איך זה נגמר בסוף: "הילד" הוא הסרט הישראלי הכי נוגע ללב כרגע

הדבר הכי עצוב ב"הילד", חוץ מהידיעה מי ביים אותו, הוא שמו. כי הילד שבשם הסרט אינו ילד, אלא בחור חסון. ברק (נמרוד פלג) נתפס כילד על ידי אביו המגונן ובעל השם הסמלי אבינועם (יורם טולדנו) כי הוא לא מתפקד. הם גרים בקיבוץ סמוך לעזה, ונראה שההתרעות התמידיות וצלילי היריות הנשמעים מעבר לגדר הותירו את חותמן בנפשו של ברק, שעל פי כל הסימנים סובל מהפרעת דחק פוסט טראומטית. עיגולים שחורים מתחת לעיניו מבהירים שהוא אינו ישן בלילות, אבל הוא מסרב לקחת את הכדורים שרשם לו הרופא. גם שאר חברי הקיבוץ יודעים שמשהו לא בסדר עם ברק. "מה שלומך ילד?" שואל גדעון (שמעון מימרן) בחדר האוכל, ומוסיף מבט חומל. כשהוא מתרחק אבינועם מסנן "פוץ", ומוציא מברק את החיוך היחידי שנראה על פניו לאורך הסרט כולו. 

רלוונטיות עכשווית ומימד נבואי מצמרר. מתוך הסרט "הילד" (צילום: בן פלד)

מייד אחרי כן נשמעת ברמקול אזהרת "צבע אדום", וכולם קמים ללכת לממ"ד. אבל ברק נשאר במקומו. אבינועם נשאר איתו, דוחף אותו מתחת לשולחן והמצלמה יורדת בעקבותיהם. בפסקול נשמעים צלילי הפיצוצים המוכרים, נפילות או יירוטים, וכשזה מסתיים המצלמה שבה ועולה אל מעל השולחן. ברק שולח ידיו לכתפו של אביו,  מנסה לעסות אותה אך בעצם נתלה עליה, ואבינועם מגיב בבהלה. רק אז אנחנו מבחינים שגם הוא פקעת עצבים. וכל אותו זמן נשאר בצד הפריים איש עם שיער לבן, מכשיר שמיעה באוזנו, שלא קם מכיסאו וממשיך לאכול. האם הוא גרסה זקנה של ברק שנשכחה מאחור? 

סרטו הקצר (25 דקות) והעצוב של יהב וינר, בן קיבוץ כפר עזה, נעשה במסגרת לימודיו במכללת מנשר לאומנות שבתל אביב. הוא השלים אותו זמן קצר לפני שנרצח בכפר עזה ב-7.10, עת הגן על אשתו, הבמאית והזמרת שי-לי עטרי, ועל בתם בת החודש שייה. "הילד" מצולם בשוטים ארוכים ויפים (על ידי בן פלד שזכה בפרס הצילום הטוב ביותר בפסטיבל סרטי הסטודנטים האחרון), בתוך  שדות חיטה גדולים שמשרים עליו רוגע מדומה.

שוט הפתיחה, שאורכו קרוב לשלוש דקות, מזכיר את הפתיחה של "אור חרישי" המהולל של הבמאי המקסיקני קרלוס רייגדאס. לפנות בוקר, כביש צר חוצה שדה גדול ומוביל אל עזה בקו האופק. בפסקול נשמעים צלילי צרצרים וקריאות מואזין רחוקות. בצד שמאל פיצוץ בצינור מזניק מים כמו מזרקה, וזאת הולכת וגדלה עד שהיא מגיעה לשוליים העליונים של הפריים. מבחינה עלילתית זאת הסיבה שברק ואבינועם נשלחים לשדה לתקן את הצינור בסצנה הבאה. אבל יותר מכך זה דימוי יפה ועתיר עוצמה למתח התמידי בין רוגע ואימה שיכולה להתפרץ בכל רגע. בהמשך מצטרפים לעלילה חיילים שהוזעקו על ידי תצפיתנית שהבחינה בברק מסתובב בלילה ליד הגדר, מה שמוסיף לסרט נימה מרה שלא היתה בתסריט של וינר. 

לא אמשיך לתאר את המתרחש בסרט היפה, המאופק, עתיר האבחנה והנוגע ללב הזה, שעולה לסדרת הקרנות בקולנוע לב (כל ההכנסות מההקרנות יועברו כתרומה למשפחתו של יהב). אציין רק שהוא מסתיים ללא פתרון, ללא סוף. את הסוף אנחנו יודעים מהמציאות – תמונתו של יוצר הסרט מופיעה בסיום תחת הכותרת "תסריט ובימוי מאת יהב וינר 1986 – 2023". אחר כך מופיעה הכותרת "לזכרו של ג'ימי קדושים" – האיש שלו בחר יהב להקדיש את "הילד", לפני שסרטו הפך למזכרת מטלטלת לו עצמו. קדושים, יליד מרוקו, היה חבר קיבוץ עזה ואלוף טיסה במצנחי רחיפה, שצילם מהאוויר את כל יישובי שער הנגב. הוא נהרג ב-2008 מפצצת מרגמה שנורתה מעזה ונפלה מול ביתו כשעבד בגינה.