נביא זעם

"נביא", סרטו של הבמאי הצרפתי ז'אק אודיאר, כולל את אחת מסצנות הרצח המצמררות שנראו בשנים האחרונות על הבד. מצמררת, משום שאנו צופים בה ללא שום מעורבות רגשית, ומשום שהיא מבהירה די על ההתחלה את נושאו המרכזי של הסרט - הישרדות.

"נביא", שקטף לאחרונה חופן נכבד של תשעה פרסי סזאר, מביא את סיפורו של נער ממוצא ערבי (טאהר רחים) הנידון לשש שנות מאסר על עבירה שטיבה אינו מובהר ונשלח לבית כלא צרפתי. עם הגיעו, הוא נאלץ לשתף פעולה עם כנופיה קורסיקאית שמנהיגה, אסיר ותיק ומזדקן (נילס ארסטרופ) השולט בכלא ביד רמה, מורה לו לחסל אסיר אחר - ערבי אף הוא - בתמורה לחייו.

כאן מגיעה הסצנה הנ"ל, שבה הנער משסף את גרונו של האסיר, הומוסקסואל שעתיד לשמש עד מפתח במשפט כנגד שותפיו של הפושע הקורסיקאי. לשם כך הוא מתאמן בהסתרת תער בפיו ושליפתו בחטף. אבל משהו משתבש, ובמשך דקות ארוכות אנו צופים בקורבן כשהוא מפרפר למוות על רצפת תאו, דם מפעפע מגרונו וניתז על בגדיו של הרוצח החובבן. זהו הרגע שבו מכה בך מהות הסרט - המהגר הצפון אפריקני שצריך לבגוד בבני עמו כדי לשרוד במערכת דכאנית שנציגיהּ כמעט ואינם נראים כאן.

מתבקש להשוות בין "נביא" ליצירת המופת של מיכאל האנקה "מחבואים" (2005), על בסיס הדיון המשותף להם בהדחקה. בסרט ההוא ייצג מבט המצלמה הנעלם רגש אשמה שדוכא של הבורגנות הצרפתית ופחדהּ מפני המהגרים הצפון אפריקנים.

"נביא". הנבואה טמונה בסוף הסרט

בסרטו של אודיאר, בית הכלא משמש גם כחלל סימבולי - הוא מאכלס רק מהגרים ערבים ואסירים קורסיקאים - המייצג את המתחים הפוסט-קולוניאליים שאותה בורגנות מבקשת להדחיק ללא הצלחה. מבחינה זו, סופו של הסרט הוא בעל ערך נבואי, והסרט עצמו הוא הנביא שבכותרתו.

"נביא" עוסק באדם הבורא את עצמו מחדש. במובן זה, הוא מפתח את התמה המרכזית שהופיעה בסרטיו הקודמים של אודיאר, בהם "גיבור בזכות עצמו" (1996), על צעיר עני הממציא את עצמו מחדש כגיבור המחתרת הצרפתית במלחמת העולם השנייה, ו"לבי החסיר פעימה" (2005), עיבוד לסרטו של ג'יימס טובאק "אצבעות" מ-1978, שגיבורו הוא פסנתרן מבטיח העובד בשירות אביו הגנגסטר. כמוהם, גם "נביא" מגולל דרמה אדיפלית אכזרית וקודרת - כאן דרך תיאור האופן שבו הנער הערבי התמים הופך לבנו הסימבולי של אותו פושע קורסיקאי (בין היתר, הוא לומד את שפת "האב", דיאלקט האי), ובהמשך גובר עליו.

גיבור ללא קיום

אודיאר, בנו של התסריטאי והבמאי מישל אודיאר (שהיה שותף בין היתר בכתיבת "חקירה לילית" ו"המקצוען"), נדרש הפעם כמקור השראה למחזהו של ברטולט ברכט, "אופרה בגרוש". הוא אמנם מקפיד להבהיר זאת כאשר על רקע כותרות הסיום נשמעת הבלדה על "מקי סכינאי" בביצוע מקורי ויפהפה של ג'ימי דייל גילמור, אך גם בהקבלה האירונית בין תהליך ההשחתה שעובר הערבי הצעיר בבית הכלא (שמבטא את אותם חרדות ומתחים פוסט-קולוניאליים מודחקים) לבין סביבת הפשע הצינית בה חיות דמויותיהם של ברכט ווייל. במובן הזה, "נביא" (כמו "מחבואים") פועל כולו בתוך הלא-מודע של הבורגנות האירופית העכשווית.

מתוך הסרט. אי אפשר להימנע מתחושת הניצול

האם אודיאר מתעניין בכלל בגיבור שלו? במקום ממנו בא? בתרבותו? שאלה טובה. זו גם הסיבה שאל הצפיה בסרטו הנוכחי מתגנבת פה ושם תחושה של ניצול. גיבורו מייצג, כאמור, את פחדיהּ של הבורגנות הצרפתית הליברלית מפני קהילת המהגרים המוסלמית, אך אין לו קיום משל עצמו. הוא כאן כדי לשרוד, כדי להוכיח את תקפותה של התפיסה הדרוויניסטית בסביבה רב-תרבותית.

למעשה, למעט הסצנה שהוזכרה בפתח רשימה זו, גיבורו של "נביא" מזכיר לנו שהוא אדם בסצנה מאוחרת, שבה רגע לפני חיסול אכזרי ברחובות פריז הוא

מתעכב לרגע ליד חלון ראווה של חנות נעליים יוקרתית.

"נביא" אינו מבקש לייצר האדרה של גיבורו (להבדיל מצמד חלקי "אויב הציבור מספר 1" על הפושע הצרפתי ז'אק מרין). הוא גם לא מבקש לכפות הזדהות עמו. זוהי דרמה אינטנסיבית מאוד, שמופיעים בה שני שחקנים מדהימים, רחים וארסטרופ (שגילם את אבי הגיבור בסרטו הקודם של אודיאר, "לבי החסיר פעימה"), והיא לופתת, ממש כך, את הצופה מראשיתה ועד סופה.