"דוגי סטייל" רוצה להיות קומדיה פרועה. יצא לו כלבים אחוזי דיבוק

אני אוהבת כלבים (וחתולים). אני משתעשעת מסרטונים על כלבים ברשתות החברתיות, כולל אלה שמודבקים להם פסקולים של דיבור שכאילו מייצגים את מחשבותיהם או תגובותיהם לבני אדם. אני אפילו מחבבת כלבים מדברים בסרטי אנימציה של דיסני. אבל אני לא אוהבת סרטים שבהם אנימציה דיגיטלית גורמת לכלבים אמיתיים להיראות כאילו הם מדברים. החיבור הזה יוצר אצלי דיסוננס, והדיסוננס מייצר ניכור לדמויות שעל המסך (למעט יוצא דופן – "בייב", שתמיד מרגש אותי עד דמעות).

ל"דוגי סטייל" הגעתי בגלל המפיקים פיל לורד וכריסטופר מילר. סרטים קודמים שהצמד היה מעורב בהם – רובם מונפשים לגמרי או באופן חלקי – כתסריטאים, במאים או אפילו רק מפיקים, בידרו אותי כהוגן. צחקתי הרבה ב"רחוב ג'מפ 21", ב"סרט לגו", ב"משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות", ואפילו ב"חומר דוב". אבל ב"דוגי סטייל" לא מצאתי מה לאהוב, ובמהלך רוב הצפייה תגובתי לסרט שביים ג'וש גרינבאום ("בארב וסטאר עושות את פלורידה") נעה בין אדישות לסבל. זה נבע לא רק מהסיבה שציינתי למעלה, אלא בעיקר מהתוכן. בכל זאת, הסצנה האחת בסרט שהצחיקה אותי, שייכת לגולדן רטריבר שאינו מניע את שפתיו כאילו הוא מדבר, אלא אנחנו שומעים את מחשבותיו על אדונו בווייס אובר (של ג'וש גד), ואלה מפתיעות באמת ופותחות חלון הצצה לז'אנר אחר.

"דוגי סטייל", ששמו המקורי הוא Strays (כלבים משוטטים), מספר על רג'י, בורדר טרייר מדובלל ( קולו של וויל פרל), שבעליו הוא נרקומן עלוב (וויל פורטה) המנסה שוב ושוב להפטר ממנו. אבל רג'י הוא כלב נאמן ותמים, שמאמין בכל ליבו שכשדאג משאיר אותו הרחק מהבית הוא בעצם משחק איתו. כל פעם הוא מוצא את הדרך הביתה עד שדאג נוטש אותו ברחוב עירוני, שם רג'י פוגש את הבוסטון טרייר באג (ג'יימי פוקס), שאין לו שום אשליות לגבי המין האנושי. באג חסר הבית פוקח את עיניו של רג'י למציאות המרה, והשניים יוצאים למסע חזרה לביתו של דאג במטרה לקחת ממנו את הדבר שהוא הכי אוהב – הזין שלו.

למסע מצטרפים רועה אוסטרלית עם אף רגיש בשם מגי (איילה פישר), ודני גדול וחסר בטחון עצמי בשם האנטר (רנדל פארק) שמת לזיין את מגי. במילים אחרות, זה לא סרט ילדים, אלא קומדיה שזכתה לדירוג R (צפייה מגיל 16 ומעלה), שרוב ההומור בה הוא מהסוג המכונה בדיחות גסות. הצרה היא שהן לא רק גסות במובן המקובל, אלא שההומור גס במובן של לא מצחיק (אם כי יש אנשים, ואפילו מבקרי קולנוע בארץ ובעולם, שהסרט בהחלט הצחיק אותם).

הנחת היסוד של התסריט שכתב דן פרו (יוצר הסדרה "חוליגן אמריקאי") היא שהפער התרבותי בין אנשים לכלבים גורם לשלל פרשנויות שגויות, ושזה מצחיק, כמו בסרטי בורקס, למשל. כך, למשל, באג מניח שהסיבה שאנשים מחזיקים כלבים היא שהם זקוקים לחרא שלהם – שהרי הם אוספים אותו – כדי לייצר שוקולד. הבדיחה הזאת, המבוססת על בדיחה מאוד ישנה, חוזרת בסרט שוב ושוב. ושוב. ואם הרעיון עורר חיוך מסוים בפעם הראשונה שהוא עלה, בפעמים הבאות הוא מעלה עובש. יש עוד בדיחות אוכל הכוללות פיצה, פטריות הזיה וקיא. הנחה נוספת היא שלראות כלב נושך עד זוב דם זין של גבר מגעיל זה גם מצחיק.

"דוגי סטייל" מכוון לא רק להצחיק, אלא שואף גם לרגש כמו "המסע המופלא הביתה" וסרטי "צעצוע של סיפור", שמהם הוא שאל תבניות עלילתיות ודרמתיות. אבל ההומור הגס והסנטימנטליות המאולצת לא מתחברים, והכלבים לא נכנסים ללב. אני לא רוצה להעליב אף אחד, אבל ארבעת הכלבים הראשיים, וגם הרועה הגרמני שהם נתקלים בו בדרך, אינם שחקנים טובים במיוחד. "אף פעם אל תעבדו עם ילדים או חיות", אמר פעם הקומיקאי וו.סי. פילדס, שהתכוון לכך שהם גונבי הצגה מקצועיים. אבל דווקא בסרט שבו הם הכוכבים הראשיים, לכאורה, הכלבים אינם מקבלים הזדמנות אמיתית, כי השחקנים המפורסמים שמדבריהם מגרונותיהם משתלטים עליהם, ומעוותים אותם, כמו דיבוק.
2 כוכבים
Strays בימוי: ג'וש גרינבאום. קולות: וויל פרל, ג'יימי פוקס. ארה"ב 2023, 93 דק'