הזוכה הגדול בפרס אופיר: חגיגת אנושיות ביצירה קולנועית מסעירה

משפחות גדולות שמתכנסות לרגל אירוע טקסי היא תבנית דרמתית מוכרת בקולנוע הישראלי, מ"לילסדה" של שמי זרחין ועד "שבעה" של רונית ושלומי אלקבץ. כשכמה דורות מתאספים תחת קורת גג אחת – מתחים ישנים מבעבעים וצצים על פני השטח.

"שבע ברכות", שנכתב על ידי כוכבות הסרט אלינור סלע וריימונד אמסלם בהשראת משפחותיהן, מצטרף למסורת סרטי סיר הלחץ, ומגיש לצופים ארוחה דשנה וטעימה מאוד. ליתר דיוק, מדובר בסדרה של ארוחות ערב חגיגיות בבתים שונים. התבנית הספציפית הזאת מזכירה את תכנית הריאליטי "בואו לאכול איתי", רק שבמקום קריין אירוני ומתנשא, כאן יש מעין מספר חירש, שפותח ומסיים את הסרט, ומשרה עליו רוח טובה וחומלת.

צלילים של באך ממלאים את הפסקול בסצנת החתונה שבפתיחה. "זאת התרבות שלהם, תכבד", מפרשת אחת האורחות את הדיסוננס. אבל זה לא סרט בורקס, והקונפליקט המרכזי לא יהיה בין משפחת הכלה (אמסלם) ומשפחת החתן (ערן מור) שהגיעה מצרפת, אלא בעיקר בין הכלה מארי לבין בני משפחתה.

המתח נרמז כבר מתחת לחופה, כשהרב מזמין את האם להשקות את הכלה ביין, וחנה (תיקי דיין) מזמינה את גרציה (רבקה בכר) לאחוז בכוס יחד איתה. די מהר אנחנו מגלים שהאם חנה מסרה את מארי בת השנתיים לאחותה חשוכת הילדים גרציה, ומארי שבה והתאחדה עם משפחתה הגרעינית רק כשכולם עלו ממרוקו לישראל.

"7 ברכות" (צילום: יחסי ציבור)

כשבגרה, עזבה מארי לצרפת ופתחה שם בקריירה (היא מנהלת בנק) וגם מצאה בן זוג שאוהב אותה בכל ליבו. אבל בגיל 42 היא עדיין כועסת על בני משפחתה, שאותם לא ראתה שנים רבות. הם, מצידם, לא ממש מבינים מה הבעיה שלה, הרי אצל דודה גרציה היא זכתה לתנאים הרבה יותר טובים מאלה שקיבלו חמשת אחיה ואחיותיה – עובדה, היא הצליחה בחיים הרבה יותר מהם. ובעצם, במה שונה המעשה של חנה מפונדקאות?

מארוחה לארוחה – הראשונה בדירתו של האח השתיין (דניאל סבאג), הבאות בבתי שתי האימהות והאחיות – הניסיון לשמור על חזות שמחה הולך ומתערער. הדינמיקה בין הדמויות מבדרת מאוד, ולעיתים גם כואבת, כשהמעברים התכופים בין הרמוניה משפחתית לפיצוץ גדול יכולים להיות הדרגתיים או חדים.

מצטרף למסורת סרטי סיר הלחץ. "7 ברכות" (צילום: מריה ברודקין, באדיבות סרטי יונייטד קינג)

המתח הוא לא רק בין מארי הפגועה לבני משפחתה, אלא גם בין שתי האימהות, השונות מאוד זו מזו. האבות אינם עוד, מה שמעצים את הממד המטריארכלי של המשפחה. גם אבי החתן חזר לצרפת בשל איזה עניין בעבודה, והשאיר מאחור את זוגתו הפסיכולוגית (עידית טפרסון) שמתבוננת מהצד ברתיעה הולכת וגדלה.

הסרט גדוש בדמויות, וכולן מקבלות תשומת לב. אפילו סילבי (יעל לבנטל), שמודיעה בארוחה הראשונה שהיא תיאלץ להעדר בערבים הבאים, נכנסת ללב בתפקיד האחות שאף אחד לא שם לב אליה. חלק מקרובי המשפחה מגולמים על ידי קרובי משפחה של צוות ההפקה, והם כה טובים כשאי אפשר להבחין בינם לבין השחקנים המקצועיים. כולם נהדרים. מילים חמות במיוחד מגיעות לסלע המצוינת בתפקיד האחות עירית, שנדמית כנחמדה והיציבה מכולם, עד שגם היא מעלה קיטור, כמו גייזר שחיכה להתפרץ.

ומה עוד אפשר לומר על הנכס הלאומי תיקי דיין? בגיל 75, השחקנית המופלאה הזאת, שלמדה מרוקאית במיוחד לסרט, נמצאת בשיאה, והיא מצחיקה ושוברת את הלב. והדוד החירש שהופיע בפתיחה – מקבל תפקיד קטן אך מהותי גם בעלילה. בסרט הרועש הזה, החירש שמדבר בשפת הסימנים מקשיב הכי טוב.

משפחה מטריאכלית. מתוך הסרט 7 ברכות (צילום: מריה ברודקין, באדיבות סרטי יונייטד קינג)

על האירועים מנצחת איילת מנחמי, שגם ערכה את הסרט, ויחד עם הצלם בועז יהונתן יעקב ("בתולים") יצרה כאן חגיגה קולנועית שהמילה הכי מתאימה לתאר אותה היא "וואו!". כמו "הגרגר והדג" הזכור לטוב של עבדלטיף קשיש, שגם בו ישבה משפחה גדולה מסביב לשולחן, הסצנות מרובות המשתתפים ניחנות בזרימה טבעית שמייצרת חוויה של אותנטיות יוצאת דופן. אבל ההישג של מנחמי מרשים עוד יותר, כי האותנטיות האנושית משולבת בכוריאוגרפיה מושלמת של השחקנים והמצלמה, שעם היותה וירטואוזית – היא אינה מושכת תשומת לב לעצמה.

בשנת 2006 יצרה דינה צבי ריקליס את המלודרמה המוזיקלית הנהדרת "שלוש אימהות", על שלישיית אחיות ילידות אלכסנדריה, שאחת מהן מוסרת אחד מתאומיה לאחותה חשוכת הילדים (היא מסרבת לעזוב את בעלה שעקב תאונה אינו מסוגל להוליד צאצאים). את האם המאמצת בסרט ההוא גילמה ריימונד אמסלם, מה שנראה אז כמקרה ייחודי (גם שם המעשה פורר את המשפחה), מתואר ב"7 ברכות" כמנהג נפוץ במרוקו.

הסרט מועמד ל-12 פרסי אופיר, ואני משערת שרובן יהפכו לזכיות. זאת חגיגה תוססת של אנושיות שהיא גם יצירה קולנועית מסעירה, והיא נועדה לכבוש את כל הקהלים.

4.5 כוכבים
בימוי: איילת מנחמי. עם ריימונד אמסלם, תיקי דיין, אלינור סלע, עידית טפרסון, רבקה בכר. ישראל 2023, 108 דק'