גרגירי חול. קטנים כאלו. צהובים. עפים ברוח. גרגר ועוד גרגר מצטברים. נערמים. מכסים. קוברים תחתם את כל החלומות. את כל האנשים. את העתיד.

לא מכיר את גיתית כבירי ולא את הבן שלה. אבל אלו הם היוצרים של הסרט היפה והחכם (והעצוב) הזה. סיפור על ישראל הראשונה, בתל אביב, וישראל השנייה, בדימונה, ועל הסיכוי הלא קיים למוביליות חברתית. אנשים שחיים במקום עזוב ונשכח שכזה, דימונה, מקום שבו אין מה לעשות (הילד הקטן בסרט משתעמם כל הזמן), מסתכלים בכמיהה אל ישראל הראשונה, אבל "גרגירי חול" הוא סרט מייאש על חוסר היכולת להתקדם, חוסר היכולת להגיע בכלל למשהו בחיים, אם אתה גר בדימונה.

                                                           אנימציה שריאל קסלסי

כבירי ובנה מובילים את הסרט הזה בעדינות, לא לוחצים, ודווקא בגלל זה הם מגיעים אלי. אימא חולה ואבא חסר אונים – זוהי שורה משיר של "החברים של נטשה", אבל זוהי גם המציאות של גיבור הסרט. פעם, כשהשיר של הנטשות התפרסם, הפכה השורה הזאת ללגלוג על הגזמת תחושת המסכנות של הדוברים (אחרי זה באו שינויים בהרגלי הצריחה, והשאר היסטוריה). משפחת כבירי יוצרת כאן סרט שקט, מופנם, ענייני, שלאט לאט מטביע את גיבור הסרט, ואיתו אותי באולם הקולנוע, בתחושת ייאוש. הוא עובר את היום-יום בשורת משימות שלא מאפשרות לו לפרוץ את המעגל הזה, ובשקט, מבלי להתלהם, מבלי לצעוק, אני מרגיש את גרגירי החול (באדיבות הצילום הצהוב והיפה של בועז יהונתן יעקב) נערמים, חונקים את החיים של גיבורי הסרט.

היה שלב בסרט שבו חשבתי על "אביבה אהובתי". לכאורה, האמנות היא כרטיס היציאה מהנחשלות. גם כאן, גיבור הסרט מוכשר. כותב. יוצר עניין אצל התלאביבים. האם באמת יש דרך החוצה אל חיים טובים יותר דרך הכתיבה? כבירי ובנה לוקחים דרך אחרת משמי זרחין. שני כהן בהופעה חודרת, עקשנית, שקטה, יוצרת כמה רגעים מאוד מרגשים דווקא מתוך השקט שלה, יונתן להב מפתיע בתפקיד הראשי כנער שפשוט תקוע בשגרה שלא מאפשרת לו לממש את חלומותיו, מה שלא מונע ממנו לחלום בכל זאת, יוסי מרשק יוצר דמות נעימה ואופטימית למרות המצב, ואולי זאת רק דרכו להתמודד עם חוסר היכולת לשנות כלום ושום דבר במקום הזה, וגם אורי פפר כאן, בחלק הקצת חלש של הסרט, כי הדמות שלו קצת סטריאוטיפית מדי, אבל גם הוא יודע ליצור כמה רגעים מרגשים, כי עם התקדמות הסיפור אנו מגלים שהוא הדמות הטראגית כאן.

אבל זאת בעיקר עבודת הבימוי כאן שמקרבת אותי אל גלריית הדמויות ואל גורלן העצוב. שילוב יפה של מוסיקה ותמונה, קביעת קצב איטי אבל ענייני, כזה שחודר לאט לאט ללב, משקיע אותי יותר ויותר אל תוך החול הטובעני של דימונה, ועם צילום נהדר של בועז יהונתן יעקב (לא רק בצבעים, אלא גם בעריכת הקלוז אפים הנהדרים של שני כהן אל תוך המרקם של הסיפור הזה והיכולת ליצור תנועה גם במציאות חסרת התנועה הזאת) – הסרט הזה נכנס ללב וממלא אותי ביגון.

צריך לדבר גם על סוף הסרט. אולי בגלל שזהו סרט קולנוע זהו סוף מתבקש, אבל אני קצת התכווצתי למראה סוף כזה. אחרי שראיתי את סיפורו של הנער, ואת סיפורם של הוריו, ואת הגורל שלא ניתן לשנותו, מגיע סוף כזה ובכל זאת מעניק קצת נחמה. אולי זה ככה בקולנוע. אני מרגיש שבחיים זה לא ככה, והסוף הזה אולי קצת מקלקל את החוויה שלי, יוצר קצת מצג שווא. ועדיין, מדובר בסרט יפהפה, עצוב, עדין, מרגש מאוד, אינטליגנטי,  שיש בו הרבה כשרון, כוונה, אהבה למרות התנאים הקשים. סרט נהדר.

איתן ווייץ

ניתן ליצור איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il