יש הרבה סיבות להירתע מ"רוצחי פרח הירח", סרטו החדש של מרטין סקורסזה, שמגיע כעת לאקרנים בישראל באיחור בגלל המלחמה. הראשונה תהיה כמובן 206 דקותיו. נוסף לזה, מדובר בדרמת פשע תקופתית שמגוללת אירוע נוראי בהיסטוריה האמריקאית, שבחלק ניכר ממנה בכלל מדברים בשפת בני האוסייג'. זה ממש לא האסקפיזם שישראלים כנראה יחפשו בימים אלה בקולנוע. אבל המגרעות הברורות לעין בסרטו של סקורסזה, עוד לפני שבכלל צופים בו, בטלות אל מול היצירה הקולנועית יוצאת הדופן הזו שאי אפשר לפספס.
הסרט בבירור ארוך יתר על המידה. מעטים הסרטים שיכולים להצדיק זמן מסך של שלוש שעות וחצי, ואורכו המוגזם של "רוצחי פרח הירח" לכל הפחות ישלח רבים לצפות בו בשירות הסטרימינג של אפל TV פלוס, שאליו הוא יגיע אחרי הסיבוב בקולנוע. זוהי יצירה איטית, ולא רק בגלל האיטיות שנובעת באופן טבעי מהז'אנר, אלא בגלל שככה סקורסזה בוחר. כמו "האירי" מלפני ארבע שנים, גם כאן העשייה הקולנועית פחות אנרגטית, פחות דוהרת קדימה ופחות נלהבת. היא יותר מהורהרת וחושבת. כי ככה סקורסזה רוצה את הקולנוע שלו כשהוא בן 81, והוא מצפה מהצופים ליישר קו. זו לא דרישה מובנת מאליה, אבל אם למישהו מותר לבוא בדרישות זה סקורסזה. והאמת היא שברגע שלוקחים בחשבון את כל האמור לעיל כמצב נתון, ומקבלים את אותה דרישה - מתוגמלים היטב. פתאום מגלים שבאופן לא מפתיע סקורסזה יודע מה הוא עושה.
"רוצחי פרח הירח", שמבוסס על ספרו בעל אותו השם של העיתונאי דיוויד גראן, מביא למסך את סיפור רציחות האוסייג', שאירע בארצות הברית בשנות ה-20 של המאה הקודמת. קשה לקבוע באמת את דירוג החומרה והנוראות של האירוע הספציפי הזה בתולדות האומה האמריקאית, שעברה רווי בשלל אירועים של אלימות, מעשי עוול ודיכוי, אבל איך שלא מסתכלים על זה – מדובר בתת פרק, בתוך הפרק הארוך של הכחדת הילידים האמריקאים, מזעזע במיוחד.
בשלהי המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 התגלו מצבורי נפט על אדמותיהם של ילידי שבט האוסייג' באוקלהומה, מה שהפך את בני השבט לעשירים. הנפט ועושרם של הילידים משך לאדמתם לבנים, שתמרנו, סחטו וגנבו כמה שיותר כסף תוצרת אוסייג' לפני שפנו גם לרצח בני השבט. בין 1921 ל-1926 נרצחו, לפי הדיווחים הרשמיים, עשרות מבני האוסייג', אם כי ההשערות הן שהמספרים גבוהים בהרבה. כמעט מיותר לציין שרשויות החוק המקומיות לא עשו דבר בעניין, מה שהוביל בסופו של דבר לחקירה של ה-FBI (כשעוד היה ממש בחיתוליו ואפילו לא נקרא עדיין FBI).
בתוך גל הרציחות של האוסייג', סרטו של סקורסזה, שאת התסריט שלו הוא כתב יחד עם אריק רות', מתמקד ברצח משפחתה של מולי ברקהארט (לילי גלדסטון), שהנשים בה איבדו את חייהן בזו אחר זו במסגרת מזימה להשתלט על הון המשפחה. מי שמנהל את מערך ההשמדה של המשפחה הוא וויליאם "קינג" הייל (רוברט דה נירו), איש עסקים בעל השפעה שמוצג תחילה כידיד של בני האוסייג'. את הרציחות והשגת הכסף לאחריו הוא מוציא לפועל בעזרת אחייניו, שאחד מהם הוא ארנסט ברקהארט (ליאונרדו דיקפריו), בעלה של מולי. כן, גם זו הייתה אחת הדרכים להגיע להונם של הילדים, והיא כנראה הייתה האכזרית והמרושעת מכולן - להינשא לבנות השבט, להביא למותן ולהשתלט על התמלוגים שעוברים לבעל הלבן "כחוק".
סקורסזה כאמור לוקח את הזמן בפריסת הסיפור. הוא לא להוט להתמקד רק ברציחות עצמן, ולא ממהר לרוץ קדימה לחקירת ה-FBI. זה כמובן היה נתפס כמהלך הגיוני עבור הצופה, שבא לראות דרמת פשע. וזה גם היה ככל הנראה מקצר את הסרט בכמעט שעה. אלא שלפני שהוא מגיע לחלק הזה, סקורסזה רוצה להתעכב על החלק בסרט שהוא אפוס היסטורי ומערבוני, ובו חשוב לו לשים את הקורבנות של הסיפור הזה במרכז – בני האוסייג'. והחלק הזה ב"רוצחי פרח הירח" דורש סבלנות, לעיתים יותר מדי, בזמן שעל המסך מתוארים באריכות התנאים והרקע לעוול הנורא. זה עלול להעיק בהתחלה, אבל כמו באפוס טוב, הרגעים האלה על המסך משתלמים בסופו של דבר ומהווים את הבסיס הרגשי החזק לרגעים שיבואו בשלב מאוחר יותר. ההיכרות המעמיקה עם מולי ומשפחתה, ועם התנאים שהביאו לחיבור הטמא ביניהם להייל ובני חסותו, תהפוך עבור הצופה את החלק המאוחר יותר בסרט, כשהרציחות מעלות הילוך והחקירה נכנסת לתמונה, לשיא קולנועי עוצמתי ומטלטל.
אבל את עיקר איכויותיו שואב "רוצחי פרח הירח" מתצוגות המשחק בסרט. במוקד נמצאים כאמור שלושה – דיקפריו, דה נירו וגלדסטון. כל הדרמה והמתח הרגשי סובבים סביב המשולש הזה, שבין הדוד המניפולטיבי והאכזר, לאחיינו ובן חסותו הקל לתמרון שרוצה לרצות את הדוד אך גם אוהב, כך לפחות הוא טוען, את רעייתו, ולרעייה עצמה ובת השבט שנאבקת לשרוד וגם למצוא צדק עבור בנות משפחתה שנרצחו. כל השלושה עושים עבודה נהדרת, אבל דיקפריו ודה נירו מעלים את "רוצחי פרח הירח" בכמה דרגות למעלה. מדובר הרי בשני טיטאנים של משחק, והחיבור בין שניהם על המסך, ועוד בסרט של סקורסזה, הוא היסטורי. ולא רק שזה לא מאכזב, זה אדיר.
במקרה של דיקפריו זו לא הפתעה, שכן הוא בשיא כוחו כשחקן וכל סרט בהשתתפותו הופך מיידית לקצת יותר טוב. מבחינת דה נירו, נראה שהחזרה לחיקו של סקורסזה רק עושה לו טוב. ביחד עם הבמאי המזדקן שני השחקנים מעצבים שתי דמויות על סף הבלתי נשכחות. מצד אחד ארנסט, בגילומו של דיקפריו, שלרגע אחד לא מצטייר כאיזשהו גיבור שנקרע בגלל בחירותיו המוסריות, כי בשום שלב במציאות הוא לא היה כזה. אבל דיקפריו כן מוצא את הדרך העדינה והמתוחכמת לבטא את הרעל שמצטבר אצלו מבפנים בעקבות מעשיו. ומצד שני הדוד וויליאם, בגילומו של דה נירו. איזה נבל דה נירו מביא כאן: מפחיד, מעורר חלחלה, ובעיקר כזה שלא נופל מנבלים ופושעים למיניהם שהוא גילם בקריירה הארוכה שלו.
באמת שאפשר לעזוב בצד את האורך, את מריחת העלילה, את האיטיות. כשדה נירו ודיקפריו יחד על המסך יש ניצוצות והכול נשכח. הסיפור שואב אותך עמוק פנימה ופתאום נופל האסימון איזה סרט גדול אנחנו רואים. כי כשצופים בשני השחקנים הללו ב"רוצחי פרח הירח", אפשר למעשה לראות את כל אותן דמויות שהם כבר גילמו בעבר תחת שרביטו של סקורסזה. את כל אותם גברים אמריקאים שנגועים בכל מידה רעה אפשרית, ובפרט בזעם אלים ותאוות בצע וכוח. הם עשו את זה באופן סוחף כשסקורסזה רצה לספר לנו סיפורים על גנגסטרים. ועכשיו, כשסקורסזה בוחר לספר לנו סיפור קצת אחר, ולחפור בהיסטוריה המדממת של ארצות הברית – זה נעשה באופן עוצמתי לא פחות.