איכות היא לא מילה גסה, אבל היא בהחלט מוצר. בתור אולפן שצורח לנו באוזן שהוא "אולפן בוטיק! קטן ומלא נשמה! יש לנו לב!" פיקסאר מזמן עברו לשלב של מסעדת מישלן שאיבדה כוכב אבל השף שלה מוכר מנות מחוממות בטיסות טרנס־אטלנטיות. ב'אלמנטלי' יש את כל המאפיינים שהתרגלנו לקבל מדיסני ב' מאז ימי 'צעצוע של סיפור': בניית עולם מפורט - הפעם די סתמי - שמכסה על סיפור אנושי פשוט על "הפכים נמשכים" (נערת אש לאיש מים) כולל סצנה אחת לפחות שבה פיקסאר יגרמו לכם לבכות בכוח.
הכל לפי הכללים, ממש כמו החדש של ווס אנדרסון שגם הוא מגיש את אותה המנה במסעדת ההיפסטרים שלו שפתחה סניפים בדובאי ובווגאס. גם הפעם בתפריט של 'אסטרואיד סיטי' שוטים סימטריים וצבעים מהממים, סיפור חמוץ־מתוק־חמוץ על אבל ואובדן, הרבה דמויות משונות מגולמות על ידי מיטב השחקנים של אמריקה, הרבה רפרורים תרבותיים ויציאות מגניבות בפסקול, ואפס נשמה. פיקסאר נפלו הפעם על הפרצוף בקופות כי לקהל נמאס מהשטיק שלהם, וגם כי הידרדרו במדרג הכוח הפנימי של תאגיד דיסני שכבר לא משקיע בהם. ווס עדיין נערץ בקרב הקהל שלו, אבל מסרט לסרט נושרים עוד מעריצים. ככה זה: גם מנה טעימה נמאסת כשהולכים בשטנץ ולא מחדשים.
