ביקורת סרט: “הנהגת מדלן” של הבמאי כריסטיאן קריון הוא סרט אנושי אשר חוגג את החיים ואת יופיה של פריז
.
מדלן צחורת השיער (אחת מן האוצרות הלאומיים של צרפת, לין רנו) מגלמת בת 92 (עם יציאת הסרט לאקרנים בישראל היא כבר בת 95), כפי שהיא מספרת לנהג המונית הזועם שלה שארל (הקומיקאי היהודי, דני בון). אבל כפי שאנו מגלים באופן מזעזע, היא לא קשישה קטנה ומתוקה, כפי שהיא נראית.
היום הוא יום החופש האחרון שלה, לפני שבחוסר רצון היא נאלצת לעזוב את ביתה בפעם האחרונה ולהיכנס לבית אבות. אבל ברור שהיא לא ממהרת להגיע לשם, והיא משתמשת בנסיעה הממושכת במונית בדרכה לצד האחר של פריז, כדי לבקר מחדש בזיכרונות חייה מן הבירה הצרפתית. בזמן שהרכב נוסע, ותוך כדי מנעד פלאשבקים, היא מגוללת את סיפור חייה לנהג, וזה לא הסיפור שמצפים לו, כיוון שחלק מן המתואר גם קודר או מזעזע. את מדלן הצעירה מגלמת הכוכבת העולה, אליס איסאז.
הנהג שארל הוא איש משפחה מוטרד, חסר כסף, חולה נהיגה, אם כי לא תמיד לפי החוק. עם זאת, סיפור חייה המדהים של מדלן – והחיוביות שלה, מעסיקים אותו ומושכים את שניהם יחד, בדיוק סבתא ונכד. לבון ולרנו בהחלט יש כימיה גלויה, עד כדי מושלמת. הם עבדו יחד בעבר, כאשר בון ביים את רנו בשנת 2018 בסרט “משפחה בהפתעה“.
נסיעות ברכב, תוך שיחות בין נהג ונוסע, הפכו לתת-ז’אנר בעולם הקולנוע, כמובן כמו בסרט “הנהג של מיס דייזי“, דרך “הנהגת של מר יוסוקה” וכן “מונית לילה“. המכונית הופכת לבית וידוי, סוג של מרחב אינטימי לספר סיפורים, וכך נוצר ששתי דמויות בלתי סבירות מתחברות, והסמליות מגיעה כשהנוסע עובר מהמושב האחורי לקדמי – מה שנקרא, נשבר הדיסטנס.
“הנהג של מדלן” של הבמאי כריסטיאן קריון הוא סרט אנושי אשר חוגג את החיים. הסרט אינו סנטימנטלי, אם כי בנקודה מסויימת עשוי לגרום לדמעות לזלוג. מתחת, יש גם הערה נוקבת על שינוי עמדות במהלך עשרות השנים בכל הנושא לאלימות במשפחה. לחובבי העיר פריז, זהו דרמה טובה, הנהנית ממשחק מצוין – ועל כן “הנהג של מדלן” הוא פנינה קולנועית.
הסרט “הנהג של מדלן” | “Driving Madeleine” | “Une Belle Course” – עתה בבתי הקולנוע.