משבר האופיואידים שהתפשט בארה"ב ב-25 השנים האחרונות הפך לאחד המשברים הבריאותיים החמורים ביותר בתולדות המעצמה. ההתמכרות והשימוש המופרז בתרופות אופיואידיות תפסו תאוצה משנת 1999, ומאז מספר מקרי המוות כתוצאה ממנת יתר שהיו מעורבים בהם אופיואידים המשיכו להכפיל את עצמם - והגיעו ללמעלה מפי שמונה. רק בשנת 2020 מנות יתר שכללו אופיואידים הרגו קרוב ל-70 אלף בני אדם. בין 1999 ל-2020 מאות אלפי בני אדם מצאו את מותם.
בשנים האחרונות נחשף תפקידם המרכזי של בני משפחת סאקלר במגיפה הקשה הזו, שכן תחת חברת התרופות שהייתה בבעלותם הם פיתחו את אחד האופיואידים הקטלניים ביותר, שהשפיעו באופן משמעותי על התפתחות המשבר - אוקסיקונטין.
בזכות תחקירים עיתונאיים, התגלתה שורה של מהלכים לא חוקיים ולא מוסריים בעליל שנקטה חברת "פרדו" בבעלותם של משפחת סאקלר, לצורך שיווק אגרסיבי של האופיואיד אוקסיקונטין. היום, המשפחה נחשבת לאחת האחראיות העיקריות, אם לא העיקרית - למשבר האופיואידים. הטעיית צרכנים, שוחד רופאים, ומגוון שיטות מטרידות אחרות תרמו באופן ישיר למותם של מאות אלפים ממנת יתר, רבים מהם ללא עבר התמכרותי – אנשים שהזדקקו למשכך כאבים חזק בשל פציעות ומחלות ונפלו למעגל האכזרי של התמכרות. לאור החשיפות הללו, משפחת סאקלר נכנסה למאבקים משפטיים ומצאה עצמה לא מעט בכותרות בשנים האחרונות. עם הכותרות מגיעות, איך לא, גם הסדרות שמבקשות להביא את הסיפור הלא ייאמן של המשפחה למסך הקטן.
הראשונה לעשות זאת הייתה "דופסיק" של הולו שעלתה בסוף 2021 וזכתה לביקורות חיוביות, כולל לא פחות מ-14 מועמדויות לפרסי האמי - וזכיה אחת של מייקל קיטון, על תפקידו בתור רופא שחווה את המשבר מקרוב. על התפקיד הזה זכה קיטון גם בפרס גלובוס הזהב, פרס גילדת השחקנים ופרס בחירת מבקרי הטלוויזיה. וכעת מגיע תורה של נטפליקס, שעל אף הצלחתה של "דופסיק", החליטה גם כן להביא את אותו הסיפור למסך הקטן - עם "אימפריית הכאב" ("Painkiller"). אלא שבשונה מ"דופסיק", שהתבססה על ספר, "אימפריית הכאב" מבוססת על שני תחקירים עיתונאיים שפורסמו בניו יורקר ובניו יורק טיימס.
לא ברור למה נטפליקס החליטו שגם הם רוצים לספר את סיפור משבר האופיואידים ומשפחת סאקלר אחרי ש"דופסיק" של הולו עשתה עבודה מצוינת, אבל ייתכן שזה לא היה רעיון רע כל כך. אמנם "אימפריית הכאב" אולי פחות תצליח בעונת הפרסים בשל היותה השנייה בתור, אבל היא לא מיותרת וטוב שהיא נעשתה, מכמה סיבות. קודם כל, לנטפליקס יש כמות מנויים משמעותית גדולה יותר מאשר להולו, מה שאומר שיש פוטנציאל לסיפור החשוב הזה להגיע ליותר אנשים. סיבה נוספת היא שמדובר במיני-סדרה לא רעה בפני עצמה, שלא רק מספרת את הסיפור בצורה אפקטיבית, אלא גם מצליחה לעשות זאת בצורה שונה ומרעננת מהאופן שבו זה נעשה ב"דופסיק".
"אימפריית הכאב" היא סיפור על התמכרות, לא רק כי היא מתמקדת במשבר האופיואידים, אלא יותר מהכל כי היא נכנסת לאחורי הקלעים שלו וחושפת התמכרויות אחרות קטלניות לא פחות - התמכרות לכסף ותהילה. על פני השטח אוקסיקונטין הניע במידה רבה את משבר האופיואידים, אך מתחת לפני השטח זוהי תאוות הבצע של בני משפחת סאקלר - ובראשם ריצ'ארד סאקלר - שהוסיפה את מרבית השמן למדורה. אבל זו לא הייתה רק תאוות הבצע שלהם, אלא גם של הרופאים ששוחדו על ידם, של עובדים במנהל המזון והתרופות האמריקאי, וכן ושל סוכני המכירות - שבשלב מסוים נראה שידעו שהם מוכרים שקרים שמובילים להשלכות הרסניות, ועדיין המשיכו בעבודתם.
אחד המהלכים היפים והמצמררים שעשתה "אימפריית הכאב" הוא האופן בו היא בחרה לנצל את הדיסקליימר המוכר שמופיע בתחילת כל סרט או סדרה שמבוססים על סיפורים אמיתיים. דיסקליימרים לרוב מגיעים בצורת טקסט על המסך שמצהיר כי הסדרה מבוססת על אירועים אמיתיים, אך שמות ועלילות שונו לטובת דרמטיזציה1 כאן הדיסקליימר נאמר בעל פה בתחילת כל פרק, על ידי אנשים שאיבדו את יקיריהם למגפת האופיואידים, שמקבלים גם הזדמנות לשתף מסיפורם. ככה, "אימפריית הכאב" מעניקה מקום ראוי ומכבד לאנשים שבאמת נפגעו מהמשבר.
חשוב לציין לטובה את צוות השחקנים, בראשם אוזו אדובה ("כתום זה השחור החדש"). היא מגלמת, בעוצמה וברגישות, תובעת שמנסה בכל כוחה להעמיד את המשפחה לדין ונתקלת באינספור מכשולים - שחושפים על הדרך גם את אוזלת ידה של מערכת המשפט בארה"ב. ישנו גם מתיו ברודריק שמצליח להיכנס לנעליו ולראשו הביזארי של אחד האנשים השנואים ביותר בארה"ב בשנים האחרונות - ריצ׳ארד סאקלר; טיילור קיטש ("אקס-מן המקור: וולברין"), בתור אחד מתוך אינספור אנשים תמימים שחייהם התהפכו כשהחלו להשתמש באוקסיקונטין; וכן דינה שיהאבי ("ארכיון 81") ו-ווסט דוכובני (הבת של דיוויד), המגלמות סוכנות שמכרו אוקסיקונטין ואיבדו את עצמן בדרך.
אחד היתרונות של "אימפריית הכאב" טמון בהיותה בינג'ית, כצפוי מסדרה של נטפליקס, על אף העובדה שמדובר בסדרת דרמה לא קלה לצפייה על נושא די כבד. נטפליקס הצליחה לדחוס סיפור מורכב בשישה פרקים שאורכם הממוצע כ-45 דקות. הסדרה קצרה יותר מ"דופסיק" ולכן נכנסת פחות עמוק לחלקים שונים של הפרשה, שהולכים בה לאיבוד - אבל למרות זאת, הסדרה מצליחה לספר את עיקר הסיפור בצורה אפקטיבית למדי, ובעריכה קצבית יחסית שלעתים מצליחה גם להוריד מהכבדות של הנושא. יותר מהכל, "אימפריית הכאב" היא סדרה חשובה, גם אם היא מספרת את הסיפור הזה בפעם השנייה.