עזבו הכול ורוצו לראות את "7 ברכות". זהו, זאת הכותרת

לפני שאשפוך כאן את ההתרשמות שלי מ"7 ברכות", יש לי שאלה קבל עם, עדה ומופלטה: למה הסיפורים הכי טובים בקולנוע הישראלי שייכים לעדה המרוקאית?! אחרי שהוצאתי את זה מהסיסטם, ובלסתי כמה מתוקים מרוקאים כולל מופלטה מפוצצת דבש לתפארת בפרמיירה החגיגית של הסרט - ארחיב. אין כאן חלילה כוונה לומר שיוצרים שאינם נמנים על העדה התוססת בתבל לא מספקים תוצרים קולנועיים משובחים, אבל מסקר מקיף (שלא ערכתי באמת), מצאתי כי רוב הדרמות החזקות והחודרות בקולנוע הישראלי שייכות לסיפורי המשפחה המרוקאית, שמתחת לכל הצחוק, הבדיחות והשפה הקולחת, מבעבעים סודות אפלים ומשקעים המאיימים לפרק את המשפחה כולה.

"7 ברכות", אולי הסרט הישראלי המצופה והמסקרן ביותר של השנים האחרונות (יעידו על כך 12 המועמדויות לפרסי אופיר), מתכתב באופן מובהק עם "שבעה" (2007) המופתי, גם אם לא בכוונה תחילה. יצירת המופת של רונית ז"ל ושלומי אלקבץ לקחה פטיש חמש קילו ופירקה לגורמים את היחסים הבין משפחתיים של ויויאן אמסלם, ריסקה אותם והרכיבה מחדש. את אותו הדבר בדיוק עושות ריימונד אמסלם ואלינור סלע (שכתבו את התסריט) יחד עם הבמאית איילת מנחמי (מינוס מניירות דרמטיות מוגזמות, אבל עם הרבה הומור נוגע ומרגש).

לכתבות נוספות בתרבות ובידור:

• שנייה רק לנעמי שמר: ההישג המטורף של נועה קירל
• בשל מצב רפואי - ברוס ספרינגסטין דוחה הופעות: "כך החליטו יועציו הרפואיים"
• 22 שנים אחרי - בריטני ספירס חוזרת לריקוד עם הנחש: "פחדתי!"

אחרי שהות ארוכה בצרפת ונתק כמעט מוחלט ממשפחתה, מארי (אמסלם), חוזרת לישראל כדי להינשא לדן (ערן מור). כבר בסצנת החתונה הפותחת את הסרט אנו עדים למטענים ולמשקעים העמוקים שמארי חולקת עם משפחתה. כשהייתה בת שנתיים, אמה (תיקי דיין המופלאה) מסרה אותה לדודתה העקרה, מנהג שהיה מקובל בזמנו בקרב העדה המרוקאית. עתה מארי מבקשת את התנצלותם של בני משפחתה, שמצדם מצפים ממנה להוקיר להם תודה. לאורך השבוע בו המשפחה מקיימת את מסורת שבע הסעודות לאחר החתונה, עולים סודות כמוסים ביותר וכאלה שמאיימים לפרק את המשפחה הגדולה של מארי.

"7 ברכות" מועמד ל-12 פרסי אופיר ולא בכדי. אמסלם, סלע ומנחמי (שאף ערכה את הסרט) מנפצות את הכללים המשפחתיים המרוקאים העתיקים למיליון חלקים ומרכיבות מחדש, חלק אחרי חלק, עם סצנות שהן לא פחות משלמות קולנועית. התסריט שכתבו סלע ואמסלם מכיל בתוכו מנעד אדיר של אמוציות והתרחשויות, ועל אף ריבוי הדמויות שמתרוצצות בין הסירים, השולחנות והכיסאות בחדרים הצפופים, כיאה לכל משפחה מרוקאית, אפשר בקלות להתחבר לכל אחת מהן. הדרמה מתובלת בתועפות של הומור ובסוף הסרט תצאו מהאולם בעיניים דומעות.

הסרט מתנהל על פני ציר זמן של שבוע, כמו ב"שבעה". ובדיוק כמוהו, הוא מציף משקעים שיכולים לספק חומר דרמטי לכל דורש - פסיכולוגים ויוצרים קולנועיים כאחד. ריימונד אמסלם מגלמת את מארי באלגנטיות ושקט מרשימים. להיפך מויויאן של אלקבץ, שזעקה בקולי קולות את הכאב שלה, מארי היא אדם מופנם אבל ברגעי השיא של הסרט היא מתפוצצת כמו סיר לחץ. אלו שתי דמויות מראה הפוכות זו לזו, אך בסופו של דבר זוהי אותה האישה המחפשת חמלה. אמסלם יותר מראויה לזכות בפרס אופיר לשחקנית הראשית וזכיה כזו תמצב אותה כאחת השחקניות הטובות ביותר של הקולנוע הישראלי.