השחקנים נראים כמו צל של עצמם, את העלילה ראינו כבר קודם: "גרגירי חול" קצת מאכזב

סרטה העלילתי הראשון של גיתית כבירי, אותו היא ביימה יחד עם בנה יהל, הותיר אותנו עם תחושה חמוצה של "אבל": הכישרון האדיר של אורי פפר לא בא לידי ביטוי בשורה וחצי שיש לו בסרט, הכריזמה של שני כהן לא מורגשת ובאופן כללי הביצוע והתחכום לוקים בחסר; טוב, לפחות הצילום יפהפה | ביקורת קולנוע

גרגירי חול, שני כהן, יוסי מרשק
גרגירי חול | צילום: יח"צ

בבסיס של "גרגירי חול", סרטם של גיתית ויהל כבירי, עומד הנושא של החלום ושברו. לכל דמות בסרט יש או היה חלום אך המציאות נתנה סטירה מצלצלת על פני כל אחת מהן ואילצה אותן להתמודד עם ההשלכות ובעיקר ולוותר על ההגשמה העצמית. כך, מוצאים את עצמם דוד, אימו ואביו בבליל לא ברור של חלומות ופנטזיות כשכל אחד מהם מדמיין את עצמו במקום אחר - רק לא יחד.

העלילה של "גרגירי חול" מבוססת על חייהם האישיים של גיתית ויהל כבירי, אימא ובן. בן דמותו של יהל בסרט הוא דוד (יונתן להב ויסברג), ילד מתבגר בעל כישרון כתיבה יוצא דופן. הוא מצטרף לפורום של נערים כותבים בשם בדוי ונסחף למערבולת שקרים שבה הוא ממציא לעצמו אלטר-אגו בשם נדב, ואיתו מציאות חלופית שקיימת בדמיונו. דוד מתגורר עם אימו איריס, החולה בטרשת נפוצה (שני כהן), אחיו הקטן ואביו מיכאל, שעובד במפעלי ים המלח ועוטה פרצוף זועף באופן קבוע (אורי פפר).

לכתבות נוספות בתרבות ובידור:

בהיעדרו של אביו למשך חלק גדול מהיממה, דוד מתפקד כאב הבית, דואג לאימו, מקלח ומשכיב את אחיו לישון, ורצונו לפרוץ החוצה רק גובר. מעל המשפחה מרחף צילו של "דוד הגדול" (יוסי מרשק), אהובה המיתולוגי של האם ומתקן הדוודים הרשמי של דימונה שקופץ מדי פעם לביקור.

"גרגירי חול" יכול היה להיות סרט טוב. הבעיה היא שהוא מרגיש כמו חצי סרט או פרק בסדרת דרמה של כאן 11. כל סדרה - רק תבחרו. בעיקר אם היא כוללת נער במשפחה בלתי מתפקדת. בצפייה ראשונה, הדבר הצורם ביותר בסרט הוא כשרונם של השחקנים, ובפרט מרשק ופפר (שחקן בינלאומי להזכירכם), שלא בא לידי ביטוי והם נראים כמו צל חיוור של עצמם. פפר מגלם את מיכאל, איש זעוף פנים עם שורה וחצי. לא אחד שמייצר סימפפטיה מיידית אבל גם אין שום ניסיון לעשות זאת.

שני כהן עושה תפקיד טוב יחסית לשאר, אך לא ממש מורגשת, בשונה מתפקידה בסדרה "השוטרים" - שם היא בעלת נוכחות משמעותית הרבה יותר. יונתן להב ויסברג בתור דוד מנפיק הופעה חמודה אבל עדיין בוסרי ולא מעורר רגש. גם לוסי אהריש מבצבצת בתפקיד לא מרשים במיוחד.

זה מבאס. בעיקר מפני שהתמה של "גרגירי חול" נוגעת בכל אחד ואחת מאיתנו. מי לא הסתכל מתישהו במבט רטרוספקטיבי על החיים שלו ומה שהשיג וחושב, "מה היה יכול להיות אם?". לדוד יש יתרון על פני האחרים. כל חייו הם לפניו ואם יבין שהוא לא צריך לשקר, הוא יגשים אותם. זה נושא מעורר הזדהות במהות שלו, אבל שוב, גם כאן התסריט נופל למלכודות המוכרות והצפויות, כך שהרצון של היוצרים לעורר איזשהו רגש בקרב הצופים מתמסמס.

אי-אפשר שלא להתבונן בדוד ולחשוב על שלומי מ"הכוכבים של שלומי". לעומת "גרגירי חול", ב-"שלומי" כיכבו דמויות מוגזמות, זכירות ובעלות נוכחות בולטת ויותר משורה וחצי של טקסט.

גרגירי חול
פספוס. אורי פפר | צילום: יח''צ

זהו סרטה העלילתי הראשון של גיתית כבירי ("ציפורה ויעקב") שביימה אותו יחד עם בנה יהל, וככזה הוא מותיר תחושת "אבל..." גדולה מאוד וחוסר סיפוק בסיום הצפייה. בשונה מסרט שראינו מוקדם יותר השנה, "החבר השמן שלי" (ליאת אלקיים וגודיס שניידר) שהצליח לשבור את המנטרה הקבועה של הקולנוע הישראלי בדרמות על משפחות בפריפריה וסיפק אסקפיזם בצורת קומדיה רומנטית, "גרגירי חול" נופל בדיוק למשבצת הזו והוא לא מצליח להשאיר חותם.

לזכותו של הסרט עומד הצילום היפהפה ועדינותו המתקתקה אך כמוצר קולנועי הוא לא נראה כמו משהו שלא ראיתם בעבר. לכבירי'ס יש יכולות קולנועיות וזה ניכר - הבעיה היא הביצוע שלוקה בחסר. רגש? יש פה בקילו. תחכום? חסר בטונות.

"גרגירי חול": 2 כוכבים | בימוי: גיתית ויהל כבירי | ישראל, 90 דקות