"העתיד" מתהדר בפרמיס שהולך משהו כמו "אישה שעומדת בראש חברת טכנולוגיה שפיתחה אלגוריתם למניעת פיגועים מנסה להבין היכן שגה האלגוריתם לאחר שמתרחש פיגוע שבו נהרג שר בממשלה". הפרמיס הזה גורם לסרט להישמע כמו סרט עתידני, מד"ב-י, אולי סאטירי – סרט שבוחן את מדינת ישראל וכל חברות ההייטק שלה דרך משקפת סיפורית ז'אנריסטית.
בפועל, בין הסרט והפרמיס יש קשר קל עד לא קיים. אמנם האלגוריתם אכן מוצג כמחולל לעלילת הסרט, שבה נורית (ריימונד אמסלם) נפגשת עם יאפא (סמר קופטי) למספר שיחות על הא ודא, כש"הא" זה "הכיבוש" ו"דא" זה "דאפי דאק". סתם, גם "דא" זה "הכיבוש". בין לבין נורית נפגשת עם אישה צעירה שמתנדבת להיות פונדקאית עבורה, מנהלת מערכת יחסים מסובכת עם אמא שלה, מדברת עם קולו של יוסי מרשק, ועוקבת אחרי החללית הראשונה הישראלית שאמורה לנחות על הירח ונקראת בשם המאוד מעודן "התקווה".
"העתיד" הוא סרט מאוד שמאלני, ואין לו מה להתבייש בזה – נעם קפלן ("מנפאואר" הנהדר) הסתכל ימינה ושמאלה על מצבה של ארצו, התייאש, וכתב על זה סרט. הבעיה היא כפולה: שהוא לא טרח לעשות סרט על הייאוש הזה באופן בלתי אמצעי, ובמקום זה הכניס כל מיני עלילות לא קשורות. ושהוא לא טרח לכתוב את הייאוש הזה באופן פחות ישיר. יש מספר שורות בסרט הזה שהן כל כך בוטות עד שלידן פטיש חמש קילו מרגיש כמו כרית נוצות.
חלק מחוסר העדינות הזה מגיעה עוד בשלב עיצוב הדמויות – אמנם הסרט לא מזלזל בנורית, אבל דמותה של יאפא היא כמעט באופן גזעני איזה פרא אציל שכל משפט שלה הוא אוצר של פניני חוכמה והצדק תמיד עימה, לא משנה מה הדיון – פוליטיקה, היחס להורים, מי הפוקימון הכי טוב, מה אתה רוצה על הפיצה שלך. זה בסדר, כאמור, לחשוב שהפלסטינים צודקים בסכסוך המתמשך שלנו, אבל כשאתה מגלגל את כל זה על דמות, זה פשוט יוצר דמות מאוד מאוד שטוחה, שהיא הרבה יותר סמל מבן אדם. אולי אם הייתה דמות עם משהו חדש להגיד, הסמליות שלה הייתה מוצדקת אבל היא בסך הכל חוזרת על טענות שנשמעו – הן בשיח הכללי בארץ, אבל גם בקולנוע – מה שמשאיר אותה קרחת מכאן ומכאן. ראוי לציין שזה לא אשמת סמר קופטי שמגלמת אותה, ועושה עבודה טובה ככל הניתן בדמות שככל שעוברות הדקות מרגישה פחות ופחות כמו אדם ויותר ויותר כמו רעיון לא מפותח.
המצב אצל נורית קצת יותר טוב – היא מתפתלת, מתלבטת, תוהה בינה לבין עצמה: לא רק בנושאים פוליטיים, אלא גם לגבי החיים שלה ואיך שניהלה אותם עד כה. גם כאן, ריימונד אמסלם מכירה את העבודה ועושה כל שביכולתה אבל גם את זה התסריט מכשיל עם מספר שורות בוטות שכתובות באופן יותר ממגוחך – רובן, לצערו של הסרט, מופיעות בסוף בצרורות כדי לוודא שחס וחלילה אף אחד לא יצא מהסרט מבולבל לגבי הסאבטקסט שלו.
יש עוד כמה דמויות בסרט, כאמור: האמא, האולי-פונדקאית, בן הזוג שלה – אבל למרות שהסרט מקדיש להן כמה שורות, אף אחת מהן לא מצליחה להישאר איתך עד סוף הסרט, מה שמשאיר את הסרט כדואט בין שתי דמויות שלא כתובות משהו, עם דיאלוגים מביכים.
כל זה מבאס לא רק כי סרטו הקודם של קפלן – "מנפאואר" – היה מבחינתי אחד משיאי העשור הקודם, אלא גם כי בסרט עצמו יש ניצנים לשובבות או שנינות. שיחות על שמות של גברים בארץ, למשל, הן בין הרגעים המצחיקים שנותנים צוהר לגרסה של "העתיד" שהיא יותר מצחיקה, שנונה וטובה מהתוצר שקיבלנו.
"העתיד" בא להעביר את הייאוש שיש לרבים במדינה הזאת מהכיוון אליו היא הולכת. אלא שגם ייאוש צריך לדעת איך לעשות, וכבר היו סרטים ישראלים שדיברו על הייאוש הזה (או גרסאות שונות שלו) בהצלחה גדולה יותר, בגלל שהיו חכמים יותר, אנושיים יותר או פשוט טובים יותר. "העתיד" בוטה מדי במניירות שלו עד שהוא הופך למשהו שהוא כמעט פארודיה על קולנוע ישראלי והשטויות שלו. חבל.
הביקורת שלך מביכה אותי. ראיתי את הסרט אתמול
בסינמטק חולון והוא ההפך הגמור מכל מה שכתבת . הייתי מרותק ונפעם. אחד הסרטים החשובים שנעשו פה. שאפו ליוצר ולשחקניות .
חייבת שמישהו יספלייר לי מה היה מצחיק בדיאלוג על שמות של גברים ישראלים, גם בביקורת בהארץ ציינו אותו….
מיי ניים איז אלון, דה בסט טרי אין דה פורסט
(ל"ת)