נורה: ביקורת סרט

מלבד באטמן, עטלפים מעוררים אצל רוב בני האדם דחייה ורתיעה. עבור נורה ההיפך הוא הנכון. הבחורה הצעירה הזו הקימה בית מחסה ל-500 עטלפי פירות עזובים ופגועים עד לחזרתם לטבע. בביתה במושב מתגוררים גם תריסר תרנגולי הודו בשם הרצל, כבשים, ציפורים וכלבתה האהובה קופר.

סרטו התיעודי של מתן בן מורה עוסק בבחורה שמצד אחד כולה נתינה לבעלי החיים ומצד שני מפגינה התרחקות וחוסר השתלבות בחברה בשל ילדות קשה שכללה אימוץ, בריחה מהבית ונפילה לרחוב. אלו הובילו אותה לאימוץ זהות פאנקיסטית שלא שמה ז** על החברה, מלאה בקללות ובחוסר אמון בבני אדם, אך גם למקום שבו היא הופכת לאחד האנשים היחידים שבאמת אכפת להם מהחיות המעופפות.

נורה מוצאת בבעלי החיים את הנחמה שהעולם מעולם לא נתן לה. היא נאלצת להתמודד עם עברה הקשה ועם שורת מקרים שמאלצים אותה להתמודד עם עצמה ולהתבגר כפי שהעולם מבקש ממנה, אך מבחינתה העולם ובני האדם הם מקור הצרות שלה שהובילו אותה לחיים הקשים שחוותה ולזרועות בעלי החיים הלא שיפוטיים שבהם היא יכולה להשקיע את האהבה שלא תמיד קיבלה מאחרים.

קשה שלא לחבב את נורה בשל מעשיה האלטרואיסטיים, החמלה שבה והישירות שבה היא מדברת. אך זוהי דמות מורכבת ומעניינת שהייתה ראויה לקצת יותר מ-59 הדקות של הסרט שנדמה שמסתיים בחופזה ללא שצלל למעמקי נפשה. ועדיין, זהו סרט דוקומנטרי מסקרן שיוציא את הצופים בו (בתקווה) עם קצת יותר חמלה לבעלי חיים ולאנשים שבשוליים.

הסרט "נורה" מציג בסינמטקים ובבתי קולנוע ברחבי הארץ. לשעות הקרנה והזמנות >> לחצו כאן. לביקורות סרטים נוספות >> לחצו כאן