(שם הסרט במקור: Los Delincuentes)

את הביקורת הזאת צריך להתחיל מהברור מאליו: מדובר בסרט ארגנטינאי דובר ספרדית שנמשך שלוש שעות. אתגר. אז בצד השני של המנהרה – לא השתעממתי לשנייה, למעשה די נהניתי. מצד שני, מסרט שנמשך שלוש שעות, חוויה שדורשת השקעה משמעותית מהצופה – מסרט כזה מותר לצפות ליותר. בסוף הסרט נותרתי עם הרגשה של: זה הכול?

ובכל זאת, הסרט מסתיים עם שיר רוק שהמילה הבולטת בו היא Impossible. בלתי אפשרי. "העבריינים" הוא סרט שמחפש דרך חיים אלטרנטיבית. לא עוד לקום בבוקר מוקדם לעבודה, לנסוע באותה דרך, לשתות את אותו קפה, לראות את אותם אנשים, ולחזור לאותו בית באותה שעה בכל ערב. והכל בשביל משכורת לא מאוד מספקת. לא עוד. מותר וצריך ורצוי ואולי אפילו מוכרח לשאוף למשהו טוב יותר. חופשי יותר. בלתי אפשרי לחיות ככה יום אחרי יום אחרי יום. ומצד שני, זה בלתי אפשרי. סוף הסרט, זה שמשאיר אותי עם חצי תאוותי בידי, אולי אומר שאין אפשרות אמיתית למצוא את האלטרנטיבה הזאת. זה חלום. מיתוס. זה לא קיים. לא אפשרי. אימפוסיבל.כסרט ששואף לאלטרנטיבה, "העבריינים" אכן מבקש להיות אלטרנטיבי. לא במובן של אוונגארד לא קומוניקטיבי. להיפך. אבל כן במהות של סרט שלוקח את הזמן. יש, למשל, סצנה שבה החבר'ה משחקים משחק (שאני לא הבנתי את החוקים שלו) שבו הם מציינים שמות של ערים בעולם (וגם תל אביב מוזכרת שם). הסצנה הזאת לא תורמת דבר להתקדמות הסיפור, מלבד העמקת הקשר בין האנשים, וביניהם אלי, הצופה באולם. יש עניין עם שוטים שלוקחים את הזמן להביט בסביבה עירונית, סביבה בנויה של כלא, וסביבה של טבע. יש בסרט הומור משעשע למדי שמוגש בעיקר בצורה פלגמטית, ובכל זאת הוא מצחיק.

ויש לסרט עניין עם ביטויי אמנות מסוגים שונים, אמנות שמבטאת את הכמיהה לחופש הבלתי אפשרי הזה. ספרות, שירה, קולנוע – אלו מהווים חלק נרחב למדי מהסרט, ולאו דווקא חלק הכרחי. האנשים שגיבורי הסרט פוגשים במקום הכפרי עסוקים בצילומים של סרט. הדמויות עצמן מבקרות במהלך הסרט כמה פעמים בקולנוע. יש סצנות של שירה, ריקוד, הקראת קטעים מספר. כל אלו מייגעים מעט, מאריכים את הסרט לפעמים ללא צורך, ובאותה נשימה, הם ניסיון ללכת בדרך חופשית יותר, שלאו דווקא רודפת אחרי הנראטיב, לאו דווקא מחפשת את השלב הבא בסיפור, אלא דרך שתחבר אותנו לדמויות, לטבע, לחופש הכול כך נכסף.

וזה מקסים, כמו גם קצת מייאש. הרי את מהלכי הסרט ניתן לספר בהרבה פחות זמן: יש עניין עם שוד, יש עניין עם כלא, ויש עניין עם בחורה. הסיפור הרי לא באמת נסגר עד הסוף. יש לסרט הזה סוף של מערבון, אבל הסרט הזה לא באמת מציית לז'אנר כלשהו. יש שוד, אבל זה לא באמת סרט שוד. דמות אחת נכנסת לכלא לזמן מסוים, אבל זה לא סרט כלא. יש עניין עם אהבה, אבל זה לא סרט רומנטי.

יש סוגי מוסיקה שונים המלווים את הסרט, בעיקר דיסהרמונים, מה שקצת מנתק אותי מהטבע אליו היוצר דווקא רוצה להתחבר. יש בחירות משונות שיוצר הסרט עושה, אבל איכשהו, הסרט הזה עם הקצב הלא רגיל שלו בכל זאת מקסים אותי עם הכמיהה הכמעט נאיבית שלו לחיים אחרים, יותר חופשיים, גם אם המסקנה בסוף היא שזה אימפוסיבל.

אל "העבריינים" צריך לבוא מוכנים לסרט עם קצב אחר, עם סבלנות, ועם לב פתוח. לא הכול עובד בסרט, אבל הוא הקסים אותי בכול זאת ולמרות הכול.

איתן ווייץ

ניתן ליצור איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il