רגע השיא בפרק של "אימפריית הכאב" - כל אחד מששת הפרקים - הוא סצנת הפתיחה. בפתיחים הקצרים והמינימליסטיים האלה מופיעים אנשים אמיתיים שאיבדו את אהוביהם למשכך הכאבים אוקסיקונטין, בין אם בעקבות התמכרות או אפילו שימוש חד פעמי. כשהגיעה למדפים של בתי המרקחת לראשונה, הוצגה התרופה הנרקוטית אוקסיקונטין, המוכר גם בשם "אוקסי", כאופיואיד חזק עם סיכוי נמוך מאוד להתמכרות - פחות מאחוז. החברה שייצרה ושיווקה אותו עודדה רופאים לרשום אותו לא רק לטיפול בכאב חריג אלא גם לכאב מתון, אפילו למקרים כמו כאב ראש. האמת נראתה אחרת לגמרי - התרופה התגלתה כממכרת מאוד והמוני אמריקאים ללא רקע בהתמכרויות או בשימוש בסמים מצאו את עצמם תלויים בה לגמרי, התמודדו עם תסמיני גמילה אכזריים או מצאו את מותם כתוצאה מהשימוש בתרופה.
מאחורי הכדור עמדה חברת פרדו פארמה, שהייתה שייכת אז למשפחת סאקלר האמריקאית - אותה משפחה ששמה התנוסס במשך שנים על מבנים ציבוריים במוסדות חינוך או מוזיאונים. רבים מהם התנערו מתרומתה של המשפחה בעקבות פרשת האופיואידים והסיבוכים המשפטיים שבעקבותיה - רק לפני כחודשיים הודיעו גם באוניברסיטת תל אביב ששם המשפחה יוסר מבניין בית הספר לרפואה. כחלק מהגינוי הציבורי הנרחב קיבלנו גם יצירות תרבות שעסקו בפרשה האיומה הזו - הבולטות שבהן היו סדרת הדרמה "דופסיק" של הולו (הזמינה בישראל בדיסני פלוס) ו"כל היופי ושפיכות הדמים", סרט דוקומנטרי של הבמאית לורה פויטרס שזכה בפרס אריה הזהב של פסטיבל ונציה.
בשבוע שעבר הגיעה לנטפליקס סדרה נוספת על הפרשה, "אימפריית הכאב" ("Painkiller" במקור), וכבר הספיקה מאז להתברג במקום הראשון של הסדרות בנטפליקס. זו בהחלט לא הפעם הראשונה או האחרונה שנטפליקס ואחת ממתחרותיה מעלות סדרות באותו הנושא, אבל הדימיון בין "אימפריית הכאב" ל"דופסיק", ששוחררה לפני כשנתיים, קיצוני על גבול המביך. שתי הסדרות משלבות יחד את סיפור עלייתו המטאורית ונפילתו המרה של האוקסי דרך שלל קווי עלילה - על האנשים שהתמכרו אליה והקהילה שסביבם, על מאבקם של חוקרים ומשפטנים לחשוף את האמת, על אנשי המכירות שנשלחו לשקר בשם הבוסים שלהם לאנשי רפואה, ועל המערכת הבירוקרטית חסרת השיניים שאיפשרה לחברת תרופות לקנות את האישור הנדרש לשיווק התרופה כרצונם. שתיהן אף ליהקו שחקן מוכר לתפקיד אדריכל האסון הזה - ריצ'ארד סאקלר - המגולם ב"אימפריית הכאב" על ידי מת'יו ברודריק (לנצח פריס ביולר מ"שמתי ברז למורה") וב"דופסיק" על ידי מייקל סטולברג ("יהודי טוב", "קרא לי בשמך").
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
יעניין אתכן גם:
כל הסדרות המומלצות של החודש
"הדוב": העונה השנייה של הסדרה מאתגרת את גיבוריה להעז - והתוצאה מופלאה
"עוצר נשימה" עונה 2: לא יכולתי להפסיק להגיד למסך בקול, "אלוהים ישמור, תשכבו כבר!"
זה אמור היה להיות הלהיט הבא של מארוול, אבל גם ניק פיורי לא מציל את הפלופ העצום הזה
חוסר המקוריות הזה הוא לא בעיה בפני עצמו, בטח כשמדובר בנושא רחב ומורכב כל כך. הבעיה היא של"אימפריית הכאב" אין באמת מה לחדש על קודמתה, והיא פשוט עושה את אותו הדבר הרבה פחות טוב. וזה לא שהיא לא ניסתה לחדש - אם "דופסיק" הייתה דרמה סטנדרטית שסיפרה את הסיפור מכמה נקודות מבט באופן ישיר וכרונולוגי, "אימפריית הכאב" מנסה להעניק לו טיפול ברוח "מכונת הכסף" או "הזאב מוול סטריט". כלומר, פרשנות פוסט מודרנית, שנונה ומודעת לעצמה, שעושה שימוש בשלל כלים אמנותיים, טריקים וגימיקים כדי להרכיב את התמונה המלאה ולהנגיש סיפור מורכב לצופה ללא ידע מוקדם. וזה אולי אפילו היה יכול לעבוד, אם יוצרים מיומנים יותר בסגנון הזה מאשר הבמאי פיטר ברג ("הגיבורים של בוסטון") והכותבים מיכה פיצרמן-בלו ונואה הרפסטר ("מליפיסנט: אדונית הרשע") היו אוחזים כאן במושכות.
הרגעים שבהם "אימפריית הכאב" מציגה פוטנציאל כלשהו הם אלה שמתארים את אחורי הקלעים - הסצנות המזוויעות שבהן אנשי פרדו פארמה ובפרט ריצ'ארד סאקלר עושים ככל העולה על רוחם, משקרים, בוחרים אמיתות חלקיות ומסוימות ופותרים בעיות בעזרת הרבה כסף והרבה כוח. אלה לא רגעים קלים לצפייה חלילה, אבל הם נחוצים כדי להסביר איך בכלל יוצרים משבר עצום כל כך במהירות כזו. הבעיות מתחילות כשהסדרה מנסה לדבר על אנשים ולא על "תופעה" - הדמויות שבכלל זוכות לאפיון משלהן מתוארות בקווים גסים וכלליים, עם דיאלוגים כל כך חסרי ערך שקיים סיכוי שכולם פשוט אולתרו על הסט על ידי השחקנים. אפילו המספרת, עורכת הדין אידי פלאוורס (אוזו אדובה, "כתום זה השחור החדש"), לא מקבלת עומק נוסף מלבד היותה קשוחה ועקשנית, גם לא כשמתברר לנו המניע שאמור להסביר את האובססיה שלה לנושא.
הסדרה מזגזגת בחדות בין רגעי מלודרמה כואבים, הומור מטופש וניסיונות עילגים להיראות סאטירית, כשכל קלישאה ומניפולציה גויסו כדי לגרום לצופים להזדעזע ולכעוס. סלואו מושן ברגעים דרמטיים, עריכה תזזיתית, מעבר לנגטיב כשדמות מכורה סובלת מקריז. התמכרות היא דבר קשה וכואב גם בלי שהמסך יהבהב ויחליף צבעים ברגעים הקשים, וכל הרוח והצלצולים האלה משווים לסדרה, ובעיקר לתת העלילה שעוסקת בהתמכרות של מוסכניק כל-אמריקאי (טיילור קיטש, "יחידת המתאבדים") לאוקסי, להיראות כמו סרטוני ההפחדה שתראו בסדנת "אומרים לא לסמים" בחטיבת ביניים כלשהי. הרגעים הנמוכים ביותר בסדרה הם כנראה אלה בכיכובם של משפחת סאקלר, שמוצגת כמו שילוב מוזר בין קריקטורות מפלצתיות לחבורת ליצנים מגוחכת שלא מפסיקה לריב, והסצנות בכיכובה נראות כאילו הגיעו מסדרה אחרת לגמרי, נניח "משפחה בהפרעה".
את הזמן ש"דופסיק" הקדישה כדי לעבות את הדמויות שלה או לחשוף את השורשים הרקובים למשבר הכל כך איום הזה, "אימפריית הכאב" שורפת על שטויות כמו ריצ'ארד סאקלר מנסה לכבות גלאי עשן מצפצף או חוטף מכות מהדוד המת שלו. כשמדובר בדמות מוכרת ושטנית אין מניעה להגחיך אותה כדי להפחית מכוחה, אבל הסאקלרים אינם דמויות מוכרות בכל בית ובטח שלא כאלה שהציבור מפחד להיתקל בהן ברחוב. להציג אותם כילדים מגודלים ועלובים זה להפיל את האחריות לכל הסיפור הזה על חבורת טמבלים שרצתה קצת כסף, ולהפחית מהזוועה האמיתית - סיפור על בעלי הון שעושים כרצונם בהיעדר אכיפה ופיקוח ממסדי של ממש, עד שעשרות אלפי קורבנות והקהילות שסביבן משלמים על כך בחייהם.