במסורת הכבר לא קצרה של סרטי תפוצות שהתפתחה בישראל מאז "חתונה מאוחרת" מלפני יותר מ-20 שנה, הנה מגיע עוד סרט של העדה המרוקאית. סרט ישראלי דובר עברית, מרוקאית, וצרפתית. "שבע ברכות" הוא סרט שבא לפתוח פצע כואב הנטוע עמוק במסורת המרוקאית, אבל הוא עושה את זה באהבה ובהבנה גדולה.

ולמרות כל הדברים היפים שיש בסרט הזה, יש בו גם הרבה בעיות.

לפני הכול, צריך לומר: כבר מהתחלה, ולמשך כל הסרט, האהבה למאכלים, לשפה, לתרבות, למנהגים, לכל מה ש"מרוקאי" אומר – הכול נשפך מהמסך בכמויות. הדמויות מאופיינות היטב, השחקניות מעולות (בעיקר תיקי דיין בהופעה מרגשת, וריימונד אמסלם בהופעה מלכותית ונהדרת), והמבנה של הסרט ברור – יש כאן שבע ברכות, ואנחנו נעבור שבעה פרקים בסרט הזה.

צילום: מריה ברודקין

חבל שזה בא על חשבון האשכנזים (המשפחה של החתן צרפתים, והם לא רגילים לרעש וההמולה של המשפחות מרובות הילדים של המרוקאים) – אבל בניגוד למקומות אחרים, זה מגיע כאן יותר כדאחקה, כמרפק קטן בצלעות, ולא כהתרסה.

הבעיה מתחילה כשאני מתחיל להבין שיש כאן יותר תיאור מצב, ופחות תהליך דרמטי. לוקח בערך חצי שעה עד שנחשף הסוד הראשון. עד אז יש הרבה אוכל, הרבה צחוקים, מריבות, התפייסויות, הרבה רעש והמולה של משפחה מרובת ילדים – הרבה אהבה לתרבות המרוקאית, אבל בלי באמת לספר סיפור.

ואז, כשעיקר העניין מתגלה – גם אז לא ממש ברור מה הסרט הזה רוצה ממני. כי המנהג הזה, המשונה הזה, למסור ילדים שלך לאחרים – זה מנהג מהעבר. זה קרה פעם. זה לא מעכשיו. אז מה התעוררת עכשיו? למה פתאום זה כואב? התסריט לא עושה עבודה מספיק טובה בגילוי המעשה. יש כאן סצנה שלמה שלצורך העניין נקרא לה "מה מזכיר לך?". זאת סצנה שנמצאת בסרט יותר לטובת הצופים, שלמדים דרכה דברים על העבר של הדמויות, ולא בשביל הדמויות, שאמורות להעביר את הזמן לפני שהן נרדמות, אבל למעשה, עוברות מצחוק למריבה בדרך מלאכותית למדי.

כן, אני מבין, יש כאן אישה שמתחתנת, ולרגל האירוע, היא מרגישה את האדמה שמתחת לרגליה רועדת. את הזהות שלה, הבסיס של כל חייה, מתערער. אבל זה דבר שמגיע לראש שלי, לא ללב, כי אין כאן תהליך דרמטי. מזל שיש את ריימונד אמסלם, שממלאת את המסך בנוכחות שלה, כלה לא רק ביום חתונתה, ואת תיקי דיין, אימא אוהבת ושבורה מצער. הצרה בסרטים מרובי משתתפים שכאלו היא שהרבה שחקנים טובים נדחקים לשוליים לטובת האחרים, וכאן יש הרבה שחקנים טובים, ומעט מדי מקום לכל אחד, ועם זאת, מי שבמרכז מצוין.

ואז, לקראת הסוף, נחשף הסוד השני, והוא מה שבאמת מזיז לדמות הראשית, ומביא לסצנה המצוינת של הארוחה האחרונה. מכיוון שזה מתרחש כאן ועכשיו יש לזה אפקט רגשי לא קטן, ועם כל המשקל של כל הדמויות וההווי והפולקלור שצברנו כל הסרט, זה יוצר רגע קולנועי מצוין.

אבל זה לא מוחק את כל מה שעברנו במהלך סרט שלם. מצד אחד – הרבה פולקלור ואהבה כלפי המרוקאים, ומצד שני, לא הרבה חוץ מזה. סרט יפה ומרשים, ועם זאת, לא מספיק טוב.

איתן ווייץ

ניתן ליצור איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il