98% התאמה. זה לא מעט. אם תשאלו את נטפליקס, יש רק 2% סיכוי שאני לא אתחבר ל"מי את, ארין קרטר?". נכון, ברור מראש שיש כאן הגזמה שכן מדובר בסדרה חדשה – נטפליקס מנסה לפתות אותי ללחוץ "פליי" – ועדיין, חבויה כאן הבטחה לא קטנה. והרי לנטפליקס יש סדרות גרועות, אבל מדי פעם יש גם פנינים; רק באפריל האחרון יצאה "עצבים" ("BEEF") המצוינת, שהיא אחת הסדרות הטובות של השנה החולפת. ובנטפליקס. אז למה בעצם ש"מי את, ארין קרטר?" לא תהיה אחת כזאת?

הכירו את ארין קרטר (אווין אחמד) ובתה הארפר, אם ובת שמתגוררות בפולקסטון, אנגליה, אך נאלצות לעזוב. הן עוזבות במפתיע, בחשאי וברגע האחרון, מנסות לברוח ממשהו או ממישהו. קאט לחמש שנים אחרי - אנחנו מגלים שארין והארפר הגיעו לברצלונה; ארין התחתנה עם בחור נאה בשם ג'ורדי (שון טיל), היא מורה מחליפה שנאבקת על קביעות בבית ספר בינלאומי יוקרתי, הן גרות בבית מתפרק אמנם, אבל כזה שממוקם בשכונה של העשירון העליון.

א-הא! אבל היא בעצם לא רק אמא ומורה מחליפה! כמה (לא) מפתיע, ארין היא גם אישה בעלת עבר מפוקפק, ניסיון עשיר במכות וסודות. הרבה סודות. הכל מתפוצץ כשארין והארפר נקלעות לשוד מזוין בסופרמרקט, במהלכו ארין כמעט נהרגת אבל מסיימת את המפגש כשידה על העליונה - ואז מגלה שהיא בעצם מכירה את השודדים. צירוף מקרים של אחד למיליון. דבר מוביל לדבר, וארין מוצאת את עצמה במרכזה של תסבוכת לא קטנה שכוללת את המאפיה המקומית, שוטר שסרח וגם את עברה האפל, אותו היא הייתה שמחה מאוד להשאיר בפולקסטון, אנגליה. אבל אף אחד לא שואל אותה.

זה סיפור מוכר: אמא לילדה שברחה למדינה אחרת ומנסה לנהל חיי משפחה נורמליים ולגדל את בתה בסביבה שפויה, כשעברה האלים דופק פתאום בדלת ודורש דין וחשבון. אבל לא רק סיפור המסגרת של "מי את, ארין קרטר?" גנרי – גם ההתפתחויות העלילתיות, הדיאלוגים והנראוּת מלאי קלישאות. קחו כמה דוגמאות, על חשבון הבית: קטלוניה של נטפליקס היא כמובן חולית וצהובה, הלא ספרד היא מדינה שגובלת בים התיכון (והן כולן צהובות ומלאות אבק); ארין לא צריכה לקחת מנוחה אחרי קרבות לא קלים (וגם בקושי רואים עליה חבלות ביום שאחרי); וכמובן – השיער שלה תמיד נראה אש, ספוט-און, כאילו היא הרגע יצאה ממספרה. כן, גם במהלך סצנות מכות אלימות במיוחד. במילים אחרות, לא תראו ב"מי את ארין קרטר" שום דבר שלא ראיתם לפני.

ואם כבר התחלנו עם השליליות, אז יש לי עוד כמה תלונות. הקרבות כל כך לא אמינים לעתים עד שזה כואב בעיניים. גם חורים לא ברורים בעלילה מקשים להתרכז בסדרה – למשל, איך ייתכן שמורה מחליפה (בלי קביעות) ואח רפואי בחדר מיון יכולים להחזיק בית פרטי - מתפרק ככל שיהיה - בשכונה מצוינת בברצלונה? או איך כלי חפירה מופיעים משום מקום, בדיוק ברגע שבו צריכים אותם? גם הטוויסטים של "מי את, ארין קרטר?" צפויים למדי, והמניעים של הדמויות לפעולות לא מספיק חזקים. דוגמה מעורפלת מהפרק השני, כדי לא לזלוג לספוילרים: רגע שבו ארין מתגנבת למקום בו היא לא אמורה להיות כחלק מטובה שהיא בכלל לא רוצה לעשות, אבל פתאום – כשהיא צריכה לברוח משם – היא לוקחת את הזמן ומסכנת את עצמה כדי להשלים את המשימה שלטובתה נכנסה. בני אדם רציונליים פשוט לא מתנהגים ככה, וכתיבה טובה הייתה יכולה למצוא פתרונות אמינים יותר.

מתוך "מי את, ארין קרטר?" (צילום: יח"צ באדיבות Netflix)
מתוך "מי את ארין קרטר?". הילדה היא הכוכבת האמיתית כאן | צילום: יח"צ באדיבות Netflix

אבל לא הכל גרוע. קודם כל, כיאה לסדרה של נטפליקס, הקאסט נראה טוב בצורה בלתי רגילה; לפעמים צריך לשכוח מהכתיבה ולהתמסר לנוף, וזה בדיוק המקרה כאן. גם העריכה עושה את העבודה – "מי את, ארין קרטר?" היא סדרה סוחפת שמתחילה במהירות ולא מאבדת קצב. זה בדיוק מה שמצופה ממנה כסדרת אקשן, והיא עומדת במשימה בהצלחה יתרה. והיא גם מאוד מבדרת: הפרקים מאוזנים יפה עם מנה נדיבה של אקשן, אבל כזו שלא משתלטת על כל זמן המסך.

הדבר הכי טוב ב"מי את, ארין קרטר?" הוא בכלל היא. וב"היא" אני מתכוונת להארפר, בתה של ארין. קודם כל, מדובר בדמות המעניינת ביותר בסדרה – נערה צעירה שמתמודדת עם פוסט טראומה, גזלייטינג והימנעות אקטיבית מטיפול פסיכולוגי. אבל הדמות, עגולה ומרתקת גם ככה, מקבלת עוד מימד של עומק בזכות המשחק הנהדר של השחקנית הצעירה אינידיקה ווטסון; היא אמנם רק בת 13, אבל עם קילומטראז' לא קטן בתעשייה (היא שחקנית מאז גיל 5), היא אולי השחקנית המוצלחת ביותר ב"מי את, ארין קרטר?", שמוציאה מהדמות שלה את הטוב ביותר. 

תראו, 98% זה לא. רחוק מכך. אבל גם אי אפשר להגיד ש"מי את ארין קרטר" היא סבל טהור. ברוב הזמן היא כיפית למדי, שתעשה את העבודה עבור מי מהצופים שמחפש אקשן, דם ורובים. אם נבחר להתייחס אליה ברצינות, "ארין קרטר" לא עומדת באתגר, וכסדרת איכות היא נכשלת כישלון מר. אבל אם מראש עושים לה הנחה ומרפים מהסטנדרטים – כסדרה מעפנה של נטפליקס היא הפתעה מבדרת, אנרגטית ומהנה. אם יש לכם כמה שעות מיותרות ובא לכם אקשן כיפי לטגן מולו את המוח, קשה לי להאמין שתתאכזבו.