כדאי להגיד לפני ההתחלה, שהביקורת הזאת מגיעה מנקודת מבט של מעריץ ענק של טיילור סוויפט, מה שמן הסתם משפיע על נקודת המבט שלי על הסרט. עם זאת, בכל זאת אשתדל להיות אובייקטיבי – כמה שתקליטי הגברת שמול המדף יאפשרו לי – אבל כדאי לקחת את הנושא הזה בחשבון.
כשמגיעים לסרט הופעה יש כמה דברים שצריך לדבר עליהם, ואף אחד מהם הוא לא מהדברים העיקריים שעליהם מסתכלים בדרך כלל בסרט עלילתי. אין פה עלילה או תסריט, למשל; לצופה אין תהליך רגשי שהוא עובר עם התחלה, אמצע וסוף, אלא תחושות שהוא חווה בכל רגע נתון. אומנם יש צילום ועריכה, אבל הם משרתים מטרה שונה, למשל להעצים את האמן ואת השירים (במידה וזה מטרת הסרט, כמו לרוב בסרטי הופעה של טיילור סוויפט). כל שיר מקבל את העריכה המתאימה לו מבחינת קצב, טון וכמובן – מה שקורה על הבמה. שיר קצבי יקבל עריכה קצבית ושיר עצוב יקבל עריכה איטית יותר – לאו דווקא משימה פשוטה כשצריך לברור חומרים מתוך שלושה ערבים שונים (שהסרט מאחד להופעה אחת מבלי שהצופה ישים לב) וכשיש לך לא מעט זוויות לכל רגע נתון.
אפשר היה להגיד שבמקרה של הסרט הנ"ל זה התחיל מסינון של שוטים שלא נראים יפים או מחמיאים; כי כמו שכבר ציינתי, המטרה המרכזית כאן היא להוציא את טיילור הכי מלכה בעולם. ובכל זאת, משהו ששמתי לב אליו בסרט הוא שיש גם הרבה שוטים שבהן טיילור מופיעה בזוויות פחות מחמיאות, או שוט מגורען מדי, או תנועת מצלמה מקרטעת. וזה מעניין, כי למה, בעצם, להשתמש בשוטים לא מחמיאים כשהתוצר אמור להיות הכי מחמיא שאפשר? חלק מזה קשור להיסטוריה של טיילור סוויפט וסרטי ההופעה שלה: סרט ההופעה של האלבום 1989 הוא אחד כזה שמורכב מאפקטים על אפקטים על אפקטים, ואז מעליהם עריכת צבע שגורמת להכול להיראות איום ונורא. בניסיון לייפות את המציאות ולהוציא את טיילור מושלמת, כל העסק חרק ויצא גרוע.
זאת בדיוק הסיבה שהם לא פחדו בסרט החדש להכניס שוטים "לא מחמיאים". אין דבר כזה שלמות, ואם מנסים להחביא מהקהל את הבעיות, הוא ירגיש שעובדים עליו. הרי בהופעה יש תקלות – ובסיבוב ההופעות הזה היו הרבה תקלות, עד לרמה שההאשטאג Errors_Tour# הפך לפופולרי ביוטיוב ובטיקטוק – כך שלערוך סרט שמציג את ההופעה בצורה הכי אמיתית, מצריך מהסרט דווקא לא להוציא אותה הכי מלכה בעולם. על ידי כך שהוא מראה גם את הפאקים, הוא גורם לה להיראות גדולה מהחיים ומהתקטננויות על זוויות צילום.
וזו ההזדמנות להבהיר שאומנם זה אחד הסרטים החדשים היחידים שיצאו בשבועות האחרונים אבל לא מומלץ ללכת אליו לקולנוע אם אין לכם סנטימנטים לאמנית ששמה טיילור סוויפט. אני לא אומר שהוא למעריצים בלבד, אבל ההופעה עצמה, זו שהייתה על הבמה והסרט רק תיעד אותה, בהחלט מבוססת על ההנחה שרק מעריצים יקנו אליה כרטיסים במחיר כל כך גבוה, ויעברו את שבעת מדורי הגיהנום של טיקטמאסטר רק כדי להיכנס לרשימת ההמתנה. ואומנם הגיחה לבתי הקולנוע היא קלה יותר, ובכל זאת – מדובר בסרט במחיר יקר יותר, ומי שלא רוצה להמר לגבי השאלה האם יתחבר או לא – עדיף שיחכה לצפייה ביתית.
גם למעריצים פחות כבדים כדאי לדעת שטיילור עוברת על כל האלבומים שלה ושרה גם שירים לא מוכרים מאלבומים פחות פופולריים. הרבה להיטים נשארו על רצפת חדר העריכה, או אפילו לא היו ברשימת השירים מראש; אם באים בראש פתוח להכיר שירים חדשים, זה יכול לעבוד בהחלט, אבל אחרת אפשר לתהות בקלות למה נכנסנו לסרט הופעה שאת רוב השירים בו אנחנו פחות מכירים.
הקונספט של המופע די פשוט: יש לטיילור עשרה אלבומים והיא עוברת עליהם אחד אחד (בסדר מעורבב) ושרה מספר שירים מהם. אלבומים מסוימים מקבלים שבעה שירים ואלבומים אחרים שיר אחד. זה מאוד מבלבל ולא ברור למה, אבל זה מה יש. במופע על הבמה יש בין כל סט של אלבום כמה דקות של מוזיקה נחמדה שבהן היא מחליפה בגדים ודברים שצריכים לעלות לבמה עולים, אבל בסרט אלו דברים שלא קיימים (אז אם אתם תוהים בצפייה איך היא מחליפה בגדים כל כך מהר – היא לא). במקום, בסרט הוסיפו כותרות שמבהירות איזה אלבום שומעים עכשיו. החלוקה לאלבומים הופכת את המופע למשהו שלא ראיתי כמותו: בדרך כלל אמנים מופיעים עם מופע שמתקשר לאלבום אחד שלהם, לרוב האחרון, ושרים את השירים מתוכו עם כמה שירים ישנים יותר מעורבבים ביניהם. אבל טיילור, שהוציאה חמישה אלבומים מאז הפעם האחרונה שהיה אפשר להסתובב בעולם ולהופיע, החליטה להסתובב הפעם עם כל האלבומים שלה ביחד וליצור מסע דרך האמנות שלה. זה אומנם אומר שיש פחות שירים מכל אלבום, אבל זה גם אומר שיש עשרה סגנונות שונים של מופעים לעבור דרכם. האלבומים שהיא כתבה ב-2020 לא נשמעים בכלל כמו אלו שכתבה ב-2010, וכך הם גם מיוצגים על הבמה. סטים מסוימים מקבלים רק גיטרה ומיקרופון, ואחרים אביזרים ענקיים וריקודים גדולים. האלבומים מסודרים בהופעה בסדר שיושב בול, עם אלבומים פחות מקפיצים ואנרגטיים בדיוק בזמן בו צריך הפסקה מלצעוק מלוא הגרון.
בסופו של דבר זה הקסם של סרטי הופעות – הם פשוט עובדים עליך אם זה אמן שאתה אוהב, לא משנה מה. אבל לטעמי, הפעם יש כאן משהו מעבר. מדובר באחד מהסרטים הכי טובים שראיתי בקולנוע. הבמאי סאם רנץ', הצלם ברט טרנבול והעורך דום וויטוורת' לקחו הופעה מוצלחת, והצליחו בעזרת חשיבה וטכניקה ליצור משהו שהוא יותר מ"סרט מוצלח": משהו שמרגיש, ואני יודע שאני מגזים, אבל לא בהרבה – כמו חוויה רוחנית. יכול להיות שזה קשור לכך שלמרות שמדובר בסרט קולנוע, הצפייה דומה להקרנה פעילה – וכן, כשהולכים לסרט צריך לדעת למה נכנסים. כבר שמעתי על אנשים שמתעצבנים שהורסים להם את החוויה הקולנועית כששרים ומוחאים כפיים, אבל אנשים באים לסרט הזה כי הם רוצים להרגיש בהופעה, ובהופעה צורחים. אין מה לעשות. הייתי אומר לאנשים שפחות אוהבים את זה לחכות שהסרט יגיע לצפייה ביתית, אבל לחובבי טיילור, זה יהיה פספוס של חלק גדול מהחוויה.
הבמאי של ״קריפ״ התקדם יפה בחיים.
(ל"ת)
הבמאי של קריפ 2, שהיה פחות טוב מקריפ 1.
(ל"ת)
ולטובת מי שלא הבינו:
הצלם ברט טרנבול שמוזכר כאן גם ביים את הקליפ ל״קריפ״ של רדיוהד, מה שמעלה את השאלה האם כבמאי הקליפ הכי פושטי ולא מעניין של רדיוהד, הוא נבחר בכוונה כדי שטיילור תיראה פחות מושלמת בסרט הזה (כאילו שזה בכלל אפשרי.)
לא.
הוא נבחר כי, כמו שאפשר לראות בפילמוגרפיה שלו, הוא צילם הרבה יותר מופעים מוזיקלים מאשר ביים קליפים.
ובכל זאת, לאף אחד אין את היכולת הזאת.
(ל"ת)
אחלה סרט/הופעה
אני לא מעריצה מושבעת של טיילור, בעיקרון מכירה את הלהיטים, אבל בתקופה שהסרט יצא חיפשתי הסחות דעת קלילות מהמציאות, ככה שמופע צבעוני וגרנדיוזי בא לי טוב. התכוננתי לזה קצת כמו שאני מתכוננת למופע אמיתי – הורדתי את הפלייליסט כדי להכיר לפחות ברמה בסיסית את כל השירים, וזו הייתה בחירה טובה כי הצלחתי להנות מכל ה-Eras במופע, אפילו אלה שלא הכרתי שיר אחד מהם לפני כן.
היו קטעים שהפתיעו אותי, נגיד כמה אפקטיבי Reputation היה בהופעה, כי ברמת השירים נטו הוא היה אחד האלבומים החלשים יותר מבחינתי (וגם אחד מאלו שבקושי הכרתי). אבל בתור שואו-סטופר הוא ממש עשה את העבודה והקפיץ את הקהל.
בעקרון אני מעדיפה את טיילור של להיטי הפופ המקפיצים (Shake it off, The Man, Blank Space) על פני טיילור הנוגה עם שירי הסיפור ה-Folkיים, אבל היה במופע הזה גם וגם, ובמידה נכונה כך שבשום שלב לא שעמם לי.
מבחינת חווית הצפייה, ראיתי את הסרט כאן בגרמניה, ביום שהוא יצא, כך שלקחתי בחשבון שהקהל יהיה מלא בסוויפטיות מושבעות, אבל מהיכרותי עם האיפוק הגרמני קיוויתי שיהיה סביר. ובכן, כל הקהל ישב בדממה מוחלטת כל הסרט – מלבד הבחורה שישבה לידי ולא הפסיקה לשיר. כל מילה ומילה. מודה שזה כנראה הציק לי יותר מאשר אם כולם היו שרים, כי אז לפחות יש איזה תחושה שאתה חלק מחוויה קולנועית מיוחדת – במקרה הזה סתם הרגשתי חסרת מזל שיצא לי לשבת דווקא לידה. בכל זאת הצלחתי להנות למרות הכל, ויש מצב שאפילו הייתי הולכת שוב אם זה לא היה עולה 20 יורו לכרטיס.
20 יורו לכרטיס קולנוע?
יקר, לא?
(החבר'ה של המילקי לא הזכירו את זה)
זה המחיר רק לסרט הזה
זה לא מחיר סטנדרטי.
מניחה שגם בארץ הוא יקר יותר מסרטים רגילים, לא?
גם עם עליית המחירים באירופה היא עדיין זולה בהרבה מישראל (שלא לדבר על השנה האיומה שהכלכלה הישראלית עברה, עוד לפני המלחמה).
אבל כן 20 יורו זה מחיר משוגע לכרטיס, . האפ גם הידש של סקורסזה מתומחר גבוה יותר (בכל זאת 3 וחצי שעות)
הכרטיסים בישראל זולים יחסית לאירופה תמיד
(זוכר שהיה מקום שהראה את זה יותר יפה, אבל זה הראשון שמצאתי בגוגל)
אבל גם יש יותר רשתות ובתי קולנוע קטנים והמחיר משתנה המון. שילמתי 20 יורו על סקורסזה באיימקס (זה המחיר הרגיל שם, גם בלי 3.5 שעות). זה די המחיר הרגיל על "הקרנות פרמיום". במקומות אחרים הוא עלה 10-14 יורו, תלוי בבית הקולנוע והאולם. יש אולמות שגם לוקחים מחיר שונה על שורות מסוימות (זה בדרך כלל מגיע גם עם כיסא יותר נוח). עכשיו גם חלק מהקולנועים מציעים אליו כרטיס ב-50% הנחה כי עברו 4 שבועות.
על סוויפט בארץ לקחו 63.5 לעומת ה-47 הרגיל, כלומר בערך 35% יותר. באירופה זה היה יותר לכיוון ה-50%, אבל שוב, זה רגיל שם בפרמיום.
זה אולי נכון להקרנות פרמיום
האמת שאני בקושי רואה סרטים באיימקס ופורמטים מיוחדים, אז אני פחות מכירה את המחירים שלהם, אפילו שהופתעתי לטובה מהמחיר של אופנהיימר כשצפיתי בו לא מזמן.
אבל הקרנות רגילות, כמו שכתבתי למטה, אפשר למצוא במחירים זולים מהארץ, זה בעיקר תלוי ביום בשבוע שבו הולכים להקרנה – בסופש קצת יותר יקר, במהלך השבוע יותר זול, ויש יום אחד מוזל במיוחד ברוב בתי הקולנוע (לרוב שני/שלישי).
אבל למי שרוצה לראות הרבה סרטים בזול, יש בחלק מהרשתות תכניות מאוד משתלמות. עד הקורונה היה לי מנוי לראות סרטים ללא הגבלה ב-19 יורו לחודש. קשה למצוא עסקה משתלמת יותר.
מוזר, אני לא מוצא משהו מתחת ל-10 יורו
וגם זה בקולנוע שכונתי קטן. שאר הסרטים שהלכתי עד עכשיו היו 11-14 יורו, גם באמצע שבוע, ככה שאני בערך לפי מה שהאתר הזה אומר. סקורסזה ראיתי ב-21 יורו שממה שאני רואה זה הקבוע של ה-IMAX.
איפה אפשר לראות ב-6-7 יורו? מרגיש שנעקצתי.
אני לא יודעת איפה אתה מחפש
אבל בברלין, מאוד ממליצה על רשת יורק – https://www.yorck.de
המחיר הסטנדרטי יותר גבוה, אבל בימי שני יש מחיר מוזל ויחד עם הנחת חברים (שבשבילה רק צריך להירשם לאתר) רוב הסרטים נעים בין 6 ל-8 יורו. שים לב שבכל קולנוע יש מחירים שונים גם כן, אז זה מאוד דיפרנציאלי.
קודם כל תודה
אני בברלין כרגע ובזכותך אחסוך בהליכה הבאה. אני אוהב את הקולנועים שלהם (ובכללי בתי קולנוע ישנים ששמורים כמו שצריך, גם אם לפעמים מעדיף מסכי ענק של מולטיפלקסים חדשים) והסרט שראיתי שם לפני שבוע היה דווקא ביום רביעי, 11 יורו אחרי הנחת חבר מועדון. אזכור להבא.
בכל מקרה לא נראה לי ש"נכון" לספור ככה. גם בישראל יש המון דרכים להשיג הנחות ואני לא זוכר מתי שילמתי מחיר מלא (חברות אשראי שנותנות 1+1, ארגונים שנותנים 50%, וכשכל זה נגמר תמיד יש כרטיסייה עם 10 ש"ח הנחה לכרטיס). בסוף הכרטיס הממוצע בקופה באירופה קצת יותר יקר מישראל והמחירים בלינק ההוא די תואמים את מה שאני מכיר (גם בעוד מדינות).
אגב הבנתי שבכל העולם בכרטיסים של סוויפט לא נתנו הנחות בכלל. יודע שבישראל זה גם ככה. זה גם הוסיף לכמה הכרטיס שלה יקר.
אה לא התיימרתי לטעון שהמחיר הכללי
בגרמניה יותר זול מהמחיר הכללי בארץ (נראה לי שקשה להגיד דבר כזה בכל מקרה בגלל כמה שהמחיר פה דיפרנציאלי ומשתנה כתלות בהמון גורמים).
דיברתי רק על המחירים שאני באופן אישי משלמת על הליכה לקולנוע.
בכל מקרה, למי שגר פה ואוהב קולנוע, הכי משתלם לעשות חופשי חודשי ואז אתה יכול לראות כמה סרטים שבא לך במחיר באמת משתלם. תכלס הסיבה שעוד לא חידשתי את המנוי שלי היא בגלל שמאז הקורונה לתחושתי יש הרבה פחות מבחר אטרקטיבי. כשהיה לי את המנוי הייתי רואה איזה 10 סרטים בחודש, לפעמים יותר. היום אני לא בטוחה שיש יותר מ-3-4 שמעניינים אותי בחודש נתון.
אה ותהנה בברלין! למרות שכרגע די קר וגשום 😰
(ל"ת)
כן הוא מתומחר גבוה יותר
התייחסתי לזה בתגובה מלפני כמה שבועות כשבאתי להזמין אליו כרטיס ושיניתי את דעתי בגלל המחיר המנופח.
באופן כללי מאמינה שסרטים עדיין זולים פה לעומת הארץ. תלוי כמובן אם מדובר בהקרנת פרימיום וכו׳, אבל אני יכולה לראות סרט ״רגיל״ גם ב-6-7 יורו. צריך לזכור גם שהיום השקל חלש משמעותית משהיה לפני שנה, אז ההמרה לשקלים נותנת ערך פחות משלם, אבל ביורו המחיר לא השתנה.
הייתי בכיף הולך לסרט, וזה גם תורם לכלכלה,
אבל אני יודע שאם אני אלך לסרט, אחד השירים (ואולי יותר) יגרמו לי לחשוב על אמנדה ולבכות 45 ברצף באמצע הקולנוע, אז אני אוותר.
מי זאת אמנדה?
(ל"ת)
האקסית המיתולוגית שלי. סוויפטית בדם.
(ל"ת)
ללא ספק הסרט הטוב של השנה. סוויפט היא סטוריטלרית ממעלה ראשונה
(ל"ת)