הצפייה ב"רוצחי פרח הירח", שמספר על סדרת רציחות בקהילת האוסייג' בשנות העשרים וספציפית על הקשר של ארנסט (לאונרדו דיקפריו), הדוד שלו קינג הייל (רוברט דה נירו) ואשתו מולי (לילי גלדסטון) לכל העסק, אפופה בתחושה שסקורסזה עצמו נאבק קצת בחומר סביב השאלה מה הסיפור שהוא בעצם רוצה, אמור ויכול לספר פה. הסרט מתבסס על ספר עיוני בעל אותו שם ששם את הדגש על ההיבט המותחני יותר של כל העסק ואיך הרציחות של חברי הקהילה שהתעשרו במהרה עקב גילוי נפט באדמותיה הובילו להקמת הבולשת הפדרלית (הלא היא ה-FBI) ולפיצוח המקרה, לאחר שכוחות החוק המקומיים לא עשו דבר.
בהתחלה סקורסזה התכוון לעבד את הספר הזה פשוט ונקי – לאונרדו דיקפריו לוהק כסוכן ה-FBI שבא לעיירה לפתור את הפשע, ורק מהנקודה הזאת היה אפשר לדמיין את המותחן התקופתי. אלא שאז דיקפריו לא רצה את התפקיד ה"משעמם" והעדיף תפקיד שולי בסרט (כאמור, ארנסט) ובמקביל, סקורסזה הבין שאולי כדי לספר את אחת מהטרגדיות הגדולות של הילידים בארה"ב (המאורעות נקראים אצלם "שלטון הטרור") יש צורך בנקודת מבט קצת אחרת, והוא הלך והתייעץ עם שלל ילידים.
כך, במקום מותחן "מי עשה את זה", סקורסזה יצר סרט שאותו הוא הגדיר כמותחן "מי לא עשה את זה" על אדם שמסתנוור מהאמונה בהיררכיה ותאוות הבצע שלו והולך צעד אחר צעד אל גורלו המר. כל זה בסרט שבכל מקום מדגיש את התרבות המקומית ונותן לה כבוד והערכה בלי איזושהי "חוצניות" או הזרה שלהם. אין כאן דסטין הופמן או קווין קוסטנר שלומדים כמה חכמים אנשי הטבע ודרכיהם, אלא רק את סיפורם של אנשים שלא יודעים איך להתמודד עם עושר פתאומי של אחרים (או שלהם עצמם).
אפשרי שאם הייתי בא בלי הידע הזה על התגלגלות העיבוד, הייתי צופה בסרט בעיניים קצת אחרות ומפרש חולשות בסרט באופן אחר, אבל מה שאני יודע זה שבעיבוד הנוכחי הדבר העיקרי שחשתי הוא שסקורסזה עצמו לא נסחף בסיפור שהוא מספר כמו שהוא נזהר בכבודם של כולם לספר סיפור "חשוב".
והרי סקורסזה בשיאו הוא לא במאי של סרטים "חשובים" – הוא במאי סוחף שנהנה להתלכלך ולהתנסות ולעשות שטויות ולשחק בז'אנרים. גם באפוס כמו "האירי", שיש בו לא מעט חוכמה ומבט מפוכח על הקריירה שלו, הוא התעקש על סצנות שבהן אנחנו אמורים להאמין שרוברט דה נירו הוא פרחח בן 20. זה עובד לאו דווקא כי זה עובד, כמו שזה עובד כי סקורסזה משוכנע שזה עובד כי ככה תחושת הבטן שלו עובדת, ושאר הסרט כבר סוחף אותך עד שאתה שוכח משטויות כאלה.
ב"רוצחי פרח הירח" אין את תחושת הבטן הזאת. יש כאן סרט שנעשה בזהירות, באהבה, במחשבה – אבל לא באותה תשוקה ותנופה של סרטים אחרים שלו, ובלי האומץ או רוח השטות להתנסות. יותר מכל דבר אחר, הצפייה ב"רוצחי פרח הירח" מזכירה סרט אוסקרים מוקפד – וזה מאדם שבפעם שעברה שהואשם בכך שהוא עושה סרטי אוסקרים – "הטייס" – הוא כלל סצנות של גיבור הסרט משתין לצנצנות. הפעם, אין כאלו בנמצא.
זה לא עוזר שלאונרדו דיקפריו מנסה לשכנע אותנו שהוא נער בן 20 פלוס שבדיוק חזר ממלחמת העולם הראשונה כשהוא כבר בבירור בן 50. אני יודע שיש משהו קצת מבאס בלהתלונן על ליהוק שבלעדיו כנראה כל הסרט לא היה קורה, אבל בסרט שכל כך חושש מעצמו, קשה שלא לפנטז על דיקפריו דווקא בתפקיד של דה נירו (והרי במציאות, דיקפריו מבוגר מקינג הייל באותן שנים) עושה משהו שונה לחלוטין ממה שהכרנו ממנו עד כה, במקום מחזור מסוים (גם אם יש פה אלמנט כלשהו משודרג) של "דיקפריו המיוסר". וזה לא שדה נירו רע פה כמו שהוא מלוהק "בהתאם", באופן משעמם וצפוי שכזה. זה תפקיד דה נירו קלאסי ומגולם היטב. הסבא החביב עם הכוונות הזדוניות – כן, ברור שדה נירו יגלם את זה היטב ויזכה במועמדות (מוצדקת בסך הכל) לאוסקר. הוא עדיין, בפעם אחרונה שבדקתי, רוברט דה נירו, גם אם הוא עושה בין לבין דברים כמו "אבי החתן".
גם ג'סי פלמונס נהדר בתפקיד שדיקפריו זנח, וראוי לציון שלמרות ההתבאסות על הליהוק דיקפריו כן "טוב", אבל הכוכבת האמיתית של הסרט היא בלי ספק לילי גלדסטון. היא יוצרת דמות שהיא חזקה גם ברגעי חולשה, אוהבת גם ברגעי חשדנות, ובכלליות פורצת על המסך בשלווה וקור רוח שמחביאים מוח חריף ומלא רגש. גם בסרט שבו היא רק דמות שלישית בחשיבותה, גלדסטון עדיין הופכת את הסרט לשלה.
כמובן שמיותר לציין שסקורסזה עדיין יודע לביים, כן? גם בשלוש וחצי שעות, גם עם כל המטען שתיארתי – "רוצחי פרח הירח" אף פעם לא משעמם, ומרבית הקרדיט על זה הולך להקפדה הוויזואלית והאודיטורית של סקורסזה והצוות שלו. מי שלא מסתכל על סרטים מנקודת מבט עלילתית, אלא יותר על האווירה, ימצא שלוש וחצי שעות שראויות לזמן שלו וקל להתמסר אליהן.
אבל מעל לכל המעלות האלו, יש אותה תחושת פחד של הסרט מעצמו. גם אם נתעלם מהליהוק, נראה כאילו שאלות כמו "אם מולי היא הדמות הכי מעניינת והכי מהותית לסיפור למה, בעצם, היא לא הדמות הראשית?" הן שאלות שהסרט מודע אליהן ואין לו תשובה טובה להן מעבר ל"כי ככה הדברים התגלגלו בהפקה".
את תחושת ההחמצה והפחד של הסרט מעצמו אפשר למצוא בעיקר בסיומו, שהוא מצד אחד מחווה יפה שמודעת למגבלות הקולנוע (גם אם יש לי הסתייגויות מאלמנט שלדעתי יעבור מעל הראש של צופים רבים), ומצד שני מגבירה את התחושה שלסקורסזה עצמו לא נוח עם כל הדבר הזה. ואולי אני מיושן, אבל במאים צריכים להרגיש בנוח עם הסרט שלהם. כל זה לא בא להוריד מערכו של הסרט, שהוא בסך הכול כן טוב – פשוט, סקורסזה, בפעם הבאה, תעשה מה שבא לך בלב שלם.
השאלה האמיתית היא מי שיחק ״ילד״ בן 20 טוב יותר.
דיקפריו בסרט הזה, או דה נירו בהאירי.
לדעתי דיקפריו, אבל לא ממש אהבתי את החלק הזה של "האירי"
בטוח שיש עוד דוגמאות אבל זאת האחרונה שבראש שלי: נגיד הרגעים שקיליאן מרפי סטודנט צעיר ב"אופנהיימר" עבדו לי הרבה יותר טוב מדיקפריו הצעיר פה, וקיליאן צעיר ממנו רק בשנתיים.
הייתי מוכן לראות נגיד את אלדן ארנרייך בתפקיד של דיקפריו, את דיקפריו בתפקיד של דהנירו, ואת הדמות של לילי גלדסטון מקבלת יותר זמן מסך. אבל וזה יהיה סרט שונה לגמרי, ועדיין אהבתי מאוד את התוצאה הנוכחית.
מצד שני, אופנהיימר הסטודנט הוא דמות עם מעט זמן מסך.
(ל"ת)
הטיעון הכי טוב לטובת מדינת הלאום זה זמן מה
כי, באמת, מה שקורה במחוז אוסייג' לפני שה-FBI מגיע זה חתיכת מדמנה של שחיתות ורשע שלא יאמנו שאין שום דרך להיחלץ מהם בעזרת הכוחות המקומיים
יש בסרט כמה שוטים מאד יפים, אבל זה מאד רחוק ממה שמאליק עשה בשיאו.
(ל"ת)
לא ראיתי מספיק מאליק בשביל להתווכח איתך
אני רק יודע שיש בסרט הזה כמה מהשוטים המרהיבים שראיתי בחיי, ובוודאי מהמרהיבים שיצאו תחת שרביטו של סקורסזה.
סרט/ שיעור בהיסטוריה מעולה. לצערי לא יצירת מופת כמו שקיוויתי.
לא היו לי תלונות על האורך אבל כמו יהונתן אני גם חשבתי שהבחירה במה להתמקד היתה לפעמים מעוררת תמיהה. סקורסזה תמיד אהב להציג את נקודת המבט של הרעים אבל אני לא בטוח שכאן זה עוזר מעבר ללהציג את הפירוק הסיסטמי של השבט והנכסים שלו. שזה מסר חזק ואין הרבה במאים בהוליווד שהיו נכנסים כל כך עמוק לפרשייה כזאת (ועם כזה תקציב וכזה קאסט). אבל באמת שמבאס שלא ראינו יותר את הצד שטבחו בו וגזלו אותו. ואולי דווקא זה נעשה כדי לא להפוך את הסרט לפורנוגרפיה של סבל, ואז זה הופך את הקמיאו של סקורסזה לפחות ציני.
apple tv
זה היה מהיר
ברוך השם
(ל"ת)
מעניין מה זה אומר על נפוליאון.
(ל"ת)
ש-אפל עובדים עם חלון בלעדיות לקולנוע של 45 יום
רגיל להיום ו"נפוליאון" צפוי להגיע בתחילת ינואר.
בתשלום, יש לציין
(ל"ת)
כן, זה היה החלק הלא צפוי. את הסרט האחרון של אית'ן כהן הפיצו במסגרת המנוי.
(ל"ת)
זה כנראה זמני
פשוט מפתיע שהסרט עובר את מסלול ההפצה הסטנדרטי: קולנוע – שירותי VOD (לא רק של אפל, אגב) – ולבסוף סטרימינג באפל. זה אומר שהסרט החדש והנוצץ של אפל — לא כזה אקסקלוסיבי לאפל.
ואני מברך אותם על כך. חלאס עם כליאת סרטים בפלטפורמה אחת.
לגמרי.
(ל"ת)
לא הצלחתי להבין מהביקורת לאיזה סרט לצפות :)
או בקיצור, זה "שאטר איילנד" או לא? תודה למשיבים.
סגנון וקצב מאד שונים. אבל זה סרט טוב יותר משאטר איילנד.
(ל"ת)
האולם היה כמעט מלא, הייתי מופתע
האורך ללא ספק לא מקל על הצפייה, אפילו לאנשים שמצפים לכך.
ב"האירי", האורך היה קצת פחות מורגש בגלל שהיה יותר אקשן ויותר מתח מאשר ברוצחי הפרח. אך למרות הכל, אין עליך סקורסזה, אין עליך דה נירו, והשחקנית של אשתו של דיקפריו פשוט כבשה את המסך עם הפנים שלה ולא יכלתי להפסיק להסתכל עליה.
איכשהו יש לי אפס עניין.
כנראה כי את התעקשויות הליהוק האלו אני פשוט לא יכול לסספנד. התמונה של דה נירו המוצער מרביץ למישהו ב"האירי" צרובה לי ברשתית, איני יכול עוד.
הנושא עצמו דווקא מאוד מעניין, אוף. אולי בחציית המדבר הקולנועי של 2024 ייצא לי כן לצפות בו.
זה ממש שונה מהאירי והגילאים מאד לא בולטים.
אם לא מתעסקים בלהשוות לגיל של האנשים האמיתיים באותה תקופה, הסרט עובר סבבה, ובטח שבלי סצינות מביכות כמו סצינת המכות בהאירי.
אז זאת דאגה שאפשר לשים בצד לדעתי.
תודה
אולי מוקדם יותר מהמדבר הצפוי אם-כך.
(ל"ת)
מעולה
סרט נהדר, הסרט שהכי הרשים אותי השנה , סקורסזה פשוט במאי מופתי, מעט מאוד במאים יכולים לעשות סרט של שלוש ומשהו שעות שיהיו כל כך מעניינות . נכון שהיה קשה לצפייה לפעמים אבל לא היה משעמם, הופעות נהדרות של דיקפריו ודה נירו. אני דווקא אהבתי בסוף הסרט את הדרך המקורית שבה הם סיפרו מה קרה אחר כך , דרך הצגה במקום לשים כתוביות ,כאילו זה אחד הפודקאסים שמספרים על רציחות, אבל ההופעה של סקורסזה בסוף נתנה לזה משקל יותר משמעותי.