למרבה הצער, יש רשימה לא קצרה של יוצרי קולנוע שהלכו לעולמם בטרם עת לפני או בסמוך לצאת סרטם, לעתים בנסיבות הקשורות בעלילה שלו. קשה למשל לשכוח את הסיפור של סיריל קולאר, שביים ב-1993 דרמה בשם "Savage Nights" על ההשפעה של מחלת האיידס על בני דורו, ומת מן המחלה שלושה ימים לפני שזכה באוסקר הצרפתי.
לרשימה האיומה הזו הצטרף החודש הקולנוען יהב וינר. בשבעה באוקטובר, מרצחי החמאס פשטו על כפר עזה, בה נולד, גדל והתגורר עד יומו האחרון. הוא הגן על זוגתו שי-לי עטרי, קולנוענית בעצמה, ועל בתם התינוקת והצליח להציל את חייהם אך מת בעצמו, בהקרבה הירואית.
וינר הותיר מאחוריו סרט עלילתי ארוך שצילם אך לא השלים, ולא ברור איך ומתי נזכה לראותו - וסרט קצר בשם "הילד", שהספיק לעשות סיבוב יפה בפסטיבלים בחודשים שלפני הטבח, וכעת חזר למרכז הבמה. בתי קולנוע לב, שלא הפיצו סרטים חדשים מאז האסון, מקרינים אותו, וכל ההכנסות הן תרומה למשפחתו של הבמאי. נוסף לכך, הסרט זמין גם בסלקום טיוי ויס ויאודי, ואפשר לראות אותו באתר של הניו יורקר.
מטבע הדברים, הסרט זוכה לתהודה. הוא אנדרטה לאופי ולכישרון של וינר, אך גם לכפר עזה של לפני הטבח, בה הוא צולם ומתרחש, וזאת באופן חריג יחסית לקולנוע הישראלי - כמעט ולא ראינו לאורך השנים סרטים שמתרחשים בעוטף עזה.
הביקורות שהתפרסמו על "הילד" מהללות, ולנו נותר רק להצטרף לשירי ההלל. ציניקנים גדולים במיוחד, ואפילו כעת עדיין מסתובבים כאלה בינינו, יתהו אולי בינם לבין עצמם אם זו ביקורת אובייקטיבית. ובכן, חשוב לציין: סרטו הקצר של וינר מרשים בלי קשר לנסיבות, ובכל קנה מידה - גם בהשוואה לסרטים באורך מלא של במאים בינלאומיים בעלי שם.
בדומה לסרטים ישראלים גדולים אחרים, למשל "ואלס עם באשיר", הסרט של וינר עוסק בפוסט טראומה. במקרה זה היא שייכת לצעיר תושב כפר עזה, בגילומו של נמרוד פלג - תגלית בפני עצמה. גם כן כנהוג בקולנוע המקומי, הדרמה הזו עוקבת אחר היחסים המורכבים בין הגיבור לאביו, גבר מחוספס מבחוץ ורך מבפנים. מגלם אותו יורם טולדנו, שחקן לא מוערך מספיק, שמתהדר בנוכחות קולנועית עוצמתית, ומיטיב כאן לתאר כיצד האב מטפל בגוזל הפצוע שלו ומנסה להעמיד אותו על הרגליים.
דרך בניית הדינמיקה המשפחתית הזו, מצליח "הילד" גם לעשות משהו אחר: לספר סיפור של מקום שלם בזמן מסוים, לספק רמזים מטרימים לאסון שעומד לבוא, ולהנציח עולם שהיה ואבד.
"הילד" נמשך 25 דקות, לא זמן מבוטל במושגים של סרט קצר, ומשכיל לשמור על קצב ועל ערכי הפקה גבוהים לאורך כל הדרך. הוא מרשים מן השנייה הראשונה ועד האחרונה. וינר מצייר על הקנבס בשקט נפשי וברוחב יד, המלמדים על הביטחון והמיומנות שלו, ועל הנשמה הגדולה והעמוקה שהיתה לו. הוא מצטיין כאן בהעמדת המצלמה, בחירת השחקנים והעבודה עימם וכיוצא בכך. זוגתו עטרי, שערכה את הסרט, מיטיבה להשלים את עבודתו. הצוות כלל גם את הצלם בן פלד, שזכה בפרס בפסטיבל הסטודנטים האחרון בתל אביב על מלאכתו.
הסרט מוקדש לג'ימי קדושים, שמת מפגיעת פצמ"ר בגינת ביתו בכפר עזה לפני 15 שנה. וינר היה עד לתקרית - טרגדיה בפני עצמה, שהיתה רק הקדמה לטרגדיות האחרות. אין ספק כי נראה בעתיד סרטים שיוקדשו לווינר. זה מעגל המוות של התרבות הישראלית.
בגלל ערכו ההיסטורי והנבואי אך בעיקר בזכות ערכו האמנותי, "הילד" הוא קלאסיקה מיידית וחובת צפייה. לא ברור מה, אם בכלל, יהיה הקאנון של הקולנוע הישראלי החדש, אבל אין ספק שסרטו הקצר של וינר יהיה חלק ממנו.