידי הקהל" לסרטים שהרוויחו – כולם – מיליארד דולר, הוא קשקוש.
זה לא אומר כלום על איכות הסרטים, השאלה איך לשלב מיעוטים ונשים בסרטים ועוד. פשוט ספציפית אין מה להיתלות בענפי מלחמת הכוכבים וקבלת הקהל שלהם, כי קבלת הקהל ל66% מהטרילוגיה לא הייתה שלילית.
אני חושב שאתה צריך לבדוק את המקורות שלך שוב
אחרוניי הגד'יי, ציוני הקהל: 42 בעגבניות רקובות, 4.1 במטאקריטיק, 6.9 איימבידי (לא נורא אבל גם לא מרשים).
אני לא קורא לזה "התלהבות אדירה" (ובטח עכשיו יבואו ויטענו שנעשה לסרט review-bombing של מאות אלפי מדרגים. בסדר).
כלומר: קבלת הקהל ל-66% מהטרילוגיה בוודאי שהיתה שלילית בעיקרה.
ולגבי ההכנסות – אכן הסרטים הכניסו מעל מיליארד דולר, כי מה לעשות, זה עדיין סטארוורס. אבל השטן נמצא בפרטים הקטנים: הסרט הראשון הכניס מעל 2 מיליארד דולר, עוד לפני שהתברר כמה הדמות של ריי כתובה רע – דבר שנחשף במלואו בסרט השני. הסרט השני כבר הרוויח מיליון 300 – רחוק מאוד מהסרט הראשון, והשלישי הרוויח מיליארד דולר. בשביל סרט סיום לטרילוגיה של סטארוורס, סכום כזה, שהוא מיליארד דולר פחות מהסרט הפותח של הטרילוגיה – זו אכזבה אדירה.
בדקתי
אתה מוזמן להאמין במה שאתה רוצה. עובדות זה לא.
אני כתבתי והבאתי מספרים ואסמכתאות רשמיים, אתה כותב סיסמאות על "התלהבות אדירה"
(ל"ת)
אני הבאתי מספרים כמה וכמה פעמים לאורך כמה וכמה שנים
זה לא אשמתך שהגעת באיחור לדיון שהתנהל בזמן אמת, אבל באמת שפשוט אני לא הולך לנהל אותו שוב.
אז זה פחות "דיון" ויותר הבהרה שלי שאם הדיון מתנהל על כרעי "מלחמת הכוכבים הטרילוגיה החדשה התקבל גרוע", כדאי להכיר בכך שמה שאתה יושב עליו הוא לא משהו יציב או מוסכם, אלא דעה שאנשים לקעקע כנרטיב היחיד, אבל היא ממש לא המקרה.
אם אתה אומר לעצמך "אוקיי זה לא נותן לי הרבה מרחב תמרון לאפשרות תגובה", אני אגיד "נכון, מצטער, זה מה שקורה כשחוזרים על חצי אמיתות בפעם השמונים – בשלב כלשהו עוברים מלהסביר את השקר ל"קח את זה או שתמשיך להאמין במה שתאה רוצה". מוזמן לבסס את הדיון שלך על דברים אחרים או להמשיך בשלך.
אם בכל זאת לזרוק נתון ספציפי – "הקהל הרחב" שהוא עין הדג, בחר את 7 ו-8 לאחד מעשרת סרטי השנה. אז לכל הפחות לבוא לאתר פה, איפה ש"אחרוני הג'דיי" הוא קונצנזוס מספיק בשביל להגיע להישג שכזה, ולהסביר איך כולנו בעצם שנאנו אותו, ובכן – בהצלחה עם זה.
אכן אין לי דרך להתמודד עם טיעון של "הוכחתי בעבר, אין סיבה שאוכיח שוב"""
ואתה מפנה אותי לסקרים של עין הדג, בו הצביעו כמה עשרות/מאות, ואני הפנתי אותך לאתרים עם מאות אלפי הצבעות, ולהכנסות אובייקטיביות של שלושת הסרטים.
אכן הפניתי אותי לאתרים שידועים בכך שהתקיפו אותם בוטים
ולנתוני קופות שמראים שכל שלושת הסרטים היו הצלחות אדירות.
גם עד כמה שזכור לי זה לא היה כך כשאחרוני הג׳דיי יצא
זכור לי שאז דווקא היה לו ציון קהל חיובי בעגבניות.
כנראה שלאורך השנים שעברו מאז, המיעוט הצעקני ששונא את הסרט עבד על להוריד את הציון של הסרט באתרים השונים באמצעות בוטים.
בוא רק נגיד שאם באמת הייתה כזאת שנאה לאחרוני הג׳דיי ובכלל לדמויות של הטרילוגיה הזאת, אז הסרט הבא בסדרה לא היה מגיע אפילו למחצית ממיליארד.
עוד מונח של מישהו עלק נאור אבל פרימיטיבי . זה לא פוליטיקת זהויות זה אנשים שחיים בעולם המודרני ומשום מה בהוליווד בוחרים להתעלם מקיומם.
(ל"ת)
צודק, אין סרטים הוליוודים עם נשים/שחורים/להטבים כדמויות ראשיות/מרכזיות
(ל"ת)
לגבי נשים ושחורים, יש אבל במיעוט (נשים הן בערך חצי מהאוכלוסייה אתה זוכר?). ולגבי להטבים, אתה רציני? איזה סרט הוליוודי גדול בשנים האחרונות היה עם דמות ראשית להטב. תפסיק להיות מגוחך בבקשה. כולנו הבנו שאתה פרימיטיבי לפחות תודה בזה
(ל"ת)
לא יודע מה ההגדרה שלך ל"סרט הוליוודי גדול"
אבל מה שקופץ לי לראש בשלוף – רפסודיה בוהמית, מונלייט, מועדון הלקוחות של דאלאס (לטו אמנם לא הדמות הראשית אבל בהחלט מרכזית ביותר), הסרט על אלן טיורינג.
מאמין שיש עוד איזה 2-3 סרטים "גדולים" על להט"בים מהעשור האחרון
אתה רוצה להעליב?
רפסודיה ומשחק החיקוי הם ביופיקים על אנשים אמיתיים שמנסים כמה שיותר להסתירו לטשטש את הנטייה המינית של הדמות הראשית (בשניהם הם בכלל במערכת יחסים רומנטית עם אישה). דאלאס אני עוד מוכן לקבל אבל מבאס שסרט עם דמוויות להטבויות בהכרח עוסק באיידס, וגם הוא ממש קטן מדי מכדי להיחשב סרט הוליוודי גדול. אור ירח בכלל סרט אינדי, זה שהוא זכה לאחר מכן באוסקר לא הופך אותו לסרט הוליוודי גדול (אני חושב שהוא הסרט עם התקציב הכי קטן שזכה באוסקר). ואהת מאמין שיש עוד 2-3 סרטים גדולים מהעשור האחרון. זה לא בדיחה בעיניך? 2-3 סרטים גדולים (שאגב אני אשמח אם תכתוב את שמם כי אני לא מוצא) . די אתה כבר ממש מעליב.
אתה טענת שהוליווד מתעלמת מקיומם. אני, בתוך 30 שניות בערך, שלפתי מהזיכרון 4 סרטים מוכרים מאוד שהתקבלו בצורה חיובית אצל המבקרים והקהל
עכשיו הדרישה שלך הצטצמה ככל הנראה רק לבלוקבאסטרים שהרוויחו מעל מיליארד דולר (אגב, רפסודיה בוהמית הרוויחה בערך כך).
לטעון שאין מספיק ייצוג זה דבר אחד, לטעון שיש "התעלמות מקיומם" זה דבר אחר. בכל מקרה, נראה לי שאנחנו טוחנים מים
אני לא טוחן מים, פשוט מתוסכל מחוסר ההבנה.
אור ירח זה סרט שעלה מילון וחצי דולר שתבין. אני לא ביקשתי סרטים שהרוויחו מיליארד דוחר אבל גם לא דיברתי על סרטי אינדי. כפי שטענתי, הביופיקים ניסו ככל יכולתם לטשטש את הנטייה המינית של גיבורי הסרט ולקרוא להם ייצוג להטבי זה מעליב. מבחינתי הקמצוץ המעליב הזה שהבאת הוא התעלמות מקיומם.
בפסטיבלי קולנוע ניתן למצוא סרטים עם גיבורים הומואים (ולשן אני מחשיב את אור ירח דל התקציב) אבל כשמדובר בהוליווד פתאום המפיקים מקבלי רגליים קרות.
אולי כדאי להפסיק להתקטנן על ניסוח ולדבר על מהות?
כן, יש ייצוג להט"בי בקולנוע ההוליוודי המיינסטרים, אבל הוא לא שכיח ודי מביך, כפי שמעידה הרשימה שלך, גם מבחינה כמותית וגם מבחינה איכותית. הרשימה שלך, אגב, מעודכנת עד 5 שנים אחורה, כך שלא מדובר על "השנים האחרונות" כפי שכתב רנדל, אלא על עשור אחורה. למען ההגינות, זה גם מה שכתבת בהודעה שלך, אבל התוצאה היא שדיברתם על משהו אחר, כך שלא הוכחת דבר. בנוסף, מצאת ארבעה סרטים בלבד, ואתה אומר שיש עוד 2-3, אולי. וזה עוד מתוך אלפי סרטים הוליוודיים שיצאו בעשור האחרון. לא בדיוק מתאים לשיעור באוכלוסייה, הייתי אומר, ודי קרוב ל-0.
הייצוג הלהט"בי הטוב, שאתה התייחסת אליו, עוסק בעיקר בסיפורים טראגיים, סביב דמויות גדולות מהחיים, לרוב הזהות המינית או המגדרית שלהם מוסווית או שמתייחסים אליה כמשהו נורא שיש להסתיר, או שהיא מעורבת או מסתיימת בטרגדיה. זה עוד הייצוג הטוב. מונלייט אכן לא רלוונטי לדיון כי הוא הצליח בהפתעה ולא נכתב כשובר קופות, אז זה שהכנסת אותו ואת הייצוג המביך והקרינג'י של רפסודיה בוהמית מעיד הרבה.
במקרה הנפוץ יותר, הייצוג הלהט"בי נראה כמו לה פו מהיפה והחיה: הרבה רעש וצלצולים על כלום ושום דבר. מבט מרומז, משפט שמשתמע לשני פנים, אולי נשיקה שנבלעת ברקע של התרחשות גדולה יותר. דרגה מעט גבוהה יותר היא התפקיד של הלהט"ב התומך, זה שנועד לשרת את הגיבור הראשי, אבל אין לו קיום בפני עצמו, ואין ביטוי לזהות שלו או שלה מעבר לכמה משפטים ריקים ומניירות.
אני לא חושב שצריך לכפות על יוצרים לכתוב דמויות כאלה, אבל כן צריך לשאול את עצמנו ואת התעשייה את השאלות הבאות: האם היוצרים דיברו עם להט"ב אי פעם בחיים שלהם? או אישה? או אדם לא לבן? הם חלק מהחיים שלהם? לא הגיוני שלא כך. אז מדוע הייצוג שלכם כל כך מביך או לא באמת מייצג את המציאות?
יש פה בעיה מערכתית, בראש ובראשונה, שצריך לפתור אותה. היא פוגעת ביצירה, בתרבות, באמנות, לפני הכול. עוד לפני הפגיעה במיעוטים או בייצוג או בכל דבר אחר ששמרנים אלרגיים אליו עד שזה נוגע לייצוג שלהם. אפשר להיות עיוור כלפיה, אפשר לעצום עיניים, אבל זה לא משנה את המציאות. איך אומרים? לעובדות לא אכפת מהרגשות שלך. מכיר את זה? זה עובד לכל הכיוונים, מתברר.
אתה למעשה מסכים לחלוטין עם מה שכתבתי
"אני לא חושב שצריך לכפות על יוצרים לכתוב דמויות כאלה". זה בדיוק מה שטענתי.
גם מעולם לא כתבתי שהייצוג הלהטב"י הוא "טוב" כפי שאתה מייחס לי. כתבו מעליי שהוליווד מתעלמת מקיומם, ואני הגבתי שאין התעלמות, ודאי לא מוחלטת כפי שניסו לתאר פה. לא טענתי שהייצוג הוא מספק או "טוב". פשוט הדרך שהוצעה פה, באמצעות כפייה על יוצרים, היא שגויה בעיני, ואני שמח לראות שגם בעינייך
כמה דברים
אנחנו מסכימים על כך שיש בעיה ושלא צריך לכפות. אנחנו חלוקים על התשובה לשאלה מהי כפיה. אני חושב שהפתרון הוא להצביע על כשלים בייצוג הקיים, לבקש ולדרוש ייצוג טוב יותר. איך לעשות את זה? לא בכוח ישיר. כן חשוב להשמיע ביקורת מבחוץ (תקשורת, רשתות חברתיות וכד') ומבפנים. כלומר, לדרוש פתיחת דלתות בפני אנשים אחרים. לא רק יוצרים אלא גם מפיקים, תסריטאים, אנשים מאחורי הקלעים שיהיו מספיק חזקים, ויהיה הרבה מאוד. אותם אנשים לא רק ייצרו בעצמם, אלא תהיה להם גישה ליוצרים אחרים. למשל, נשים שיוכלו לגשת לנולאן ולהגיד לו: "תקשיב, הדמות הזו של האישה שכתבת, היא… איך לומר, לא משהו. כדאי לשנות כך וכך". לבזר את הכוח, לא להמשיך לרכז אותו בידיים מעטות, לא משנה איזה ידיים. כך שאותו יוצר יצטרך להקשיב, לא תהיה לו ברירה. אם הוא לא יקשיב לקהל שלו, לכולו, היצירה שלו תיפגע. אני מבין שאתה רואה בזה כפייה. אני לא. אני רואה בכך היזון חוזר בין אמן יוצר לבין הקהל שלו. אתה יודע, כמו שהיה משחר ההיסטוריה.
זה מתקשר למה שכתבת למעלה. אם נשים כותבות לך שהדמות של האישה לא טובה, כדאי להקשיב, לא להתווכח ישר. זה לא טיעון נגד במאים גברים לבנים, זו תלונה על הכתיבה של נולאן, ותלונה על הסביבה התרבותית, החברתית והעסקית שלא נותנת לו פידבק. אם אדם להט"ב כותב לך שהייצוג הלהט"בי בעייתי, באופן כללי, גם כמותית, כדאי להקשיב. אם אתה נותן דוגמאות לכך שלכאורה הכול בסדר מבחינת הייצוג מהפן הכמותי *בשנים האחרונות* לפחות אבל הדוגמאות שאתה נותן הם:
א. מעטות מאוד.
ב. כולן ותיקות אם לא ישנות בסטנדרטים הוליוודיים ולא מהשנים האחרונות.
ג. אותן דוגמאות מעטות גובלות בייצוג בעייתי עד מעליב.
אז כדאי להבין שמשהו לא בסדר בטיעון שלך, גם אם האדם שטען את הטיעון הנגדי לא דייק בניסוח שלו. אנחנו לא עורכי דין במשפט. בשורה התחתונה, אין הרבה ייצוג, גם אם הוא לא אפס הוא בהחלט מתקרב שלם, ומה שיש נפגע בגלל אותה סגירות מחשבתית שמתאפשרת בסביבה יחסית הומוגנית. אותה סביבה שאתה רוצה להמשיך ורואה בה קרקע פורייה להמשך יצירה תרבותית.
אתה מתקשה להבין את הטיעון, צפוי
אסכם את שיטתך:
עודף דמויות גבריות שמצטבר בלי מחשבה, מחסור בדמויות נשיות, כתיבה עלובה של המעטות הקיימות – ראוי ורצוי.
תוצאה טבעית בעקבות דרישה וניעור, דמויות מציאותיות בזכות נכונות להקשיב לביקורות ולהתייעץ – כפייה ופגיעה.
נאומים על פוליטיקה ואמנות אולי אפקטיביים באזורים אחרים באינטרנט הזה שאתה נמצא בו תקופה.
כאן קצת מנוסים בזיהוי שמרנים המרוצים מהמצב הקיים ומכחישים את האג'נדות הוותיקות ואת הפגיעה ביצירתיות.
הסיטואציה הנדירה הזו
שבה מלהקים אשה לדמות שנכתבה עבור גבר, קרתה עם אחת מהדמויות שהבאת כדוגמה להעצמת הנשים של נולאן – הדמות של ג׳סיקה צ׳סטיין נכתבה כגבר במקור. אולי זה אומר שהוא צריך לכתוב סרט שכולו גברים ואז ללהק לחצי מהתפקידים נשים.
אני לא אכנס לדוגמא של סטאר וורס, אבל רק אומר שבעיני יש סלקטיביות מאוד גדולה בבחירה לייחס ״כפייה״ על יוצרים. בעיקרון, יש קהל מסוים שמחליט משום מה שכל ליהוק שאינו האופציה הכי שמרנית בעולם ״נכפה״ על היוצר. זה קורה גם כשהיוצר מדבר על הבחירות שלו, ומתאר את התהליך היצירתי. עדיין, מבחינת הקהל הזה, זו לא הייתה בחירה שלו אלא ״כפייה״. למה? כי בלתי נתפס בעיניהם שיוצר יקבל החלטה ללהק מישהו שלא תואם לציפיות שלהם.
וכמובן, זו ״כפייה״ כל עוד לא אוהבים את זה, אבל זו החלטה יצירתית מקורית ואותנטית כשכן אוהבים. כמו שהקשקוש של Go woke go broke עולה עם פרוייקטים כושלים (משלל סיבות) ואיכשהו מפסיק להיות מושמע ברגע שמדובר בפרוייקט מצליח, ראה ערך בארבי.
לא מדוייק
בתסריט המקורי של אינטרסטלר אכן התפקיד נכתב עבור גבר, אבל בהמשך, כשנולאן נכנס לפרויקט, התסריט שונה (בהרבה מובנים) והדמות נכתבה עבור אישה.
ומלבד סטארוורס (שהוא דוגמא ברורה ומובהקת לכפייה של ההפקה לייצר דמות נשית חזקה לכאורה, מה שהתגלה ככשלון גמור), לא רשמתי בשום מקום באילו עוד סרטים אני חושב שהיתה כפייה/לחץ שכזה, כך שהטענות שלך בשתי הפסקאות האחרונות לא ברורה. יש סרטים שרואים מיד ובבירור איפה מדובר בכפייה/לחץ, ואיפה לא, ולרוב איכות הסרט/כתיבת הדמות תואמת לכך.
זה בסדר, לא ניסיתי לשכנע אותך
אתה רק סיפקת דוגמה אחרונה בשורת דוגמאות לתופעה שכבר מזמן שמתי לב אליה.
בסופו של דבר,
כל המסתתרים מאחורי דאגה לאיכות ולחירות ולאמנות, פשוט מרוצים מהאג'נדה הקיימת.
כשהיא חסרה להם – ברור שזה כפוי, ברור שזה כישלון.
הם לעולם לא יודו שיש להם אג'נדה. לא יודו שקיבעון מחשבתי פוגע באיכות.
בגלל זה כל הדיונים דומים, גם עם מתוחכמים שנמנעים מסיסמאות בחרוזים.
קצת לא ברורה לי ההיתממות
תעשיית הסרטים היא לא מוסד צדקה או איזה ארגון אידיאלוגי, בסופו של דבר זה עסק ועל כן סרטי "ברירת המחדל" נקרא להם, פונים אל המכנה המשותף הרחב ביותר, שלפחות כרגע הם לבנים סטרייטים. פשוט כי שם נמצא הכסף.
באותה מידה שהוליווד ניסתה להתחנף לקהל האסייתי ע"י הוספת דמויות עלילות ולוקיישנים בסרטים כדי לנסות להרוויח מההפצה שם, כך יקרה אם פתאום תהיה דרישה להפצה באמיריות או בסעודיה לצורך העניין.
אני לא שמרן ולא מרוצה מהמצב הקיים, אבל ברור לי שאין מה לבוא בתלונות לגוף עסקי בשם האמנות או האיכות, דווקא בגלל זה השינוי יגיע לדעתי מסרטי אינדי או מבמאיות מוכשרות* שיבואו ויספרו סיפורים מהחוויה האישית שלהם ולא מדרישה מנולאן לכתוב דמויות שהוא לא מכיר ומבין (גברים לבנים מיוסרים כנראה)
*כמובן שהיום עדיין הברירת מחדל בהוליווד היא לעבוד עם גברים שמספרים על גברים, אבל השינוי כבר החל ואני בהחלט אופטימי שעם הזמן הוא רק יגדל
הוליווד משפיעה
היא יוצרת ומשמרת מציאות לא פחות משהיא משקפת אותה.
בייצוג המגדרי בולט עד כמה זה עיוות ולא שיקוף. נולאן יודע לספר על גברים? הוא לא, אבל נניח. שיספר על גבר ואז ילהק שחקנית. זה עובד לו יותר טוב מאיך שהוא מדמיין נשים.
ההיתממות כולה של השמרנים. תראו את הדיון הזה: החלוקה היא במהותה בין דמויות נשיות מעטות שמאופיינות בהתאם לתפיסה של נולאן ודומיו, ובין נשים מציאותיות יותר באופי ובשיעור היחסי.
האם השמרן יצהיר על כך? חלילה. כנות זה לחלשים ולליברלים.
השמרן טוען שהחלוקה היא לדמויות ש"ברור" שהן איכותיות ודמויות ש"ברור" שהן כפויות וגרועות.
בכלל, "לכתוב בכוח" זו עוד סיסמה. לא מדובר על סיפור או תוספת דמות מיותרת.
קחו את הדמויות שהגיתם, עם האישיות שבחרתם ועם התפקיד בסיפור, תבחרו בזהויות המתאימות לדמויות שעבורן זהות מסוימת הכרחית, ואז תחתרו להשלמת הגיוון בדמויות שיכולות להיות כך או כך או כך. הבמאים נופלים בשלב האחרון כי יש להם ברירת מחדל: הם.
אה, אני לא דורשת מנולאן שיכתוב דמויות שהוא לא מכיר ומבין
אני מבקשת שהוא בסך הכל יתייעץ עם יוצרת אישה (או כל "מיעוט" אחר, כמה אירוני) כשהוא מחליט לשים דמות כזו בסרט שלו.
היתממות? של מי?
אני מסכים שהאולפנים חושבים בעיקר על הכסף, אבל האם הוא מגיע מאותו מקום? יש קהלים עצומים אחרים, שצמאים לייצוג, ורוצים לראות את עצמם על המסך. זה פוטנציאל אדיר ולא ממומש. אני שם בצד רגע את הפן האידיאולוגי או התרבותי. האולפנים שומעים את הדרישות של הקהל, ולכן אפשר לראות שינויים שמתרחשים לנגד עינינו. יותר ויותר מיעוטים מסוגים שונים מקבלים ביטוי, ברמה כזו או אחרת של הצלחה, בתהליך של ניסוי ותעייה, שהולך ומשתפר עם השנים. הם לא עושים את זה מטוב ליבם, זה ברור לי. הם מודעים לזה שבלי הניסיונות האלה, הם יאבדו קהל משמעותי מבחינה כלכלית, ואיתו הרבה כסף מהכנסות ובסופו של דבר זה מה שחשוב להם. מדובר בניסיונות בוסריים יחסית, ודי מגושמים. אבל אם לא ינסו, לא יצליחו. ומדי פעם הם מצליחים, כשההצלחות הולכות ומצטברות.
מעניין, אני שומע את הטענות האלה של קפיטליזם וכסף וכל זה מהצד השמרני (לא אתה). "זה מה שהקהל רוצה", וכו'. מצד שני, כשהקהל, אותו קהל שמדברים בשמו, אומר שהוא רוצה דברים אחרים, פתאום מדברים על כפייה. כי ברור מבחינתם מה הקהל רוצה. מה שהם רוצים. מה שהיה עד היום, במין טיעון מעגלי חסר היגיון.
הקהל רוצה סרטים טובים
כאילו, באמת – אם מסתכלים על שוברי הקופות האחרונים קשה ללמוד על מגמה מסוימת: "ברבי" (סרט מאוד מייצג) חי לצד "האחים סופר מריו" (סרט שאינו כזה), "בת הים הקטנה" לצד "אופנהיימר", ו"רובי נגד הזרם" לצד "אבי החתן".
האם הטבלה של 2022 מלמדת שהקהל רוצה רק גברים לבנים (כי "אהבה בשחקים 2"), נשים שחורות ("הפנתר השחור 2") או בכלל חייזרים ירוקים וכחולים ("אווטאר 2")?
כמו "רצון העם" החמקמק שאיכשהו תמיד מתכוון למה שאנחנו מייצגים, אני לא חושב שאפשר לדבר על מה שהקהל רוצה בטון אחיד וברור.
הוא רוצה סרטים טובים ומהנים – רובם קשורים לזכיונות שהוא מכיר*, כאשר "טובים" זאת איכות א-מורפית מסוימת שאי אפשר לעשות לה העתק הדבק.
* – זה נגיד דבר שדווקא בהחלט אפשר ללמוד באופן חד משמעי
ניסיתי להימנע כמה שיותר מלדבר על "קהל" אמורפי
אלא על קהלים. כנראה שלא הצלחתי. אנסה לחדד כאן. זה שהקהל רוצה סרטים טובים זה נכון. אני לא מתווכח עם זה. אבל יש גם מגמות חברתיות שמשפיעות על מה שנחשב "טוב". לא רק "איכותי" במובן האמנותי, אלא במובן הפופולרי.
מה אנחנו יודעים בוודאות? אנחנו יודעים שיש היום דרישה הולכת וגוברת ליותר ייצוג. דרישה שצוברת פופולריות לצד ההתנגדות לכך. זו עובדה חברתית. יש קהל כזה ולא רק שהוא לא קטן, הוא גם הולך וגדל. אפשר לראות את הצמא לייצוג מגוון למשל בסרטונים של ילדות שחורות שרואות לראשונה אריאל שחורה. טיב הסרט עוד לא משנה. הסרט עוד לא יצא. רק הרעיון שתהיה אריאל שחורה יצרה גל עצום של ציפייה. זה אמנם לא מספיק, אבל זה בהחלט נקודת מוצא *כלכלית* טובה מאוד מבחינת דיסני, והאולפנים בכלל, והם לא יוותרו על זה. הפרנצ'ייז המוכר רק מדגיש את השינוי, ומראה כמה הוא לא מרתיע את הצופים, ואפילו להיפך. מהווה נקודת משיכה בקרב קהל מאוד גדול.
אפשר להבין עוד שני דברים מהדוגמאות שהבאת: קודם כל, הקהל רוצה את כל הדברים האלה. הוא לא רוצה רק "אהבה בשחקים", "פנתר שחור", " אווטאר" או "ברבי". הקהל רוצה מגוון קולות וייצוגים, ואם הם מגיעים בעטיפה מוכרת, עוד יותר טוב. שנית, הקהל לכל הפחות לא נרתע מאמירה פוליטית או חברתית, גם פרוגרסיבית, בפרנצ'ייזים פופולריים ומוכרים.
קיבלנו בשנתיים האחרונות גם סרט מזווית נשית פמיניסטית שמבוסס פרנצ'ייז נשי עם שורשים לא פמיניסטיים; גם סרט על טייסי קרב מגוונים אתנית שהוא המשך של סרט שבעבר היה לא מגוון אתנית; גם סרט על ממלכה אפריקאית שעוסק ביחסי שחורים-לבנים והיחס למיעוטים בכלל; וגם סרט על חייזרים ילידיים שנראים כמו סטריאוטיפ של כל עם ילידי שמערביים דמיינו אי פעם. כמעט כולם סרטים ביקורתיים, עם אמירה חדה ולא בדיוק עדינה או מוסווית על פטריארכיה, קולוניאליזם או גזענות. בשלושה סרטים האמירה הפרוגרסיבית לא הרתיעה את הצופים והיא הייתה חלק אינטגרלי מהעלילה ומעיצוב העולם. במאווריק השינויים בייצוג של הטייסים לא הרתיע את הצופים והם הגיעו לצפות.
זה שהכול עטוף בפרנצ'ייז וותיק והמוכר עוזר לגשר ולתווך את השינויים האלה לעולם, ומראה כמה הוא השתנה, ואף מהווה נקודת משיכה לקהל מאוד גדול של צופים (או לכל הפחות לא מהווה מכשול בפני הצלחה).
אני מצטער
אבל תצטרך לשכנע אותי מאוד מאוד חזק שאהבה בשחקים הוא איכשהו פרוגרסיבי. ואני מעריך את הניסיון שעשית פה, אבל זה אפילו לא התקרב לשכנוע שכזה.
אני מבין מנקודת המבט שלך – אם אפילו אהבה בשחקים נחשב – למה אתה רואה מגמה ברורה. אבל מנקודת מבט שלא מקטלגת את אהבה בשחקים או אווטאר כפרוגרסיבים, המצב פחות ברור.
מכאן אפשר להתווכח עכשיו על כל סרט וסרט אבל מנקודת המבט שאתה מציג מהתגובה הזאת, כמעט וכל סרט הוא חתרני, ביקורתי או פרוגרסיבי ועל כן ברור שהמסקנה היא שהקהל דוחף לסרטים שכאלה.
מתוך מה שכתבתי - עם הדגשות כדי להבהיר
"בשלושה סרטים האמירה הפרוגרסיבית לא הרתיעה את הצופים והיא הייתה חלק אינטגרלי מהעלילה ומעיצוב העולם. במאווריק השינויים בייצוג של הטייסים לא הרתיע את הצופים והם הגיעו לצפות". (שלושת הסרטים הם אווטאר, ברבי, הפנתר השחור, וזה כתוב במפורש למעלה)
הפרוגרסיביות במאווריק היא בליהוק, לא בעלילה ולא באמירה.
אווטאר, לעומת זאת, הוא סרט שהאמירה האנטי קולוניאלית שלו ברורה, והוא בהחלט משתלב בשיח הפרוגרסיבי הנוכחי.
אין כאן 0 או 100. יש רצף. אפשר לדבר על אלמנטים פרוגרסיביים שמשולבים בסרטים, גם שמרניים יותר, כשאפשר להציב את הסרטים הנוכחיים על רצף: בצד אחד אפשר למצוא את ברבי, ובצד השני את מאווריק. מה שברור הוא שהאלמנטים האלה לכל הפחות לא מהווים מכשול בפני הצלחה כלכלית, ולעתים קרובות מהווים דווקא יתרון.
אויש, נו
סליחה, אבל זה עדיין לא "פרוגרסיבי" ומעולם לא הייתה סיבה שזה ירתיע את הצופים. הטייסים הראשיים יותר הם בבירור הלבנים והם גם השחקנים שהקהל יותר מכיר – גלן פאוול, מיילס טלר ו(אולי) לואיס פולמן.
אם הסרט היה על זה שטום קרוז מלמד כיתה שלמה של לסביות אפרו-אמריקאיות אולי היה לך איזה קייס, אבל הקהל לא יכול להירתע מנוכחות של שחקנים שהוא לא מכיר וספק אם בכלל יודע שהם בסרט עד שהם מתיישבים באולם.
אוקיי, אז בואו נוריד את מאווריק מהרשימה
אני לא מסכים לחלוטין, אבל לא מתכוון להתווכח כאן. מה שאתה כותב לא סותר את מה שכתבתי. לא אמרתי שרק סרטים פרוגרסיביים מצליחים, אלא יש אלמנטים בסרטים פרוגרסיביים שקהלים מסוימים צמאים להם, והם מהווים נקודת משיכה עבורם (והם לא מרתיעים מספיק קהלים אחרים כמו שטוענים שמרנים מסוימים).
אגב קפטן מארוול, ברט שחטף רעש בקלל מיעוט טרולים דוחה ברשת ונתקפות בלתי פוסקות על לארסון,
הוא דווקא סרט די מצליח של מארוול עשה מעל מיליארד.
Holy typos, Batman!
אנשים, קחו שנייה לעשות הגהה לפני שאתם שולחים, זה לא אמור להיות מבחן קבלה ליחידת הצפנים של חיל המודיעין.
ברט איסטון אליס? הוא חטף רעש בגלל דברים אחרים.
(ל"ת)
*סרט
(ל"ת)
חבל, כבר התחלתי לקוות.
(ל"ת)
זאת נקודה אבל שבלתי ניתנת להפרכה
שוב: ברגע שאפילו "מאווריק" הוא "סרט עם סממנים פרוגרסיבים", אתה מעקר את הדיון. מריו הוא נגד אינסלים אז הוא בעצם פרוגרסיבי למרות שאין בו דמות שחורה אחת, מאווריק הוא פרוגרסיבי כי ברקע יש איזה בן מיעוט שמדי פעם המצלמה נזכרת שהוא שם, וכו' וכו' וכו'. כל סרט הוא פרוגרסיבי, וכולם מצליחים, מ.ש.ל כל הסרטים מצליחים בגלל (או לפחות לא לא למרות) שהם פרוגרסיבים.
כי יש הבדל מהותי בין משהו כמו "אווטאר 2" ומשהו כמו "ברבי"*, ואם אתה לא רואה אותו, אז אין איך להתדיין.
אני חד משמעית מסכים שיש סקאלה, וסרט שהוא חגיגה של מיעוטים יכול להיות עדיין תוצר שמקדם צרכנות חזירית בוטה, ועוד. אבל אתה לוקח את התפיסה הזאת למקום שפשוט אי אפשר להגיד שום דבר מהותי אז על סרטים, הטעם של הקהל, או כל דבר שכזה.
זה לכל הפחות מפריך את הטענה שפרוגרסיביות, בין אם מדובר בשילוב קוסמטי של מיעוטים או שימוש ברעיונות פרוגרסיביים עמוקים, היא לא רווחית, ולכן היא נכפית על האולפנים.
אני חושב שיהיה קשה להוכיח את הטיעון שלי כל עוד אין הסכמה בינינו מהי פרוגרסיביות. עם כל השוני (שאכן קיים וגם אני רואה אותו) אתה לא רואה דמיון בין המסר האנטי פטריארכלי של ברבי למסר האנטי קולוניאלי של אווטאר, והאופן שבו שניהם מוצגים בשני הסרטים? יש גוונים גם בתפיסה הפרוגרסיבית, בוודאי כשהיא נוגעת בקבוצות שונות, וזה משפיע גם על הסרטים. זה לא משנה את זה. במילותיך: אם אתה לא רואה את הדמיון, אז אין איך להתדיין.
מהרגע שתהיה (אם תהיה) הסכמה על ההגדרה, אפשר יהיה להוכיח את הטיעון שלי. אפשר להראות כמו במקרה של קפטן מארוול (דוגמה טובה. תודה רנדל), איך דווקא האלמנטים הפרוגרסיביים משכו קהל לקולנוע באמצעות ניתוח תוכן ברשתות חברתיות, טוקבקים, ראיונות, סקרים וכד'. אפשר להשוות הכנסות של סרטים על הסקאלה הפרוגרסיבית. אפשר להשוות בין סרט שיצא בשנות ה-80 לריבוט או המשך שלו משנות ה-2000, לזהות את ההבדלים, לסמן חלק מהם כפרוגרסיביים, ולהראות שלכל הפחות הם לא מנעו ממנו להצליח גם בגלגול החדש שלו.
אבל זה לא מפריך את זה, כי האנשים שיגידו ש"לך והתעורר, וגלה שהכסף שלך חסר" לא תקף על הסרטים הרווחים כמו "אווטאר 2", "אהבה בשחקים" או "האחים סופר מריו". מה שמפריך את זה אלה דוגמאות נגד שמוסכם שהן "מעוררות" – "ברבי", "הפנתר השחור", "וונדר וומן". אף אחד לא טוען שברגע שיש לך איש שחור בקאסט בתפקיד משני כלשהו, הסרט שלך עתיד להיכשל. להיפך, הם יטענו שזאת סיבה שבשבילה לא צריך להתאמץ להביא סיפורים של מיעוטים כי הנה, איפשהו בפריים איפשהו היה איזה בן או בת מיעוטים – למה צריך את הפנתר השחור, אם יש לך כבר את הפלקון?
וכן, יש הבדל משמעותי בין "אווטאר" לבין "ברבי". בעוד שהקהל "רגיל" למסרים כמו "אווטאר" – שבעיקר מנפנפים באיזה אנטי בעוד שהם בעיקר פרו – הדיון כאן עולה סביב אותה פוליטיקת "woke" עמומה שכל אחד מגדיר די איך שבא לו. אתה יכול לעשות סרטון של 20 דקות ביוטיוב שינסה להסביר איך "אווטאר 2" הוא בעצם חלק ממכונת תעמולה ערמומית שמפתה את הצופים עם אפקטים ואז שותלת להם במוח מסרים חתרניים, אבל אנשים רואים שתי שניות מ"ברבי" ומבינים איפה הפוליטיקה, בלי הסברים. זה ההבדל.
אני מסכים שמיעוטים ונשים בתפקידים ראשיים לא מפריעים לסרטים להפוך ללהיטים. הנקודה היא שזה היה אגב, נכון הרבה לפני השנים האחרונות, והטענה היא לא נגד כל אישה או בן מיעוטים שהוא כוכב קולנוע. השאלה היא בנוגע ל"האם יש כסף פרוגרסיבי שרק צריך להרים מהרצפה" או "התעורר ותישבר". ואני טוען, שוב, שזאת שאלה לא רלוונטית – אנשים לא ילכו לקנות כרטיס של סרט רק בגלל אמירה פוליטית שלו, ולא ימנעו מסרט שנראה נהדר רק בגלל ליהוק כזה או אחר*.
* – דבר שנכון, אגב, גם הפוך – ויוכיחו "קריד 3" ו"אנטמן 3" שהמשיכו לככב בקופות כמה שבועות אחרי שג'ונתן מייג'ורס הואשם במה שהואשם.
כן הרי נשים וגייז לא רוצים ללכת לקולנוע, אז הכסף אצל הסטרייטים הגברים…
(ל"ת)
זה, ועוד -
מאחר ולא ראיתי את כל סרטי נולאן המדוברים אלא רק את אופנהיימר והתחלה (ומודה שאני לא זוכרת שום מורכבות בדמות הנשית, וגם לא זכרתי את עצם קיומה עד עכשיו), אין לי בעיה לעזוב את הדיון על נולאן ולהיכנס לדיון על אופנהיימר בלבד. וזה מה שאני, טירונית נולאן, חוויתי בסרט הזה:
– קודם כל, הדיאלוגים של אשתו וגם ושל יתר הנשים ממש כתובים גרוע. הם מלאי פאתוס, "עוצמה", דרמה, כעס תמוה, נקמנות או פתיינות. כל אלו גם משטיחים את אפיון הדמות וגם מונעים מהדמות להיות מוצבת בכל עמדה שאינה "אישה חזקה". נשים חזקות זה מגניב, אבל יותר מגניב כשהן חזקות בפני עצמן ולא כי מספרים לנו "היי תראו אישה חזקה".
– נקודות השבירה של האישה אף פעם לא מגיעה מגורם רגשי אמין אלא כתוצאה מליווי המסע של הגיבור. או שאולי היא נובעת ממקור אחר (שנרמז לנו) אבל אף פעם לא נפגוש אותו כסיפור בפני עצמו אלא תמיד כדרך לשקף עד כמה הגיבור מורכב / מעניין / עובר תהליך / מצליח עם נשים.
– לא ראיתי אישה אחת לא-יפה-קונבנציונלית בסרט, וגם לא אף אישה מבוגרת. נשים מתקיימות ביקום של אופנהיימר כאמצעי אסתטי, שלעתים מפריח באוויר אמירות זועמות בניסיון להיראות אמצעי אסתטי פמיניסטי ומורכב.
– בהמשך לסעיף הקודם, לי צרם לראות איך במגוון רגעי שיא בסרט, המצלמה הולכת אוטומטית לאישה בהבעת פנים של אקסטזה. עצם הצפייה באישה (ותמיד היא יפה קונבנציונלית) בהבעת פנים זועמת / מתלהבת / משולהבת אמורה להמחיש לנו את התהליך הרגשי שלכאורה קרה בסצנה. למה? כי אישה היא מתרגמת רגשית "טבעית" יותר?
– הסרט לא עובר בכדל.
כל זה לא מוביל אותי למחשבה שנולאן של אופנהיימר מיזוגן או שונא נשים או אפילו מסרב לשלב נשים ביצירה שלו; זה פשוט גורם לי להרגיש שמדובר באדם שרואה בנשים סביבו דימוי אסתטי ורגשי שטחי, בסיסי וקישוטי – ולכן הוא מצליח לכתוב אותן רק בצורה פשטנית. וזה פשוט משהו שלא נעים לצפות בו, ולא ראש שנעים לבלות בו במשך שלוש שעות.
נולאן פשוט לא יודע לכתוב רומנטיקה ומערכות יחסים
(גם סורקין לא, אבל הוא לפחות כותב פוליטיקה שנונה ומענגת, ולא משעממת). בעיניי מוטב היה להקדיש אפילו פחות זמן לנשים בחייו של אופנהיימר, גם במחיר של צמצום הדמויות הנשיות בסרט. אני מעדיפה מעט דמויות כתובות היטב מהרבה דמויות כתובות רע. ל"הגנתו" אין בסרט שום דמות עגולה או מפותחת למעט אופנהיימר, וגם הוא נותר אניגמטי למדי. הדמות היחידה שמקבלת זמן מסך גדול יחסית היא סטראוס, ודווקא הוא היה צריך להישאר דמות משנית עם מעט זמן מסך.
לי צרם שדקות ארוכות בסרט היו בו אך ורק גברים. שמתי לב ממש מההתחלה ולכן חיפשתי בכוח, אפילו ברקע, אבל לא היו. אז אני מבינה שזה סרט היסטורי (יחסית) ובאותה תקופה היו פחות נשים בתפקידי מפתח, אבל אפילו בתור דמויות משנה, משהו? אני חושבת שרק אחרי כעשרים דקות אמרתי לשותפי לצפייה "הי, סוף סוף יש אישה בסרט".
בסך הכול מדובר בסרט שיש בו חומרים טובים וגם טכניקה יפה, אבל הוא מבוסס על תסריט שנזקק לטעמי לעריכה חסרת רחמים, איזה "דרמטורג" או "רופא תסריט" שיעמיד את נולאן במקומו. ועדיף אישה.
מסכימה
יש משהו די נלעג בכך שכדי להראות לנו כמה מגניב אופנהיימר עצמו, אנחנו צריכות לעבור בין נשים שונות שחיות חיים דרמטיים בצילו.
הוא נשוי ויש להם שלושה בנים ובת
(ל"ת)
אני יודעת
פשוט מבאס אותי שאדם שכמובן מכיר נשים בחייו הפרטיים מתייחס אליהן ביצירות שלו בצורה כל כך מרוחקת ולא מציאותית.
לא רק
שפגש, היא אפילו אחת מהמפיקות של הסרט
אם נשתול את הפתיל דיון הארוך והמייגע הזה ברדיט או טוויטר באנגלית, אף אחד בחיים לא יחשוב שכל המגיבים הם לא-אמריקאים
הקולוניזציה התרבותית האמריקאית שמתרחשת ב 10-15 שנים האחרונות דרך הרשתות החברתיות זה דבר חסר תקדים בהיסטוריה האנושית. כל הלאומנים מאירופה של המאה ה-19 שהוציאו לפועל כל מיני תוכניות הונגריזציה/רומניזציה/גרמניזציה/רוסיזציה/איטליזציה/טורקיזציה וכ'ו מתהפכים בקברם מרוב הקנאה כלפי איך ארה"ב מצליחה לכפות את התרבות שלה על שאר העולם.
כן אכן תודה על התובנה בת כמה עשורים הזאת
(ל"ת)
זה לא היה ככה עד לפני פצצות האטום.
(הא! הצלחתי לקשר לאון בכל זאת!) לפני 1945 ארצות הברית הייתה רק עוד מדינה בעולם, מעצמה גדולה וחזקה אמנם אבל בפירוש לא התרבות השלטת, ואנגלית ממש לא הייתה השפה הבינלאומית. רק אחרי הניצחון האמריקאי במלחמת העולם השנייה האימפריאליזם האמריקאי צמח והתפתח למפלצת שאנחנו מכירים היום.
(ל"ת)
נדיר שאני מסכימה עם הביקורות של יהונתן
אבל כאן הוא קלע בול לתחושותיי (וקראתי את הביקורת רק בדיעבד). הסרט על אופנהיימר לא רע בכלל. קשה לומר שהוא מרתק – כיוון שההיסטוריה ידועה, אין מתח (האם הם הצליחו ליצור פצצה?) ולצערי גם אין בו תובנות חדשות (האם אפשר לסיים את מלחמת העולם גם בלי פצצה? מה בדבר החפים מפשע שנהרגו?), ועם זאת, גם לביוגרפיה היסטורית על אדם חשוב יש מקום, בעיקר כשהיא מושקעת מאוד (כמעט) מכל הבחינות, ונולאן שולט בטכניקה.
כל המרכיבים הטובים היו במטבח, הטבח מיומן, אבל הוא שפך פנימה כ"כ הרבה שזה פשוט נהיה יותר מדי. חסרה ידו של שף מיומן שיאזן את העניין. איזה "דרמטורג", "רופא תסריט" או פשוט עורך אכזרי שלא ירחם על נולאן אלא ייתן לו קונטרה ויוצא תוצאה מהודקת וטעימה ולא עד כדי כך עמוסה. לא לחינם אמרו "כל המוסיף גורע" (או בשפתו של נולאן, Less is more). אין לסרט הזה שום הצדקה ל-3 שעות (או לאיימקס, אבל על זה כבר חפרתי בתגובות אחרות).
ראשית, הדמות של ש/סטראוס קיבלה נפח עצום וחסר כל פרופורציות. הסיפור העיקרי חובק עולם, משנה גורלות, חיים ומוות – פריצת דרך פיזיקלית ששינתה את מלחמת העולם השנייה וכל מה שאחריה, ולעומתו סיפור המשנה, שמקבל זמן מסך ניכר, הוא פוליטיקה קטנה, לא מוכרת ולא מעניינת – פוליטיקאי זניח שהיה ביניהם איזה ריב קטנוני ונקמני בגלל אגו/אי-הבנה. בקושי הצלחתי להבין על מה ולמה היה כל העניין ומה הוא רוצה, הייתי צריכה שיסבירו לי, כי נולאן (אולי מתוך רצון להכניס "עניין" לסיפור פחות מוכר) קפץ קדימה ואחורה בזמנים בשלל "פלשבקים" (שמתוכם דווקא הקו שמוצג בשחור-לבן מכוער הוא החדש יותר, כי למה לא לבלבל).
ועל מה כל הדרמה? (לדעתי זה לא באמת ספוילר, וזה גם סיפור היסטורי, אבל ליתר ביטחון) ש/סטראוס רצה להתמנות לשר, ואז העלו באוב את הוועדה הנקמנית שהוא עשה לאופנהיימר שהתרועע עם קומוניסטים, כדי… לדון אותו למוות? להשליך אותו לכלא? להגלות אותו מהמדינה? לא, כדי לא לחדש לו את הסיווג הביטחוני (אחרי שנים, לא בזמן המלחמה). איך אפשר להעמיד דברים בקנה מידה שונה לחלוטין זה מול זה? כמעט כמו לעשות סרט על אדם שנאבק במחלה נדירה ובמקביל לו השכן הנודניק שלו נוטר לו טינה כי כשהם ירדו פעם במדרגות, הוא קיבל ממנו מרפק בצלעות ונהיה לו סימן כחול. נזכרתי עכשיו בביקור בבית של מוצרט בזלצבורג – לצד תווים ומקטים של אופרות היו בתצוגה שערות של דודה של השכנה שלו או משהו מגוחך כזה…
קצת חבל, כי רוברט דאוני ג'וניור מתבזבז על התפקיד המשמים הזה (לבושתי הצלחתי לזהות אותו רק אחרי כמה דקות) ואפשר היה להביא אותו גם לתפקיד קצר, היו שחקנים אחרים שעשו זאת (אגב, חשבתי בזמן הסרט שראיתי את ויל פרל בין הסנטורים, אבל לא הייתי בטוחה; כשנאמר לי שלא, נפל לי האסימון שזה היה ראש העיר, כלומר הארי גרונר). אפשר היה להיות סלחניים לקו העלילה הזה לו היה מוצג מהודק וענייני, ומקבל נפח פרופורציונלי לחשיבות שלו (ואולי היה מעורב בו מישהו כמו סורקין, שיודע לכתוב פוליטיקה שנונה ומעניינת).
כרגיל חפרתי יותר משתכננתי, אז בקצרה: המיקוד בנשים בחייו של אופנהיימר אומנם הכניס לסרט דמויות נשים, אבל הרומנים היו כ"כ מייגעים ומשמימים שאולי היה עדיף להישאר רק עם הגברים. עולמו הפנימי של אופנהיימר לא היה מרגש או מפעים, פשוט שימוש טכני בוויזואליה (מארוול כבר עשו את זה טוב יותר) ובשקט, אולי כדי לתת גם לצופים להירגע מהמוזיקה המעיקה שהוא דחף בכוח כמעט לכל סצינה. וזה לא בהכרח היה רע, זה פשוט בוצע בגסות ובעודף, כמו טבח מאוהב (בקדרה שלו?) ששופך עוד ועוד תבלינים, במקום תיבול עדין ומאופק במקומות הנכונים.
דווקא מצעד הפיזיקאים הבלתי נגמר (וצדק מי שאמר שמדובר בעומס דמויות מטורף, שלא לומר ניים דרופינג) היה מהנה, לפחות עבור מי שלמד/מכיר פיזיקה מודרנית. מבחינתי אפשר היה להישאר במחוזות הפיזיקה ולצמצם את כל השאר, והסרט היה נהדר. לא עמוק או חדשני, אבל ביוגרפיה לא רעה על אדם חשוב בתקופה מעניינת. כאמור, הבעיה היא לא מה שאין בו, אלא מה שיש בו, בעודף. אני מחשיבה את עצמי לחובבת נולאן, אבל הגיע הזמן שמישהו יציל אותו מעצמו.
הופתעתי מכמה שהסרט לא טוב.
זאת אומרת, הוא מאוד מרשים, וכמו כל דבר שנולאן עשה מאז 'ממנטו' הוא שווה צפיה, אבל הוא לא סרט טוב.
הדמות הראשית לא מעניינת מספיק; כל סיפור 'שטראוס' מיותר להפתיע; הקלוזאפים + חלקיקים בהתחלה מוגזמים מאוד; הדימויים עדינים כמו פצצת אטום קטנה; ורוב הדיאלוגים – אולי למעט האלברט-איינשטיין האחרון, שהוא מעולה – די בנאליים (שלא לדבר על זה שאני חושש שאני יודע לכתוב דמויות נשיות יותר טוב מנולאן. אני לא יודע לכתוב דמויות). יש גם כל-כך הרבה דמויות חשובות היסטורית עם שורה וחצי פה ושורה וחצי שם, עד שאני חושב שמי שלא מכיר את הסיפור מראש יקבל כאב ראש רק מלזכור את כולן. אה, כן, ושמישהו ירחיק את המוזיקה קצת, בכל סצנה שקטה בערך היא מפריעה.
למה בכל זאת שווה לראות? כי בתור *במאי* עדיין אין הרבה שמשתווים לנולאן. מה שהוא עושה עם עיצוב ומצלמה בסרט – מעולים; אנסמבל השחקנים אדיר; תשומת הלב לפרטים קטנים מרשימה מאוד, והסרט פשוט יפה. כמו כן יש כמה קטעים קטנים\בדיחות פנימיות שממש אהבתי, כמו האזכור של ריצ'רד פיינמן ומגן השמש של המכונית.
אבל בתור אוהד נולאן – זה מאכזב למדי (ולא, לא בגלל הדיוק ההיסטורי, הוא די בסדר עד כמה שאני יודע, אם כי הסרט סובל מהניסיון להציג את הדילמות של 1945 בעיניים של המאה ה-21 – בעיקר להפוך את אופנהיימר ליותר מתנגד של פצצת המימן והחימוש האטומי ממה שהיה). אני די מופתע, כי חשבתי שאני יודע מה לצפות מנולאן, ולמרות שבמובנים מסויימים זה בהחלט סרט 'אופייני' של נולאן, עם כל הגרנדיוזיות והכל, איכשהו – הפעם הצדדים הפחות מוצלחים שלו באו לידי ביטוי חזק מדי בשבילי.
שמונה חודשים אחרי: הסרט יוצא גם ביפן
הקהל שם מבקר את העובדה שלא ראו בסרט את הנזק שהפצצה גרמה ליפן, אבל מעריך את המסר נגד הפצצה של הסרט. קצת מוזרה האבחנה של במאי "גודזילה מינוס 1" לפיה הגיע הזמן להראות את הטלת הפצצה האטומית מנקודת מבט יפנית – כי כבר היו סרטים שעשו את זה.
https://www.theguardian.com/world/2024/mar/29/oppenheimer-finally-opens-japan-mixed-reviews