15 באפריל 2010 בשעה 12:00

ביקורת #1: התנגשות הטיטאנים

סאם וורת'ינגטון. מתוך התנגשות הטיטאנים.

אין לי דרך אחרת להגדיר זאת, "התנגשות הטיטאנים" מעליב את הצופה: הסרט מיוצג ככזה שמביא חוויה תלת מימדית מרהיבה, שתמשוך אותנו לקולנוע ותגרום לנו להוציא עוד מרשרשים מהארנק בעד הכרטיס. בפועל אל תצפו לראות בסרט שום אלמנט תלת מימדי מלבד הכתוביות שתהינה מטושטשות באם תורידו לרגע את המשקפיים (הממש לא אופנתיים). הסרט מתיימר להציג טכניקה תלת מימדית ואילו מה שהוא מציג בפועל זו גירסת התלת בהירות. כאשר הסרתי את המשקפיים, התמונה נראתה הרבה יותר בהירה ואסתטית מאשר עם המשקפיים. מה גם, שלא היה שום אלמנט בסרט שהצדיק נוכחות של טכנולוגיה שכזו ודי ברור שהסרט לא צולם במצלמת תלת המימד והמקרן הוא שעושה כביכול את הפלא שלא באמת קיים.

מעבר לכך, הסרט ממש לא אפי כמו סרטים אחרים שעסקו בתולדות האלים ונראה שהוא אסופה של אינספור סרטים ודמויות מיתולוגיות שלבטח יצא לכולכם לראות. אם זה לא מספיק, העלילה מאגדת שלל יצורים שראינו באינספור סרטי הרפתקאות ופנטזיה, כמו הקרקאן שגם היה ב"שודדי הקאריביים". זוהי גם הוכחה שג'יימס קמרון לא באמת המציא אף יצור מוזר מלבד הדרדסים הגדולים שלו ב"אווטאר". מה שבאמת קצת מעציב זה שהקאסט מאגד שחקנים נפלאים כמו ליאם ניסן ורייף פיינס שעדיין לא עזרו לסרט להתרומם מספיק. נכון שנורא נחמד לראות את פיינס (הלורד וולדמורט המקסים שלי) כאל השאול הנתעב האדס; אך עם כל הערכתי לניסן כזאוס מלך האלים, אני חושבת שבמקרה שלו הגיע לאל ליהוק קצת יותר מסוקס ומשכנע. יש להבהיר שכותבת שורות אלה דווקא אוהבת סרטי אלים ומפלצות, אולם יש גבול גם לכמה שאפשר להרוס בסיס תרבותי כמו הקלאסיקה היוונית. במקרה הספציפי הזה, מדובר פשוט בפשע. ואם כבר תלת מימד אז תזרקו איזה מדוזה לקהל אני יודעת…?

לואיס לטרייר לקח את המושכות בהתנגשות הכסף הזו והוא לא בדיוק ניסה להציג משהו משלו. אם תרשו לי להיות כנה לגמרי, הוא פשוט יצר גירסת-בת ל"רובוטריקים" (1 או 2 לא ממש משנה), בעידן שבו העדיפו לעשות משתה עם אפלטון ולדבר על הא ודא בזמן ישיבת הפוליס. להגנת הרובוטריקים ראוי לומר (ואין להסיק מכך שאני אוהבת את הסרט הזה כלל ועיקר), הוא שיש לו אפקטים הרבה יותר יפים ואילו כאן יש לנו עקרבים ענקיים, שהופכים לכלב מאולף מסוג היצורים שכבר ראינו כבר בטרילוגיית סרטי "המומיה" – חלקם כבר מלפני עשור. עצוב הוא שבסיפור האלים יש בסיס עלילתי, ואילו ברובוטריקים אין כמובן. במקום, לרובוטריקים יש את מייגן פוקס במעברים של פרסומת ל"משמר המפרץ" וכנראה שלטרייר לא הבין את המשמעות והכוח של מה שהיה לו בידיים: סיפור ממשי.

מדס מיקלסן עם אלכסה דבלוס. מתוך התנגשות הטיטאנים.

האנלוגיה של לטרייר בין המצב השברירי של האדם בזמנים קדומים לתקופה הנוכחית היה יותר מדי ברור. האנלוגיה שלו לסיפורי הבריאה, הבחירה החופשית של האדם, ואותו כוח רצון שיכול להציל את האדם מבלי כוח שמיימי כזה או אחר, כל כך לעוסים וטחונים. לטרייר לא לקח את הסרט לכיוונים שציפיתי מהאלים הטיטאנים: תכננתי לראות יותר אלים טיטאנים שנלחמים באלים האולימפיים. אם נשפוט גם לפי הטריילר של הסרט שמציג אקשן בלתי פוסק אז הסרט לא באמת סיפק גם את זה. לטרייר הוא לא במאי עם רזומה ארוך מדי, אבל סרטו "המשלח" זכה לאהבה רבה וכך גם סרט ההמשך ואילו "הענק הירוק" הוא כבר דוגמא שזהו במאי שלא מבין כהוא זה במושגי הסיפור וחשיבותם לסרטו ובאמת חושב על כסף עוד כסף ועוד כסף שלא בהכרח עושה סרט טוב יותר באמת.

עלילת הסרט מציגה עידן חדש שמתחיל עם היוולדו של תינוק קטן (מישהו אמר משה בתיבה או ישו), שמגיע בתיבת עץ היישר מן המים בליל סופה אימתני לסירתו של דייג קשה יום. הדייג מציל את הרך הקטן ומגדל אותו כבנו שלו מבלי לדעת שהילד הוא פראסוס, בנו של זאוס מלך האלים. פראסוס (סאם וורת'ינגטון, הלוא הוא הדרדס הראשי ב"אוואטר"), הופך לגבר צעיר וחתיך בעת בה בני האדם מורדים באלים ויש לכך כאמור תוצאות עגומות (כי כאשר האדם יוצא כנגד האל הוא זוכה לזרי דפנה?). זאוס, אבי האלים (ניסן) מאשר להאדס, אל השאול (פיינס), להכות בבני האדם (בדיוק כמו שהשטן מכה באיוב המקראי אחרי אישורו של אלוהים), אותם יצר בחמלה ואהבה וציפה מהם שרק יאהבו אותו עד סוף הימים. התוכנית של האדס מאושרת והתוצאה הראשונית, היא מותם של משפחתו של פראסוס. חדור נקמה ושנאה לאלים פראסוס מתכונן למפגש עם האדס אל השאול ונאלץ להתמודד עם העובדה שהוא חצי אל וחצי בן תמותה.

האדס שתוכניתו האמיתית היא בעצם הדחתו של זאוס ממושבו באולימפוס, מציע לתושבי העיר הקדומה הצעה שלא יוכלו לסרב לה. הוא מבטיח שהוא יחוס על העיר ותושביה אם יפקירו את נסיכתם היפה בידי הטיטאן הקראקן המפלצתי. פראסוס ואנשי המשמר המלכותי לא מסכימים להצעתו ויחד הם יוצאים למלחמה העיקשת של האדם מול האל, או מלחמת מי קדם למי ומי צריך את מי כדי להתקיים, או מלחמת הגולם הקם על יוצרו. במסע הארוך שלהם אל השאול הם נתקלים בתושבי מדבר משעשעים, שיודעים רק מילה אחת באנגלית והם בגדר ההפוגה הקומית והמאוד משעשעת בסרט (קצת מזכיר את הרפליקות של ג'ורג בוש על אחדות לאומית) ואף יאלצו להתמודד עם המדוזה בכבודה ובעצמה – מה פרויד אומר על דמותה של המדוזה? את זה אני כבר אשמור לתולדות הקולנוע בכרך שיעסוק בסרטי שנת 2010 שכנראה לא יכתב לעולם ולבטח לא על ידי.

בשורה התחתונה מה יש לנו כאן: תלת מימד – אין לנו ממש, סיפור קלאסי מיתולוגי – גם לא (לא שציפיתי לאחד כזה אבל עדיין… קצת כבוד), אנטגוניסט לא רע בדמותו של פיינס – כן, אבל מעבר לזה אין בסרט יותר מדי ובאמת שבאתי עם ציפיות הרבה יותר גדולות מהסרט. כנראה כאשר מדובר בסרטי תלת מימד, הנטיה היא לגרום לנו לחשוב שלפני התלת מימד לא היה קולנוע מהפנט, אסתטי ומעניין ושמאז היסטריית "אוואטר" – סרט שהוא לא תלת מימד הוא סרט מיושן ומרופט שלא כדאי לראות. למרות שלא באמת אהבתי את "אוואטר" חשוב להדגיש שהוא באמת הציג טכנולוגיית תלת מימד כבר בשלבי הצילום והעריכה שלו ולא תוספת של אמצעי הקרנה כזה או אחר ועל כן אפשר לשפוט אותו בעיקר על פי ההישג הטכני הזה. את "התנגשות הטיטאנים", אי אפשר לשפוט במונחים של תלת מימד כלל והמשקפיים בסרט מילאו תפקיד של משקפי שמש שרק הורידו את רמת הקרינה מהמסך.

דירוג: