זה סרט מטלטל, מרתק ומסעיר. כך נראה קולנוע הומניסטי במיטבו

במהלך הצפייה ב"פנים אל מול פנים" חשתי מתח רגשי הולך ומתעצם, שלחץ על ליבי והקשה עלי לנשום. זה קרה לי למול רצף של סצנות של אנשים יושבים ומדברים זה עם זה, משתפים חוויות ושואלים שאלות. ז'אן אֶרי, שכתבה וביימה, זרקה לפח את הכלל הקולנועי הידוע "הראה, אל תספר", ויצרה סרט שמתבסס בעיקר על דיאלוגים מדוקדקים ועל שחקנים משובחים. התוצאה מרתקת, מטלטלת ומסעירה.

"צדק מאחה" היא תכנית שמפגישה קורבנות פשע עם האנשים שפשעו נגדם, או (כך בצרפת) עם אסירים שפשעו פשע דומה. "פנים אל מול פנים" עוקב בדקדקנות אחר שני נרטיבים מקבילים. האחד מתמקד במפגש קבוצתי מונחה בין שלושה קורבנות של שוד אלים לבין שלושה אסירים שיושבים בכלא על מעשים דומים. שלושת הקורבנות סובלים מטראומות ששינו את חייהם באופן משמעותי, ובסיפוריהם הם מספקים ליושבים מולם הצצה לתוצאות המתמשכות של מה שמבחינתם היה אירוע קצר וחסר חשיבות. 

הנרטיב השני מתמקד בקלואה (אדל אקסרקופולוס מ"כחול הוא הצבע החם ביותר") שנודע לה שאחיה הבכור שב להתגורר בעיר, והיא רוצה להפגש איתו במסגרת התכנית, כדי להגיע איתו לסיכום שימנע מהם להיתקל זה בזה במקרה. כשהיתה בת שבע, אחיה בן ה-13 החל לאנוס אותה באופן סדיר. זה נמשך שנים עד שזה הפסיק. בנז'מן ישב בכלא על מעשיו, אך תמיד טען שהוא לא ידע שהיא לא רוצה את זה. העובדת הסוציאלית ז'ודית (אלודי בושה מ"חלומות של מלאכים") מתווכת בין השניים ומייצגת את בקשותיהם כלשונן, כהכנה לפגישה שיועצים אחרים אומרים שאולי עדיף שלא תתרחש.

"פנים אל מול פנים" (צילום: באדיבות בתי קולנוע לב)

התבנית הפרוצדורלית היתה עשויה להפוך את הסרט למשהו קורקטי שנועד להקרנה בימי עיון לעובדים סוציאליים. אבל, כאמור, אֶרי ושחקניה המעולים, רובם כוכבים מהשורה הראשונה, מחזיקים אותנו מסומררים. זה מתחיל בתסריט המדוקדק, שיורד לפרטי פרטים של כל מקרה, והם שמעניקים לאירועים המתוארים חיים רוטטים. כמו המפקחים על המפגשים שנדרשים לשמור על אובייקטיביות מלאה, הצילום והעריכה משרתים את השחקנים, ולא כופים את עצמם על ההתרחשות.

סאבין (מיו-מיו הוותיקה והאהובה) נשדדה ברחוב ומפחדת לצאת מהבית, גרגואר (ז'יל ללוש, "היה שלום, מר הפמן") הותקף במקום עבודתו, וכמותו גם נאוול (ליילה בקטי, "מים ואהבה") שחרדה שהשודד שלא נתפס יחזור להרוג אותה. נאסים (דאלי בנסלאח, "אתנה") לא מבין אותה, ומסביר לה את נקודת המבט של שודד כמותו. באופן אירוני, דווקא זה הדבר הראשון ששמעה מזה שנים שעוזר לה להירגע. 

"פנים אל מול פנים" (צילום: באדיבות בתי קולנוע לב)

נאסים בכלל הצטרף לקבוצה מתוך מחשבה שזה יוסיף לו נקודות אצל השופט, וכמותו גם עיסא החייכן (ביראן בה, "אתנה") שמאשים את כל העולם חוץ מאשר את עצמו. האם הם, ותומאס הנרקומן (פרד טסטו), יכולים באמת ובתמים להשתקם ולהפוך לאזרחים טובים? "פנים אל מול פנים" רוצה להאמין שכן, אבל מותיר את השאלה פתוחה. הקורבנות, לעומת זאת, ללא ספק מקבלים משהו חיובי מהמפגשים שבהם הם מקבלים תובנות לגבי עצמם ולגבי האנשים שיושבים מולם. יש הטוענים שבמציאות סיכויי ההצלחה של המפגשים האלה פחות ברורים.

הסיפור של קלואה נפרס באופן שונה, דרך מפגשים חד צדדיים עם ז'ודית, ובמהלך רוב הסרט אנחנו לא יודעים אם נפגוש את אחיה בנז'מן. כשקלואה מבקשת לשלוח לו שאלות מקדימות, ז'ודית מדווחת שהוא לא רוצה להתבונן בהן. גם כאן הפרטים המדויקים מהותיים לחוויה, והבזקים קצרצרים מהעבר פוצעים כמו סכין חדה. המעשים עצמם, כאמור, אינם נראים בסרט. אקסרקופולוס נפלאה בתפקיד קלואה העקשנית, שיודעת בדיוק מה היא צריכה כדי להמשיך להתמודד עם מה שהיה.

"פנים אל מול פנים" (צילום: באדיבות בתי קולנוע לב)

בושה, מיו-מיו וללוש כבר שיתפו פעולה עם אֶרי בסרטה הקודם "בידיים טובות", שתיאר את כל השלבים של אימוץ תינוק שנדחה על ידי אמו הצעירה, מהגעתה לבית היולדות ועד למסירתו לידי המשפחה המאמצת. גם "בידיים טובות" היה מעין סרט כרוניקה, שעקב במקביל אחר כל הדמויות המעורבות, והציג את אנשי המערכת כאנשים טובים שעושים כמיטב יכולתם להיטיב עם התינוק ועם אמו הביולוגית. הפעם החומרים הרבה יותר קשים וטעונים, אך הסרט יותר שלם, ולא פחות טוב לב. זה קולנוע הומניסטי במיטבו.

4.5 כוכבים
Je verrai toujours vos visages בימוי: ז'אן אֶרי. עם אדל אקסרקופולוס, מיו-מיו, ז'יל ללוש, ליילה בקטי, אלודי בושה. צרפת 2023, 118 דק'