וודי אלן האיטלקי מתקשה למצוא את עצמו בקולנוע של היום

מאז נטפליקס, מארוול והקורונה, יותר ויותר במאים בעלי שם השמיעו טרוניות על תעשיית הקולנוע של היום, וסיפרו על קשייהם לעשות סרטים כמו פעם. אמירתו של מרטין סקורסזה שסרטי מארוול "מזכירים לי פארק שעשועים, זה לא קולנוע של בני אדם שמנסים להעביר חוויות רגשיות ופסיכולוגיות", עוררה הדים בעולם כולו. עכשיו הצטרף לקובלים גם הבמאי האיטלקי נני מורטי, רק שהוא עושה את זה בתוך הסרט עצמו.

ב"מחר תזרח השמש" מורטי מגלם וריאציה על עצמו – במאי בשם ג'ובאני שעושה סרט כל חמש שנים. עכשיו הוא מצלם סרט שמתרחש ב-1956 ומספר על המפלגה הקומוניסטית האיטלקית, שלא יודעת איך להגיב למרד שפרץ בהונגריה, ולדיכויו הצבאי האלים בידי ברית המועצות. ביקור של קרקס הונגרי בהזמנת המפלגה מחדד את הקושי לבחור עם מי להזדהות. הצילומים נתקלים במיני מכשולים (מסופר לנו שהפילים הגרמנים לא מסתדרים עם הפילים הצרפתים), וזה די מבדר. אבל בין הצילומים של סרטו שלו, ג'ובאני מוצא זמן לקפוץ לסט של מותחן אקשן אלים שמפיקה אשתו, ולהפריע לצילומי סצנה שנראית לו קלישאתית מדי. הבמאי הצעיר מתקשה להבין מה הבעיה שלו, וג'ובאני מגייס שלל עדים מומחים – כמו שוודי אלן הקריץ את מרשל מקלוהן באמצע "הרומן שלי עם אנני" – ואף מנסה להתקשר למרטין סקורסזה, אבל נתקל במשיבון.

ב-1993 מורטי כבש את העולם עם סרטו השמיני "יומני היקר", שבו גילם את עצמו, ושיתף את הצופים בהרהוריו על תופעות מוזרות כמו אופרות סבון. הוא זכה בפרס הבימוי בפסטיבל קאן, ומאז כל סרטיו הוקרנו שם במסגרת התחרות הראשית, אף שזה שנים שהוא לא יצר סרט ממש טוב. סרטו הקודם, "שלוש קומות" על פי ספרו של אשכול נבו, היה חלש ממש. "מחר תזרח השמש", שהתחרה אף הוא בקאן וזכה להצלחה קופתית נאה במולדתו, הוא מעין חזרה לכושר של מורטי, שזכה לכינוי וודי אלן האיטלקי. את הכינוי הזה צריך לקחת בערבון מוגבל, אלא אם אנחנו זוכרים שגם וודי אלן מזמן לא עשה סרט ראוי לשמו.

בכל אופן, הסצנה שבה ג'ובאני מעכב את צילומי סרטו של במאי אחר במשך שמונה שעות, בניסיון לנסח הצהרה עקרונית כנגד האלימות הסתמית באינספור סרטים גנריים (בניגוד ל"סרט קטן על רצח" של קישלובסקי שאותו הוא מתאר באריכות), היא רעיון שנון, מבוצע באופן לא מספיק מחודד. ועדיין הסצנה הזאת יותר טובה מהמפגש שלו עם שלושה נציגים של נטפליקס, ששבים ומספרים שצופים בהם ב-190 מדינות בעולם ומבקשים שישנה את הסרט שלו בהתאם לדרישות הצפייה בסטרימינג.

"מחר תזרח השמש" הוא דרמה קומית מוזיקלית של במאי בן 70, שמתקשה למצוא את עצמו בקולנוע של היום. כצפוי, לצד התקפות על התעשייה של היום, הוא גם מתרפק על קולנוענים גדולים שהלכו לעולמם, בהם ז'ק דמי (ג'ובאני מתעקש לצפות ב"לולה" עם אשתו ובתו בערב שלפני תחילת הצילומים של כל אחד מסרטיו) וכמובן פדריקו פליני. סצנת הסיום של "לה דולצ'ה ויטה" מוקרנת בחלומו של ג'ובאני, ואפשר לאתר מחוות נוספות ל"81/2" ולקולנוע של המאסטר בכלל.

געגועים ניכרים לקולנוע של פעם. "מחר תזרח השמש". צילום מתוך הסרט, באדיבות בתי קולנוע לב

הסרט אינו חסר הומור עצמי. מורטי מאפיין את ג'ובאני כנודניק שכופה את רצונותיו על כולם, עד כדי כך שאשתו מזה ארבעים שנה (מרגריטה באי, שמרבה לשתף איתו פעולה), שגם מפיקה את סרטיו, פונה לפסיכולוג בבקשה שיעזור לה להיפרד מבעלה, כי נמאס לה ממנו. והוא בהחלט מעצבן, אבל אפשר גם להבין מדוע הוא מתעצבן על שחקנית שמתעקשת להפוך את הסרט הפוליטי שלו לדרמת אהבה (המונולוג שלו על הכפכפים שלה מיותר – לארי דיוויד הרבה יותר טוב בדברים מסוג זה).

לצד הסרט שהוא מצלם עכשיו, ג'ובאני מספר שהוא רוצה לעשות סרט על שלושים שנה בחיי בני זוג, ולעטר את הפסקול בהמוני שירים איטלקים אהובים. חלק מהשירים האלה פולשים לדיאגזיס של "מחר תזרח השמש". בחלק מהמקרים זה חינני למדי (לביצוע אחד השירים מורטי מקבץ שחקנים שעבדו איתו בסרטים קודמים), בסצנות אחרות – פחות. לשמוע את מורטי מזייף במכונית שיר לא מוכר (אלא אם אתם איטלקים) זה לא כיף גדול. מה שבטוח זה שהסרט אינו "חתרני", כפי שטוען המפיק הצרפתי הנלהב (מתייה אמלריק).

פחות חתרני משהוא מדמיין שהוא. "מחר תזרח השמש". צילום מתוך הסרט, באדיבות בתי קולנוע לב

מחוץ לאיטליה "מחר תזרח השמש" קיבל ביקורות מעורבות בהחלט, ויש שמאשימים אותו בנרקיסיזם ובהתפנקות חסרת טעם. נראה שמידת ההנאה תלויה גם במידת הסימפטיה/סבלנות שלכם למורטי כשחקן. אני הגעתי אליו עם ציפיות נמוכות וחוויתי 96 דקות מפוזרות וחביבות למדי. לטעמי זה סרט מוצלח יותר מ"אמא שלי" מ-2015, שעסק אף הוא בצילומי סרט. גם שם מורטי גילם דמות בשם ג'ובאני, רק שהוא היה אחיה של הבמאית, בגילומה של מרגריטה באי.

והערת צד אחת שלא ידעתי איפה לשלב, אז אני שמה כאן: באחת הסצנות ג'ובאני שוחה בברכה תוך כדי שהוא מדבר עם תסריטאים צעירים על עיבוד לסיפור "השחיין" מאת ג'ון צ'יבר. הוא לא מתייחס לעיבוד המוצלח שנעשה לסיפור ב-1968, עם ברט לנקסטר בתפקיד הראשי, ותהיתי אם מורטי לא מודע לו או שהחליט להתעלם. כך או כך, נעלבתי בשם פרנק פרי, שזה סרטו הטוב ביותר.
3 כוכבים
Il sol dell'avvenire בימוי: נני מורטי. עם נני מורטי, מרגריטה באי, מתייה אמלריק. איטליה 2023, 96 דק'