בניגוד להשראה שלו – הן אם המודל הכלכלי של "לשחרר את שולי" והן סרטי הבורקס שהוא מרפרר אליהם – שום דבר לא באמת קורה ב"הילולה".

כן, עקרונית יש את פרוספר, שסבא שלו בא אליו בחלום לאסוף את דיירי הרחוב שלו למסע אל הקבר של הבבא סאלי ואז הדברים מסתבכים. אבל אף אחד לא לומד משהו, משנה משהו במצב שלו (זוגיות, מצב משפחתי, מקום מגורים), או אפילו מתמודד עם קושי. כן, יש לא מעט אנשים שתקועים בעזה, אבל אין אף פעם תחושה של סכנה. חלקית כי מעל הכל יש תחושת סיטקום של "כולנו צריכים לחכות מספיק זמן בלוקיישן הזה עד שהפרק יסתיים", וחלקית בגלל בחירה חביבה לעצב את האנטגוניסטים כאנשים חמודים לא פחות מהדמויות הראשיות, אז ברור לנו שהם לא יפגעו בהם.

זה לא רק זה – יש שלב כלשהו שהדמויות מתפצלות וכל אחת בוחרת דרך אחרת להגיע לקבר של הבבא סאלי. אלא שלא נראה שלבחירות האלה יש משמעות – במקום ארבע עלילות שונות שמתנקזות לרגע אמת פסיכי, יש בעצם עלילה אחת שכולם נשאבים אליה די מהר (חוץ מדמות אחת שעושה דברים לא משמעותיים בשומרון כי למה לא). אני מציין את זה כי בניגוד ל"שולי", נניח, כן נראה שהיוצרים של "ההילולה" אוהבים את הדמויות האלה ואכפת להם מהן, והיה אפשר בקלות להפוך את הסרט למסע רגשי עבור אחד מהם. אבל זה לא קרה.

על כן, "ההילולה" הופך לסרט שנשפט נטו על בסיס הבדיחות שלו. הן בסדר. חלק טובות, יש אפילו כמה ממש מוצלחות, ואני מניח שמי שאוהב את ההומור ב"שנות התשעים" יהנה גם פה (אישית לא נחשפתי אליו עד הסרט).

אז אולי אפשר לשפוט אותו באמת כמשהו אחר, כמוצר תעשייתי. הרי "ההילולה" נוצר בכלום זמן – הכריזו עליו רק בסוף ינואר של השנה, סיימו לצלם אותו במרץ והוא יצא לקולנוע בארבעה חודשים שזה כלום. זה כמעט הפקת גרילה, להספיק סרט בתנאים האלה. במובן מסוים זה מרשים – לבמאים לוקח שנים להתחנן שמישהו יאשר סרט שלהם ויפיק אותו ויממן אותו, ואז עוד חודשים אם לא שנים בגיהנום הפצה כי רוצים להוציא את זה בדיוק בתקופה הנכונה שהיא מדי פעם אף פעם, והנה שלום אסייג עושה את זה בחצי שנה.

וזה, בעצם, דבר מאוד טוב. כלומר, הייתי שמח שהיו עובדים על הסרט הזה קצת יותר, אבל עצם הרעיון ששלום אסייג מראה שאפשר לצלם פה סרט בזמן קצר, עם שמות גדולים, שיצליח – זה לא עניין של מה בכך. בתקופה שבה הקולנוע הישראלי עדיין לא ממש התאושש מהקורונה בקופות, להראות שמה שקרה עם "לשחרר את שולי" הוא לא חד פעמי זה חשוב. זה גם אמור לאותת ליוצרים אחרים שיש קהל רחב שצמא לקולנוע דובר עברית, וזה בסדר גמור לנסות לתקשר איתו.

ושלום אסייג – בשילוב במאי נוסף ועוד צוות כותבים – אכן יוצר משהו שמתקשר עם הקהל. סרט שלא מפחד ממבטאים כבדים (אני לא יודע אם זה מצחיק, אבל זה בהחלט כיף), בדיחות שמפלרטטות עם הקו שלועג לאנשים מקבוצות מסוימות (אם כי קשה לקרוא ברצינות לסרט גזעני או משהו שכזה) ובעיקר – כמו "מכתוב" ו"מחילה" (איפה באמת הסרט השלישי בטרילוגיה הזאת), סרט די ימני.

לא רק בגלל ההצגה הנייטרלית-בואכה-חיובית של מתנחלים, אלא פשוט כי זה סרט שכמעט אומר במפורש "אוסלו היה טעות, ההתנתקות הייתה טעות, הפתרון לסכסוך הוא לא היפרדות בשטחים אלא פשוט שיח שבו נגלה שכולנו בני אדם חמודים". וכזה, טוב, אני בהחלט בעד בני אדם חמודים. ראיתי גם טענות שהסרט הוא אנטי-אשכנזי, אבל אני מתקשה לקחת אותן ברצינות. בסרט שצוחק על כל העדות, גם אשכנזים זוכים לעקיצה. זה בסדר.

בכלליות, "ההילולה" הוא סרט בסדר. לא מעניין יותר מדי – אבל תמיד מעניין מספיק. לא מצחיק יותר מדי – אבל תמיד מצחיק מספיק. לא חתרני או פותח עידן חדש בקולנוע או כל דבר כזה או אחר, אלא פשוט משהו שהוא כמעט באופן מילולי פרק סיטקום מורחב. זה בסדר, וזה בסדר מדי פעם שסרטים הם סתם בסדר.