כמעט כל רגע בעונה הראשונה של "הדוב" ("The Bear") הרגיש כמו אגדה קולינרית-טלוויזיונית, ואקורד הסיום שלה כבר הביא טוויסט ברמה תנ"כית: כרמי ושות' מגלים סכום כסף משנה חיים שמייקי החביא בקופסאות שימורים לפני ששם קץ לחייו, כזה שאמור להחזיר את המסעדה המשפחתית למחוזות הנורמליות. אבל עם תחילתה של העונה השנייה - שהגיעה למסך תוך שנה בדיוק, וזמינה מעתה גם בדיסני+ - מתברר שהסכום הזה לא מספיק. אולי זה היה התכנון המקורי של היוצר כריסטופר סטורר, ואולי מישהו שם הבין שבלי קונפליקטים אין טעם לעוד עונה של סדרה כמעט מופתית.
בהחלט יש קונפליקטים בעשרת פרקי העונה החדשה, כולם זמינים לצפייה בבת אחת כמו שאלוהים התכוון, אבל אלה קונפליקטים אחרים. הטבחים של "דה ביף", שבקרוב תהפוך ל"דה בר", למדו מכשלי העונה הקודמת וכעת סופרים עד עשר לפני שהם מתפוצצים אחד על השני. ליתר דיוק - הם עושים תנועה מעגלית על הלב, טריק שבטח נלקח מאיזו סדנה לשליטה בכעסים. רק שאפילו ריצ'י (אבון מוס-בכרך), שמקדיש את כל העונה הזאת לתיקון עצמי, לא מצליח לשלוט בחלק מההערות הפוגעניות שלו. כולם שם מאופקים בלי להיות מושלמים, והם נאלצים להתמודד עם האתגרים של שיפוץ עסק והשקת מסעדה חדשה מהניילונים.
סיבוב הבכורה של "הדוב", שעוד אמור לקטוף כמה פסלונים בטקס האמי הקרוב (העונה החדשה, שראויה גם היא, תחכה לטקס של 2024), היה מסחרר ויפהפה - אבל מאוד גימיקי. הפרק השביעי, טור דה פורס קולנועי על המסך הקטן, הוכיח זאת היטב. העונה השנייה מבינה שבשביל להיות כאן לטווח הארוך היא תצטרך לדאוג ליסודות חזקים יותר, לפני שהיא בונה לעצמה קומה נוספת. לכן כל הדמויות מתפזרות הביתה, חלקן באופן מילולי (פתאום לכולם יש הורים וסיפורי רקע מורכבים), רק בשביל להתכנס מחדש במסעדה ולהיות יעילות, ברורות ונעימות בזמן הסרוויס. לגבי החלק השלישי, עדיין לא מסתמנת סיבה להיות אופטימיים.
אם העונה הראשונה הייתה כאוטית, העונה השנייה היא כמו התפריט שכרמי (ג'רמי אלן ווייט) וסידני (איו אדבירי) מנסים לבנות: כאוס מלא מחשבה. היא יוצאת לדרך 12 שבועות לפני הפתיחה של "דה בר" במקום שבו פעם עמדה "דה ביף", והולכת לאיבוד עם כל אחד מאנשי הצוות שנשלח למטלה כלשהי - הרכבת תפריט, העמדת המבנה או למידה קולינרית בקופנהגן. זה אומר יציאה כמעט מוחלטת מהמטבח, עם פחות אוכל, פחות "קורנר!", ופחות התקפי חרדה של הגיבורים והצופים. כי הפעם, בניגוד למה שהגיבורים שלה הרגילו אותנו אליו, "הדוב" מעדיפה להיות יותר חכמה מצודקת.
זה לוקח לה חמישה פרקים בערך, אבל אל דאגה - גם בהם היא קצבית ומהנה, כולל הצטרפות של מולי גורדון הנהדרת ("חורשות את הלילה") לקאסט, בתור מי שמשחקת לכרמי בראש ובאיברים אחרים. וכשהיא חוזרת משם, "הדוב" חזקה מאי פעם: הפרק השישי, בן למעלה משעה (יותר מכפול מפרק רגיל), הוא פרק פלאשבק מופתי עם הופעות אורח מפתיעות שמוציאות מהדעת; הפרק השביעי, אף הוא ממחוזות הקפסולה, עושה עוד עבודה מושלמת עם עוד אורחת זוכת אוסקר. אין טעם לגלות את זהות האורחים האלה כבר עכשיו, גם כי ההפתעה מהם היא חלק חשוב בהנאה וגם כי כולם ירצו לדבר איתכם עליהם בתקופה הקרובה. ובפרקים האלה, כש"הדוב" חוזרת לקצב, הסטרס והדוחק, מגיע הזמן של "דה בר" לפתוח את שעריה.
כל קווי העלילה שנבנו באיטיות - ההפיכה של כרמי וסידני לשותפים, הפצעים המשפחתיים של הברזאטו'ס ועוד צרות של כרמי - מתפוצצים בשלושה פרקים נפלאים, ובפרט בפרק הסיום האדיר. שם, בסרוויס הבכורה שמיועד לחברים ומשפחה בלבד (שני מושגים ש"הדוב" נהנית להרהר בהם), סטורר שוב שולף את טריק השוט הרציף ושוב מעיף את הסכך. אפילו קונפליקט סמלי-מדי ברגע האחרון, שנוצר באדיבות אקדח שהופיע במערכה הראשונה והשנייה, לא מצליח להרוס את החגיגה. והחגיגה של "הדוב", כפי שמוכיחה ההחלטה שלה לוותר לרגע על הקונספט, היא חגיגה שאסור לוותר עליה. לא רק לחובבי אוכל (שיש כאן הרבה ממנו, מפתה מאי פעם), אלא לחובבי טלוויזיה בכלל.