הרבה דברים מעניינים יש לספר על "ז'אן דו בארי", שמגיע השבוע לבתי הקולנוע לאחר שפתח את פסטיבלי הסרטים של קאן ושל חיפה. ברמה החדשותית-רכילותית, זה הסרט שמחזיר למסך את ג'וני דפ לאחר השיט-סטורם עם אמבר הרד; בהיבט ההיסטורי זה סיפורה של דמות מרתקת, אשת חצר שהפכה למאהבת של המלך לואי ה-15 וסיימה את חייה על הגיליוטינה; וברמת הטריוויה, אותה דמות כבר הייתה גיבורה של סרט מדובר - "מאדאם דו בארי" של ארנסט לוביטש מ-1919.
כנראה שהדבר המעניין ביותר בקשר לסרט הזה הוא הבמאית/ כוכבת שלו, מייוון (היא לא משתמשת בשמה המלא, מייוון לה בסקו): מדובר כנראה בקול הנשי הבוטה ביותר שמושמע בצרפת בגנות תנועת MeToo. מייוון עצמה הייתה נשואה בעבר לבמאי לוק בסון; השנה היא תקפה במסעדה את העיתונאי שחשף לראשונה את פרשת בסון, אישום באונס שהסתיים בזיכוי, וגם בסרטה החדש היא מסרבת בעקשנות ליישר קו עם כל סוג של תקינות פוליטית או פמיניסטית.
"ז'אן דו בארי" הוא סרט על אישה שהמיניות שלה מנוצלת בלופ: היא משתמשת בה לצרכיה, ושלל גברים משתמשים בה למאווייהם. זאת התמה, זה מה שיש לבמאית הבאמת מעניינת שלו לספר על הגיבורה הבאמת מעניינת שלה. ומעשה שטן, זה לא מעניין בכלל.
אני מניח שמייוון מבחינתה עשתה סרט מתריס, אבל הוא לא נראה כזה: הוא סתם נראה כמו משהו שנכתב והופק לפני 30 שנה, וגם אז לא היה אמור לפתוח פסטיבלים. עזבו פרובוקטיביות אימפוטנטית; העשייה הקולנועית של מייוון כל כך דלה, עבודת הצילום-עריכה-סאונד כל כך בנאלית, שבאמת לא ברור מה חשבו בקאן ובחיפה. אפילו הקאמבק של דפ בתפקיד המלך הוא לא יותר מהופעה קפואה, על גבול המיוסרת-מלהיות-כאן (עם או בלי קשר לצורך לשחק בצרפתית. כלומר, אני לא יודע אם או עד כמה זה הקשה על דפ, אבל זה בהחלט לא מקל על הצופה).
יש חוויות צפייה קשות יותר, ההופעה של מייוון תחת השרביט של עצמה אינה נטולת ניצוצות, אבל המכלול שהוא "ז'אן דו בארי" מגרד בקושי רב את ה"שווה צפייה". חבל, דווקא נראה מעניין (אבל סמנו אותו להסטרמה, ברור. יש בזה את ג'וני דפ בצרפתית!).