ביקורת: חיים שלמים

סרט ששואל שאלות גדולות דרך סיפור קטן.
שם רשמי
חיים שלמים
שם לועזי
Past Lives

יש משהו כמעט מפתה בחרטה, בתחושה שדברים היו יכולים להיות אחרת. החסרון הגדול של המציאות הוא שהיא מה שהיא, לטוב ולרע, בעוד שכל מה שלא קרה – היה יכול להיות מושלם. 

נורה יודעת את זה מצוין, ואין לה חרטות. היא לא מתגעגעת לילדוּת שלה בקוריאה, וגם לא לנעורים בקנדה, ומתמקדת בחיים שלה כמחזאית בניו יורק. אבל היא לא יכולה שלא לחשוב, רק מדי פעם אחת אחרונה, מה היה קורה אם המשפחה שלה הייתה בוחרת להישאר, ואם עדיין היו קוראים לה נה יאנג. 

הא סונג לא צריך לנחש: הוא נשאר בקוריאה וחי את החיים המצופים ממנו. הוא מהנדס (כמו שמקובל), יש לו בוס שגונב לו קרדיט (כמו שמקובל), והוא מסיים ימי עבודה ארוכים מדי בדייטים עם החברה שלו או בשתייה מוגזמת עם החברים שלו (כמו שמקובל). אבל הוא לא יכול שלא לשאול את עצמו, לעתים קצת מזומנות מדי, מה היה קורה אם נה יאנג, הילדה שאהב בגיל 12, הייתה נשארת בסיאול. 

"חיים שלמים" עוקב אחרי נורה והא סונג מנקודת מבט שמתחילה בהווה כששניהם בני 36, מדלגת אחורה לילדותם המשותפת, עוברת למערכת יחסים וירטואלית שהם מקיימים דרך סקייפ בשנות ה-20 שלהם, ועד למפגש הממשי ביניהם, שוב בהווה, כשהא סונג בא לבקר את נורה במנהטן. 

דברים חשובים קורים – ההחלטה לעזוב, מפגשים רומנטיים, שיחות עמוקות – אבל הם מוקפים בשגרה: בית ספר, שיחות משפחתיות, עבודה, מסע תיירותי בניו יורק. הסיפור מתמקד בנורה ובהא סונג, ובארת'ור, בעלה היהודי של נורה, שמצטרף אליהם בהווה. שלושתם אנשים רגילים למדי, אבל זה לא הופך אותם לפחות מעניינים: יש להם שאיפות, והם לא תמיד יודעים למה או אפילו זוכרים מה הן; הם פועלים בצורה עקבית, אבל לא תמיד; הם אומרים אמת, חוץ מאשר כשהם משקרים; ורוב מה שהם חושבים ומרגישים מתרחש מתחת לפני השטח, במחוות, במבטים, במישור שלא לגמרי נגיש אפילו להם. הליהוקים המדויקים והמשחק העדין של גרטה לי, טיו יו וג'ון מאגרו, לצד הכתיבה החכמה של הבמאית, סלין סונג, מחזיקים את הסיפור גם ברגעי השתיקות וגם כשלא קורה הרבה על המסך.

מעבר לסיפור ישנו המסר: האם נורה והא סונג נועדו להיות יחד? מה זה בכלל "נועדו"? איך זה לחיות, כמו נורה, בשני עולמות? איך זה לחיות, כמו הא סונג, בעולם אחד? האם מישהו מהם כלוא בתוך החיים שלו? האם יש בכלל דבר כזה, חופש? מה הם היו אחד לשנייה בחיים קודמים, או בחיים אחרים, או בחיים הבאים? איך הכל היה יכול להיות, ואיך הוא עוד יהיה? אלה שאלות די כבדות, ובניגוד לסרט אחר על זוג אסייתי ועל מה שהיה יכול לקרות, "חיים שלמים" לא פונה להומור כדי להקליל אותן – אבל רוב הזמן, גם לא עושה מהן יותר מדי עניין: הרי גם את השאלות הגדולות אנחנו שואלים תוך כדי החיים הקטנים. מדי פעם המסר צף ועולה לפני השטח (אולי קצת יותר מדי), אבל אלה שאלות שבאמת מעסיקות את הא סונג, ובגללו, גם את נורה, ובגללה, גם את ארת'ור. זה עובד יפה כשזה נהיה קונקרטי, למשל כשנורה מתארת את הא סונג כ"גברי מאוד, בצורה המקובלת בקוריאה", או כשהיא מתלבטת, חצי בהומור, אם ארת'ור הוא "הגשמת חלום ההגירה של המשפחה שלי"; וצורם טיפה יותר כשהדמויות מדקלמות שאלות פילוסופיות. ועדיין, יצאתי מהקולנוע עם הדהודים של שאלות שמעסיקות גם אותי, מבלי להפוך את הסרט לשיעור באתיקה או פסיכולוגיה.

לצד הסיפור והמסר נמצאת העבודה הקולנועית, ובזכותה הסרט הופך מטוב למצוין. לסלין סונג, שיצרה את הסרט, יש לא מעט ניסיון בכתיבה והיסוד האוטוביוגרפי של הסרט ברור, אבל זהו סרטה הראשון כבמאית, והיא עושה את זה פשוט נפלא. היא מצליחה להבהיר לצופים איך סיאול נראית ואיך מנהטן נראית ואיך הן לא דומות זו לזו, אבל יפות (ומכוערות) כל אחת בדרכה. היא משתמשת מצוין בתאורה. הדרכת השחקנים שלה נפלאה. ובעיקר, תנועות המצלמה ועיצוב הפריים שלה סולידיים, נטולי גימיקים, ועדיין מקוריים ומלאי ניואנסים – מותאמים לכל סצנה, מדגישים מצבי רוח, ועושים את כל זה בעדינות, מיומנות ותבונה. היא תסריטאית טובה, ובלי זה הסרט לא היה עובד, אבל היא במאית נהדרת, וזה מה שהופך סרט שהיה יכול להיות סיפור סביר ליצירה קולנועית מרשימה.

"חיים שלמים" הוא לא סרט מושלם. שבוע אחרי שצפיתי בו קשה לי לשחזר את כל הסיפור, וגם רוב התובנות על החיים הטשטשו. אבל הרגשות, ובאופן נדיר עבורי, גם פרטים מהסצנות – צורת ההליכה של נורה, הבגדים של הא סונג, הכתפיים השמוטות של ארת'ור – נשארו איתי. ולכן מבחינתי הוא הסרט שהוא היה צריך להיות.