וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

"ההילולה" מלא אמירות מרתקות על מזרחיים ופלסטינים. חבל שהוא לא מושקע יותר

16.7.2023 / 0:39

"ההילולה", הגרסה הקולנועית לסדרה "שנות ה-90", ממחיש איזה שחקן גדול הוא שלום אסייג ומתאר בצורה מרתקת מציאות פוסט-אשכנזית, בה יהודים וערבים משכינים שלום סביב זיקה משותפת לדת, שפה ומשפחה. התסריט מרתק, חבל רק שהעשייה שלו לא מושקעת

טריילר הסרט "ההילולה"/באדיבות סרטי יונייטד קינג
הציון: שלושה כוכבים מתוך חמישה. עיבוד תמונה, מערכת וואלה
הציון: שלושה כוכבים מתוך חמישה/מערכת וואלה, עיבוד תמונה

שוק הקולנוע בישראל נמצא במשבר חסר תקדים - עוד יותר מאשר במדינות אחרות בעולם, האולמות כאן לא מצליחים להתאושש מהתפנית שחלה בקורונה ולהחזיר את הקהל לקופות, אם זה לסרטים בינלאומיים ואם זה לסרטים מקומיים. בגזרה הישראלית, העיניים נשואות כרגע ל"ההילולה", גרסה קולנועית של סדרת הפולחן "שנות ה-90". התקווה היא שישחזר את ההישג של "זוהי סדום" ו"לשחרר את שולי", שני סרטים שהתבססו על מותגים טלוויזיוניים והפכו לבלוקבסטרים, ויביא גם הוא לפחות חצי מיליון צופים לאולמות.

בלי קשר לכך, ישראל נמצאת כרגע גם בעיצומה של מלחמת תרבות, ואפשר לומר כי "ההילולה" מייצג נאמנה את אחד הצדדים בה. כמו בסדרה, גם כאן הרוחות החיות מאחורי הפרויקט הן שלום ומני אסייג - האחד נבחר בידי מירי רגב להדליק משואה ביום העצמאות הקודם, השני נבחר בידי מיקי זוהר לשבת במועצת הקולנוע אך פרש, בין השאר בשל המעורבות האקטיבית שלו בסרטים מסוג זה. הסרט לא משתתף בפרסי אופיר, אך אחד מן הגופים הממנים שלו היא קרן שומרון, המוחרמת על ידי רבים בתעשייה, שזה הפרויקט הקולנועי הגדול שמימנה עד כה - וחלקים ממנו צולמו בשטחי השיפוט שלה. כיאה לתמיכה הזו, הסרט משתמש בסצינות שמתרחשות ביו"ש לשם הייצוג הכי חיובי של מתנחלים שראינו עד כה על המסכים.

נמשיך: הסדרה שהפרויקט הזה מבוסס עליה מעולם לא זכתה לפרגון תקשורתי או ממסדי, בלשון המעטה, ואפשר גם לנחש כי העיבוד הקולנועי לא יככב בצמרת ועדת המדרוג של "הארץ". והנה, למרות ואולי בגלל כל זה, "ההילולה" הוא מי שאוחזים בו כגלגל ההצלה של השוק המקומי. בין אם יצליח כמצופה ובין אם ולא, עצם התקוות שתולים בו מלמד על המהפכה התרבותית, התחלפות ההגמוניה והניצחון של ישראל השנייה. חלפו הימים בהם "אסקימו לימון" על אשכנזים מן הצפון הישן של תל אביב היה שובר קופות, וסרטים שמאלניים היו חוזרים עם פרסים מפסטיבלים אירופאיים וממלאים אולמות. גבירותי ורבותיי, מהפך.

מתוך הסרט "ההילולה". אייל אפרתי,
גבירותי ורבותיי, מהפך. מתוך "ההילולה"/אייל אפרתי

כמו בגרסה הטלוויזיונית, גם העיבוד הקולנועי עוקב אחר תושביה המגוונים עדתית של טירת הכרמל, ומתרחש מן הסתם בשנות התשעים - עם סיומה של מלחמת המפרץ, במקרה זה. האירוע המחולל מתרחש כבר בשנייה הראשונה: פרוספר, הגיבור של הסדרה ושל הסרט בגילומו של שלום אסייג, פוגש בחלומו את סבו שמצווה עליו לנסוע עם תום המלחמה להילולה של הבאבא סאלי בנתיבות, אחרת מישהו ימות. נכדו המבוהל לא חושב פעמיים, ושוכר אוטובוס לנסוע דרומה עם משפחתו וחבריו. נוסף לכך יש כמה עלילות צד, כולל אחת מאולצת שמובילה את אחת מן הדמויות לשומרון. אם כך, לפחות בכל הקשור למסגרת העלילתית, "הילולה" משתייך לאחד הז'אנרים הכי נדושים ומשומשים של הקולנוע הישראלי המיושן וההגמוני - סרט המסע. ממש כמו באחד אותם סרטים קצרים מבית היוצר של סם שפיגל, גם בו רואים כמה וכמה דימויים של רכב תקוע באמצע הכביש.

את התסריט של "ההילולה" כתבו שלום, מני ודניאל אסייג יחד עם אור כהן, והוא מתאר מציאות פוסט-אשכנזית. יש בו רק שתי דמויות אשכנזיות בולטות, והן נלעגות. הסרט מתרחש בפורים, והחתן הלבנבן של פרוספר בגילומו של עפר שכטר מתחפש לאיש דת נוצרי ולובש סמלים נוצריים לאורך כל הסרט - המסר ברור, ומודגש בידי הזיקה העזה ליהדות של הגיבורים המזרחיים. אשכנתוז מיותר אחר הוא נהג האוטובוס, בגילומו של צחי נוי, לא במקרה עם התסרוקת של יודל'ה ב"אסקימו לימון". הנהג אינו חברמ'ן, אלא קמצן, וגם חסר מושג - במקום לקחת את החבורה לנתיבות, הוא טועה בדרך ומגיע לעזה, שם חוטפים אותם פלסטינים.

מעניין לציין שכמו "לשחרר את שולי", גם "ההילולה" לוקח את אחת הטראומות הישראליות הגדולות ביותר, חטיפה, והופך אותה לקומדיה. בדומה לשובר הקופות ההוא, גם כאן כוחות הביטחון לא ממש עוזרים לגיבורים, שנדרשים לנסות לחמוק משוביהם בכוחות עצמם.

מתוך הסרט "ההילולה". אייל אפרתי,
האשכנזים קמצנים, כופרים - ומיותרים. מתוך "ההילולה"/אייל אפרתי

כמו ברוב הסרטים הישראלים, הפלסטינים ב"ההילולה" נאלצים להסתפק במשבצת של מחבלים, אבל לפחות הוא מתאר אותם בצורה אנושית, ומעצב את הקשר שמתהווה ביניהם לשבויים הישראלים באופן מעניין. שני הצדדים מוצאים שפה משותפת, גם במובן המילולי של המילה: הבקיאות של פרוספר בערבית משחקת חלק משמעותי בעלילה. הם מתחברים אף מסביב לערכים משותפים, למשל חשיבות המשפחה, ובעיקר סביב קדושת הדת, כשהטלית מתגלה כסמל החשוב ביותר בסרט. בין הנשים נוצרת אחווה מיוחדת, על רקע סוגיות של לידה ואימהות, ובאופן כללי נוצרת בין הדמויות אחווה ואף זהות והזדהות. כפי שאומרת לפלסטיני אחת הנשים היהודיות, שמוצאה מרוקאי - "גם מרוקאים הם ערבים". האמירה הכללית, אם יורשה לי, היא שאם רק יזוזו האשכנזים מהדרך, יוכלו הערבים היהודים והערבים המוסלמים לעשות שלום. מבחינה זו, "הילולה" הוא לא רק גרסה קולנועית לסדרת הטלוויזיה, אלא גם לשירים של רועי חסן.

"ההילולה" מעניין גם בגלל הגיוון האתני שבו. נכון, הומור עדתי תמיד היה הלחם והטחינה של הקולנוע הישראלי, אבל מעולם לא היה כאן סרט עם כזה מגוון של עדות. גיאורגים, קווקזים, אתיופים: כל השקופים של החברה המקומית זוכים כאן לביטוי. מגלמת אותם גלריה עשירה של שחקנים. נוסף למי שהזכרנו, גם דניאל אסייג, אוולין הגואל, אוראל צברי, שלומי קוריאט, מוריס כהן, לינור אברג'יל שמתבדחת על תואר מלכת היופי שלה, הרצל טובי הזוכה להפגין את האנגלית השייקספירית שלו (הוא גדל בגיברלטר!) ומי לא.

מתוך הסרט "ההילולה". אייל אפרתי,
במאי אחד ועוד אחד שווה אפס. מתוך "ההילולה"/אייל אפרתי

הצרה היא שיש בסרט הרבה יותר מדי דמויות, כך שרובן מתאדות. היחיד שבאמת זוכה לנפח משמעותי הוא פרוספר, ושלום אסייג משחק אותו בצורה שמזכירה שוב איזה שחקן גדול הוא.

אסייג גם חתום כבמאי של הסרט בצד אריאל בנבג'י, וזה מוזר - לא שכיח במיוחד לראות במחוזותינו סרט באורך מלא שיצרו אותו צמד במאים, שאינם אחים ולא ביימו קודם לכן ביחד. מה קרה? בכל מקרה, התחושה היא שלא היה כאן במאי בכלל. האמירות מרתקות, חלק מהבדיחות מצחיקות - אבל בכל הקשור לעשייה קולנועית, "ההילולה" ממש אינו מסיבה. חוץ מהסצינות המתרחשות בשומרון, התחושה היא שחסרה כאן השקעה. רוב הסרט מתרחש באוטובוס או במחסן. הבמאי, יהיה אשר יהיה, לא מנצל את המרחב, כך שלאורך כל הדרך אנו צופים בדמויות על גבי רקעים מכוערים במיוחד, והמצלמה מביטה בהן בחוסר אונים. ואם מישהו יבוא ויתלונן שזה בגלל שהממסד הישראלי הרשע לא נתן מספיק כסף, אז סליחה - זה לא תירוץ. ראו את "העיר הזאת", סרט פרינג' עם תקציב אפסי שבכל זאת מיקסם את יכולותיו, נראה נהדר ומציג קולנוע מלא מעוף. ב"הילולה", סצינות הפעולה והשימוש באפקטים הם ברמה של סרט וידיאו ביתי.

אם "ההילולה" היה סתם סרט - מילא, אבל הוא לא. הוא הלהיט הישראלי המדובר של הקיץ, שמנבא מזרח תיכון חדש ומשלים סופית את הניצחון התרבותי של הבאבא סאלי על הגרבוזים והקוטלרים. למסיבת ניצחון כזו מגיעה הילולה מפוארת יותר.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully