היה פיצוץ: "אופנהיימר" לא מפוצץ את הלב, אבל כן מבקע את השכל

סרטו השני של כריסטופר נולן, "ממנטו", מסופר מהסוף להתחלה כדי לייצג את תפיסת עולמו של הגיבור שאיבד את היכולת לפתח זיכרונות חדשים. ב"התחלה" נולן בנה תבנית של חלום בתוך חלום בתוך חלום, ואת "דנקרק" הוא פיצל לשלושה צירי זמן באורכים שונים המתווכים את החוויות השונות של משתתפי המבצע ההיסטורי באוויר, בים וביבשה. היה זה אך צפוי שבבואו לגולל את סיפורו של אבי הפצצה ששינתה סדרי עולם, נולן יבחר תבנית אינטלקטואלית תואמת. ואכן, בתחילת "אופנהיימר" מופיעות על המסך שתי מילים שמתוות את המסלול הנרטיבי שלו – ביקוע (התפצלות גרעין האטום שמניבה התפוצצות אטומית) והיתוך (התמזגות של גרעיני אטומים המתרחשת בפצצת מימן).

הכותרת "ביקוע" משויכת לקו העלילתי שעוקב אחר רוברט אופנהיימר (קיליאן מרפי), מימיו כסטודנט לפיזיקה, דרך ניהול פרויקט מנהטן ופיתוח פצצת האטום, ועד השימוע שנערך לו בשנת 1954, עת הואשם בנטיות קומוניסטיות והוגדר כסיכון בטחוני. הכותרת "היתוך" מוצמדת לשימוע אחר, זה של ראש הוועדה לאנרגיה אטומית לואיס סטראוס (רוברט דאוני ג'וניור), שב-1958 היה מועמדו של הנשיא אייזנהאואר לתפקיד שר המסחר. כמה שנים לפני כן, סטראוס תמך בפיתוח פצצת המימן וחתר נגד אופנהיימר שהתנגד לה. הקשר הישיר בין שני השימועים, המשמשים כסיפורי מסגרת, מתגלה רק לקראת סוף הסרט. בין לבין הסרט מתרוצץ קדימה ואחורה בין הזמנים בלי לספק תאריכים (מנהג שכבר הפך לקלישאה בסרטים ביוגרפיים), ורק העובדה שהסצנות המוקדשות לסטראוס מצולמות בשחור לבן משמשות כמעין מורה דרך.

שלא כמו בסרטיו הקודמים, שבהם התבניות הנרטיביות מרסקות הזמן והמרחב תרמו רבות לחוויות הצפייה המסחררות, במהלך הצפייה ב"אופנהיימר" לא הייתי בטוחה במידת ההצלחה של הניסיון לבנות את הסרט מהמוני חלקיקים מתנגשים כדימוי של תגובת שרשרת אטומית. יכול להיות שצפיות חוזרות בסרט העמוס, השאפתני והמאוד מעניין הזה יעמיקו את הבנתי וישנו את התרשמותי. אבל בשלב זה של יחסי איתו מדובר בהערכה יותר מאשר באהבה.

קרוב לתחילת הסרט, הסטודנט הכושל אופנהיימר פוגש את הפיזיקאי המהולל נילס בוהר (קנת בראנה) ואומר לו שהוא מתקשה במעבדה. בוהר משיב שמוזיקאי לא חייב לדעת לכתוב תווים, אלא צריך לדעת לשמוע מוזיקה. מכאן והלאה הסרט מציף את המסך ואת הצופים במוזיקה (שהלחין לודוויג גורנסון), ובדימויים של גלקסיות אינסופיות, בניסיון לייצג את חזונו המדעי של הפיזיקאי הגאון, שחזה את קיומם של חורים שחורים ופיקח על המוני הפיזיקאים הגאונים (רבים מהם זוכי פרס נובל) שבנו את הפצצה האטומית. בהמשך, קטעי סאונד עוצמתיים שמטרימים את הופעת המקור שלהם בתמונה, ודימויים מדומיינים של עור נקרע מפניהם של אנשים הנמצאים במחיצתו חודרים לרובד עמוק יותר בתודעה הטראומטית של אופנהיימר, שמתמודד עם שאלת המוסריות של עצם בריאתו של כוח משמיד שכזה. בבחירתו להיצמד לנקודות המבט של אופנהיימר ושל סטראוס, הסרט אינו משלב קטעי ארכיון של ההרס שגרמה הפצצה עצמה.

יחד עם מארג הזמנים המורכב, אורך של שלוש שעות וקאסט אדיר של שחקנים-כוכבים בתפקידים קטנים מעניקים ל"אופנהיימר" רוחב נשימה אפי. הדיאלוגים הנבונים משובצים במשפטים ברי ציטוט, וחלקם אף נושאים אופי מיתולוגי, בהם "הפכתי למוות, משמיד העולמות" – המשפט מספר הקודש ההינדי שאופנהיימר אימץ לעצמו. המשפט של הארווי דנט מסרט קודם של נולן, "או שאתה מת גיבור או שאתה חי מספיק זמן כדי לראות את עצמך הופך לנבל", מרחף מעל מסלול חייו של אופנהיימר, שאחרי הטלת הפצצה על הירושימה אמר שידיו מגואלות בדם, אף שההחלטה לא היתה בידיו (הנשיא טרומן, בגילומו של גרי אולדמן, אפילו מתעצבן עליו שהוא לוקח את האשמה על עצמו).

אבל בפנייתו לעבר האפי, הסרט לוקה ברובד האישי, וחוויית הצפייה בו מנוכרת קמעה. זה נובע גם מכך שעל אף שרבות מהדמויות המרכזיות הן יהודיות – אופנהיימר, סטראוס, בוהר, אלברט איינשטיין (טום קונטי), אדוארד טלר (בני ספדי) ואחרים – הנושא כמעט אינו מוזכר, פרט למשפט אחד במפגש הראשון בין אופנהיימר וסטראוס, ועוד חיווי על גורל היהודים באירופה. רק הפיזיקאי איזידור אייזק רבי, בגילומו של דיוויד קרומהולץ, מביא לסרט נוכחות של מענטש יהודי. משום שהיה קשר ברור בין רדיפת הקומוניסטים בשנות החמישים לבין אנטישמיות, טשטוש הנושא היהודי פוגם בשלמות של הסרט, גם אם אופנהיימר עצמו התכחש ליהדותו. במהלך הצפייה נזכרתי ב"חידון האשליות" מ-1994, שמגולל גם הוא סיפור אמיתי משנות החמישים על אמריקאי שהפך לגיבור תרבות ואז נפל לבירא עמיקתא. כמו "אופנהיימר", סרטו של רוברט רדפורד כולל סיקוונס של שימוע רב משתתפים (אירוע דרמתי מרכזי בלא מעט סרטים על ההיסטוריה של ארה"ב במאה ה-20), אך הוא מציע מבט חד וחכם ועמוק על אנטישמיות, שנעדר מסרטו של נולן.

הליהוק של קיליאן מרפי הקתולי-אירי לתפקיד אופנהיימר דווקא קולע. מי שהופיע בתפקידים קטנים בסרטים קודמים של נולן ("בטמן מתחיל", "התחלה", "דנקרק") הוא שחקן זיקיתי, והוא דומה פיזית למדען החתיך. מרפי מגלם היטב את המהפכים בדמותו של אופנהיימר – מצעיר חסר בטחון למנהיג כריזמטי, ולגבר רדוף בעל חזות של שלד מהלך. לצידו, מאט דיימון נהדר בתפקיד הכי סימפטי בסרט כרב אלוף לזלי גרוב שפיקח על הצד הצבאי של פרויקט מנהטן. דאוני ג'וניור, לעומת זאת, הוא טעות ליהוק כסטראוס, שקיבל את תפקיד הנבל של הסרט. שתי נשותיו של אופנהיימר, בגילומן של אמילי בלנט (הרעיה) ופלורנס פיו (המאהבת), מקבלות מינימום זמן מסך ונמצאות שם כי צריך, לא כי הן מעניינות את נולן. החיתוך משיחה בין אופנהיימר לג'ין טטלוק (פיו), שרק הרגע נפגשו במסיבה, לאמצע סצנת סקס בין השניים, הוא המעבר הכי קלישאתי בסרט. טטלוק, פסיכיאטרית, פיזיקאית ועיתונאית קומוניסטית, שהתאבדה או נרצחה בגיל 29, היא דמות מרתקת, אך הסרט מתייחס אליה רק כאל מי שהקשר שלה לאופנהיימר הפך אותו לחשוד בעיני האף.בי.איי תחת שלטון הובר.

הסרט כולו מתנקז לדיאלוג מסכם על הדשא. הרגע השקט הזה הוא הרועם ביותר ביצירה העשירה והמהותית, גם אם לא מופתית. שמתם לב שעד כה לא הזכרתי את הסרט השני שיצא למסכים בסופ"ש, וגרר שלל טקסטים שהלחימו את שמותיהם של שני הסרטים ל"ברבנהיימר" (יש אפילו ערך חדש בוויקיפדיה שמוקדש לתופעת האינטרנט הזאת). בהקשר זה אני רוצה לציין שגם ברבי היא פיתוח של יהודייה אמריקאית שעוצבה בהשראת המצאה גרמנית, אבל פרט לכך באמת שאין צורך להשוות בין שני הסרטים. בהיותם יצירות עצמאיות של אמני קולנוע בעלי חזון, אני מאחלת לשניהם הצלחה גדולה.

★★★★ 4 כוכבים
Oppenheimer בימוי: כריסטופר נולן. עם קיליאן מרפי, מאט דיימון, רוברט דאוני ג'וניור, ג'וש הרטנט. ארה"ב 2023, 180 דק'