ביקורת: 7 ברכות

סרטי משפחה גדולה הם מעין תת-ז'אנר בתוך הז'אנר הישראלי של סרטי משפחה. בניגוד ליצירות כמו "כנפיים שבורות" שבהן יש מעט דמויות ודרמה מופנמת, הרי שבסרטי משפחה גדולה יש כל כך הרבה דמויות שלא בטוח שכולן בכלל הוצגו, ואנשים לא בוכים בשקט בחדרם אלא צועקים באמצע ארוחה משפחתית. 

"7 ברכות" הוא הסרט החדש בז'אנר, ולכל מי שבקטע של סודות, שקרים וצעקות – לא לפספס. 

אנחנו פוגשים את מארי (ריימונד אמסלם) ביום חתונתה– אישה שנעלמה למשך עשור לצרפת וכעת חזרה ארצה עבור המאורע המשמח. ואכן, כולם במשפחה שלה שמחים, אבל אפשר לזהות לא מעט חיכוכים ורגשות לא פתורים בין בני המשפחה ובין מארי – וגם בין בני המשפחה ובין עצמם, כפי שרואים למשל בסצנה בפתיחה שבה נראה שיש בלבול סביב השאלה "מיהי אם הכלה". 

אבל החתונה היא רק סיפתח קצר למנה העיקרית – אירוע ה"7 ברכות": אותן סעודות משפחתיות שנערכות כל פעם אצל אח או אחות או בן משפחה אחר ומעוררות דרמות ושאלות. חלק מהדרמות קשורות ישירות למארי ולהיעלמות שלה; חלק, כמו האלכוהוליזם הבקושי-מתפקד של אחיה או מערכת היחסים של אחותה ובן זוגה, לא. הסרט לא עושה איפה ואיפה, ומערבב את כולן מבלי להפוך את הדרמות למוגזמות או כפויות. 

מנגד למשפחה המורחבת-פלוס-פלוס של מארי, נמצאת משפחתו של החתן (ערן מור): הוא, אביו, אימו, וזהו. המשפחה הצרפתית הבורגנית מנסה להשתלב בשמחת החיים והמשפחתיות החונקת של המשפחה הישראלית, אבל גם כאן התסריט אף פעם לא שובר למחוזות סרטי בורקס של "אשכנזים נגד ספרדים". הפערים קיימים ומורגשים, אבל לא מוקצנים. האהבה קיימת משני הצדדים, וגם החשדנות. 

דבר שכזה מזמין דרמה רבה ומוגזמת, והיופי ב"7 ברכות", ואני מרגיש שאני חוזר על עצמי, זה שהוא לא נכנע לכך. קל לדמיין את גרסת שנות השבעים שבה הסרט מתנהל רק בבכי תמרורים וצעקות, אבל סרטן של מנחמי, אמסלם וסלע מבין גם את הכוח שיש באיפוק.

כיאה לסרט עם צוות שחקנים עצום, כולם משחקים היטב. אם צריך לבחור מצטיינים, אז אלו אלינור סלע, ערן מור ורבקה בכר. לא שריימונד אמסלם  לא טובה בתפקידה או משהו. היא כן, פשוט, אתם, יודעים, מצטיינים זה מצטיינים. ציון לשבח אחרון אעניק ליואב לוי שמשחק טוב, אם כי נראה לי שמערכת היחסים שלי עם לוי הגיעה לשלב שאני פשוט נהנה לראות אותו על המסך ואז אחר כך נזכר לתהות אם הוא טוב או לא בתפקיד. משהו בנוכחות שלו פשוט עובד בשבילי.

ריימונד אמסלם ואלינור סלע לא רק משחקות מצוין בתפקידים הראשיים, אלא גם כתבו תסריט נהדר: הדיאלוגים נשמעים גם מציאותיים וגם קולנועיים ומעניינים; ההתנהלות החכמה של הסרט מסתירה וחושפת לסירוגין את מצבה של כל דמות – אנחנו מונחתים ישירות לתוך כל הבלגן והסדר נערך תוך כדי הצפייה – יש יחסית מעט דיאלוגי אקספוזיציה, וזה למרות שבסרט עם כל כך הרבה דמויות ואנשים, הדבר כמעט מתבקש; והמבנה של הסרט – דילוגים בין ארוחות ובין בתים – נותן ייצוג לכל הצדדים במשפחה, ולא רק לדרמה העיקרית שנמנעתי מלהזכיר עד כה, למרות שהיא לא באמת ספויילר. 

אז בואו רגע נדבר על זה, ואם אתה טהרנים במיוחד אתם מוזמנים לדלג לפסקה הבאה. עקב מנהג עתיק במרוקו אנשים היו מוסרים את התינוקות שלהם לבני משפחה שהתקשו בהבאת ילדים לעולם. הסרט נולד כניסיון להביא למסך את סיפורן של נשים מרוקאיות שמצאו את עצמן במשפחה אחרת בגיל צעיר, למרות שהמשפחה שלהן הייתה מתפקדת ויכלה להרשות לעצמה לטפל בהן. במקרה של מארי, היא עברה לדודה שלה בגיל צעיר, אך זהו לא סוד כמוס במשפחה, אלא משהו ידוע יחסית – גם למארי עצמה. 

כאמור, יש עוד בעיות במשפחה, אבל נראה שהפעולה הזאת טלטלה את המשפחה ואת מארי וממשיכה לעשות זאת גם היום. במעין מצב של לא פה-לא שם, מארי לא יודעת לחלוטין מה המשפחה שלה (ולכן, אולי, חתכה לצרפת), והמשפחה שלה לא יודעת אם לשמוח שהיא חוזרת, לקנא בה, לנזוף בה או פשוט לאהוב אותה. מערכת היחסים הזאת מורכבת, והסרט אף פעם לא מפשט אותה – אולי חוץ מהסוף, אם כי משיחות עם אחרים, אפשרי שיש שם איזשהו ניואנס שפספסתי.

"7 ברכות" צפוי לכבוש את פרסי האופיר שייערכו ביום ראשון, ומגיע לו. אני אישית בעד "לרוץ על החול", אבל בתור נקודת מפגש בין דרמה מכובדת ומה שמרגיש כמו שובר קופות ישראלי שכזה – "7 ברכות" הוא זוכה ראוי ביותר. שלא יהיה מועמד לאוסקר, כנראה, אבל למי אכפת.