ביקורת: רדופים בוונציה

פעם שלישית וונציה.
שם רשמי
רדופים בוונציה
שם לועזי
A Haunting in Venice
סרט מס' 3 בסדרת הרקול פוארו

אודה ואתוודה שאינני בקיא בקריירה המוקדמת של קנת' בראנה, הן כבמאי והן כשחקן. אבל לפחות בשנים האחרונות, נראה שהוא מחויב להפתיע פעם אחר פעם משני צידי המצלמה, כשאי אפשר לדעת מה הדבר הבא שיעשה. כשחקן, הוא הספיק לדבב בסרט אנימציה, לגלם את בוריס ג'ונסון במיני-סדרה, להופיע בשלושה סרטים של נולאן ואפילו לקבל תפקיד קטנטן ב"מלחמת האינסוף". בתור במאי הוא עשה את "בלפסט" שזכה באוסקר וקיבל ביקורות חיוביות, את "ארטמיס פאול" שהוא אחד מהסרטים הכי גרועים שראיתי בעשור הנוכחי, ועוד סרט על שייקספיר, כי כמובן.

בין כל אלה הוא גם הספיק לביים ולככב בשלושה סרטים על הרקול פוארו, הבלש הספרותי של אגת'ה כריסטי. וגם בזה הוא מצליח להפתיע: אחרי ששני הסרטים הקודמים היו תעלומות רצח תקופתיות די סטנדרטיות על אנשים שמוצאים את מותם על כלי תחבורה כלשהו, בפעם השלישית – שנקראת "רדופים בוונציה" – בראנה גם מוותר על כלי התחבורה (למרבה האכזבה, הרצח לא מתרחש על גונדולה) וגם מחליט לתת לתעלומה שלו אווירה אימתית, כפי שאפשר להסיק מהשם (וכדי שלא יהיו טעויות, הסרט נפתח עם ג'אמפסקייר. של ציפור. וזה לא יהיה האחרון. כן, ספציפית של ציפור).

הפעם התקופה היא קצת אחרי מלחמת העולם השנייה, כשפוארו (בראנה) החליט לתלות את השפם (מטאפורית) ולפרוש לפנסיה בעיר האיטלקית שבשם הסרט. אבל כמו אצל 95% מהבלשים הפיקטיביים, הפרישה שלו נקטעת, במקרה הזה על ידי הסופרת אריאדנה אוליבר (טינה פיי), שכתבה סדרת בילוש מצליחה בהשראת פוארו שעזרה הן לו והן לה להתפרסם. 

היא מספרת לו שבאותו לילה – שהוא, כמובן, ליל כל הקדושים – עומד להתבצע סיאנס בביתה של אישה שאיבדה את בתה. גם פוארו וגם אוליבר יודעים שרוחות לא קיימות, אך אריאדנה אומרת שהמדיומית שהוזמנה, גברת ריינולדס (מישל יאו), מסתירה את הטריקים שלה עד כדי כך טוב שהיא מתחילה להאמין שהיא "הדבר האמיתי", והיא רוצה את עזרתו של פוארו בחשיפת השקרים שלה, או גילוי ששניהם טעו ואפשר היה לדבר עם המתים כל הזמן הזה.

פוארו ואוליבר מגיעים לאחוזה שמגיעה עם סיפור רקע טרגי עם קבוצת יתומים שחוגגים את החג בעוד שאנחנו נחשפים לשלל דמויות המפתח שקשורים לאחוזה, לפוארו, או לאותה נערה שמתה, ולאחר שהילדים הולכים, מתחיל הטקס. ואז, כמובן, יש רצח – אחרת למה אנחנו פה. 

פוארו מכריז שאף אחד לא עוזב והחקירה מתחילה. אבל בגלל שזה סרט אימה, הפעם זאת לא חקירה רגילה, אלא כזאת שכוללת זוויות צילום משונות, רעשים חשודים שמגיעים ממקומות חשוכים, הזיות וכמובן ג'אמפסקיירס (לטובת הסרט ייאמר שאין יותר מדי מהם). זה בהחלט הופך אותו ליצירתי ביותר מבין הסרטים האלה עד כה, ובתור חובב אימה, זה בהחלט תרם קצת להנאה שלי ממנו ביחס לשניים הקודמים.

הפעם הקאסט פחות מלא בכוכבים, אבל זה לא שגם בקודמים היה שחקן משנה שגנב את ההצגה. כמו תמיד, זה המופע של בראנה. בהחלט נראה שהוא כבר התרגל לתפקיד, למבטא ולשפם ונחמד לראות אותו מתהלך בבית איטלקי מפחיד וחוקר אנשים במטבחים צפופים או על גגות גשומים.

למרות שאני מעריך את הניסיון של בראנה לחרוג מהתבנית, בסופו של דבר "רדופים בוונציה" הוא עוד תעלומה של הרקול פוארו, שכנראה כבר אשכח עד סוף החגים. אם צפיתם בשני הסרטים הקודמים אז האחד הזה הוא בגדול עוד מאותו הדבר, עם כמה תבלינים של סרט אימה. אם אין לכם כוח לג'וני דפ וארמי האמר ובא לכם תעלומת רצח אימתית, אפשר להכנס לאולם גם בלי ידע מוקדם. ואם כבר הזכרנו אותם, התעלומה הכי מסקרנת של הסרט – יותר מזאת שבמרכזו – היא כנראה מי מהקאסט יסתבך במשהו פלילי/מוזר בעתיד הקרוב. הכסף שלי על ג'יימי דורנן.