ביקורת: נוסע מהגיהנום

90 דקות שהן המופע של קייג'.
שם רשמי
נוסע מהגיהנום
שם לועזי
Sympathy for the Devil

ניקולס קייג' הופיע בלא מעט סרטים, בלשון המעטה – את חלקם כיסינו בפרויקט שלנו מלפני כמה שנים, בניסיון לפצח את התעלומה שהיא הקריירה של קייג'. אבל בין אם אתם חושבים שהוא שחקן טוב או שחקן רע, אין ספק שהסרטים האלה לא היו עובדים כמו שהם בלי ניקולס קייג'. לאו דווקא כי אי אפשר לדמיין שחקן אחר כלשהו מקבל את התפקיד, כמו שהוא תבלין שמשתלט על סרט והופך אותו לשלו.

כדי להסיר ספק סביב השאלה בנוגע לאיכותו, בשנים האחרונות קייג' עובר בין שלל תסריטים טובים (לעומת העשור הקודם) ומוכיח שהוא פשוט שחקן טוב שיודע את העבודה. הוא יודע להיות מרגש ונוגע ללב כמו ב"פיג", כוכב אקשן קומי עם כריזמת כוכב קולנוע ב"משקלו הבלתי נסבל של כישרון ענק", או מוקצן ומרושע ב"רנפילד". כל הסרטים האלה נהנים מכך שניקולס קייג' בהם, אבל גם שם היה אפשר לדמיין בהם את טים בלייק נלסון או טומי לי ג'ונס בתפקידים הללו. "נוסע מהגיהנום", לעומת זאת, הוא סרט שלא קיים בלי קייג'. מאז "נשיקת הערפד", נגיד כך, לא היה סרט שהוא פשוט כל כולו 100% קייג'.

העלילה: דיוויד (יואל קינמן) מוריד את בנו אצל סבתא שלו ועושה את דרכו לבית החולים לקראת הלידה של אשתו, ואז ניקולס קייג' – בשיער אדום, החלטה עיצובית של קייג' שלא עברה מראש דרך הבמאי – נכנס לו לאוטו. "אדוני סליחה אני במצב חירום משפחתי," אומר דיוויד. "אני מצב החירום המשפחתי שלך!" צועק עליו קייג'. מהרגע הזה, הבנתי שאני והסרט הולכים להיות חברים טובים.

דיוויד מסיע את הנוסע חסר השם עם המניירות הקייג'יות ברחבי נבאדה, מנסה להבין מה הוא רוצה ממנו, למה דווקא הוא, ועוד קלישאות – קצת "הנוסע" לעניים, אם תרצו. וזה פשוט כיף. משהו כמו "נוסע מהגיהנום" נשען על הדינמיקה של שני השחקנים, אחד גדול ככל האפשר והשני מאופק ומנסה להבין מה קורה פה, וקייג' וקינמן עובדים נהדר כצמד. קינמן מפנה לקייג' את הבמה (לא פעם כי קייג' צועק עליו שזה מאוד לא מנומס להפריע למישהו), וקייג' משתמש בה כדי לצרוח שלל ציטוטים שהופכים לאיקוניים במהרה: מתהייה לגבי חוקי התנועה, לשאלות על טוסטים של טונה, ועד לבקשה מנומסת לשבת.

אין בסרט הזה הרבה יותר – לאט לאט אנחנו מגלים עוד דברים על דמותו של קייג' והוא מספר לאט לאט לדיוויד על התוכנית שלו, אבל היופי ב"נוסע מהגיהנום" זה שהסרט הזה יודע שמדי פעם לא צריך כל כך הרבה. יובל אדלר (כן, ההוא מ"בית לחם") מביים את הסרט עם צבעי ניאון אדומים ורעיונות צילום שדואגים אף פעם לא לשעמם את העין של הצופה, אבל גם יודע שהמטרה פה היא שני השחקנים. אף אחד לא בא לראות התפייטות על אורותיה של לאס וגאס, הם באו לראות את ניקולס קייג' מתחרפן. והם יקבלו את זה.

אז כן, קל לפטור את הסרט כאיזה בי-מובי טיפשי, אבל צריך להגיד שבעידן שבו שלל סרטים מנסים למכור את עצמם באמצעות "ניק קייג' מתחרפן פה יאללה בואו", "נוסע מהגיהנום" מצליח להיות ראש מעל התחרות לא רק בגלל שניק קייג' באמת ממש מתחרפן פה, אלא בגלל שהדמות של קייג' בסרט בנויה למידות האניגמטיות של קייג' עצמו: דמות שהיא מאיימת נורא, אבל איכשהו גם מאוימת. חסרת התחשבות בסביבה אך מוטרדת מנימוסים בסיסיים. השטן, אבל גם מישהו שאפשר לחוש כלפיו סימפתיה. זה פחות "רוצח שכיר עם קוד" ויותר "אדם מלא בסתירות פנימיות שהתנגשו בראש שלו שנים ועכשיו הן מתפרצות החוצה ומתפוצצות בכל מקום כמו בקבוק תבערה". יותר אפילו מהסרט בשנה שעברה שבו ניק קייג' גילם את עצמו, "נוסע מהגיהנום" קולט מה המהות של קייג', ואיזה תפקידים אף אחד לא יכול לעשות מלבדו.

"נוסע מהגיהנום" הוא לצערי סרט שסובל מכך שבימינו לא מספיק להיות סרט טוב וכיפי, אלא צריך להיות אירוע קולנועי. והוא לא – זה סתם סרט שאף פעם לא לוקח את עצמו יותר די ברצינות, אבל יודע שזה לא אומר שאפשר לזלזל בקהל; סרט שלא כל כך אכפת לו מה יגידו עליו, הוא כאן כדי לקחת את הפרמיס שלו עד הסוף המדמם; סרט שהוא לא גדול בשום צורה, אבל גם לא קטן מדי. בימינו זה מסוג הדברים שיוצאים ישירות לסטרימינג (וכך היה בארה"ב), אבל יש איזו איכות בסרט הזה שחסרה לסרטי נטפליקס. האם היא פשוט ניקולס קייג'? כנראה, אבל לא רק. מהתסריט ועד הבימוי ודרך התלבושות והאיפור – כולם בסרט הזה מתאמצים קצת יותר משאנחנו רגילים מזבלונים. והיי, הרי כולם יודעים שקייג' הוא אף פעם לא ערובה לסרט טוב.

אין מה לראות את "נוסע מהגיהנום" אם אתם לא בענייני ניקולס קייג' – זה סרט עם הומור קייג'-י, ומבט קייג'-י על החיים, ובו הצופה צריך לבלוע ציטוטים יפניים באותה מידה של התפקעות מצחוק, רצינות תהומית, וחשש לבאות. אבל אם אתם בעניין – או לכל הפחות מוכנים לבדוק מה הסיפור של הקייג' הזה – "נוסע מהגיהנום" הוא שעה וחצי מהנות שטסות במהירות ועושות את העבודה שלהן, ויותר מכך.