בשנים האחרונות עולים לאקרנים יותר ויותר סרטים שמתייחסים לתופעת ההגירה ומשמעויותיה. הסרט היפהפה "מינארי", שמביא את סיפורם של משפחה מהגרת בארה"ב והתמודדויותיה עם דגש על ההתאקלמות הזוגית במקום ההגירה. הסרט "חיים שלמים" שעוקב אחר מפגש מחודש בין שני חברי ילדות שנפרדו בעקבות הגירה והפער שנפער ביניהם בעקבות אותו שינוי וכעת מגיע גם הסרט "ילד אורז".הוא מביא את חווית ההגירה של אם יחידנית ובנה עם דגש על השינוי הזהותי ותרבותי שהם עוברים לאורך פרק זמן של כעשור. הסרט שם דגש בעיקר על עולמו הרגשי וזהותי של הילד שחייו מתהפכים בעקבות ההגירה. ניתן למצוא קווים מקבילים בין הסיפור העלילתי לסיפור חייו של הבמאי ותסריטאי אנתוני שים שהיגר מקוריאה לקנדה בהיותו ילד.
פרסומת
הסרט מתחיל בשנת 1990, תחילת ההתאקלמות של סו-יאנג ובנה הקטן, דונג-יום בקנדה. סו-יאנג מחליטה להגר עם בנה לקנדה על מנת ליצור להם חיים טובים יותר לאחר שבקוריאה בעלה שם קץ לחייו. בתקופה זו מתרחשת ההתאקלמות שלה ושל בנה למנטליות השונה ולתחושתם כזרים במדינה אחרת. הם מתבקשים להחליף את שמותיהם, הילד חווה בריונות, התעללות מילולית, משקפיו הגדולים, מראהו החיצוני ומזונו הם מושא ללעג בידי הילדים בכיתה. לאחר שהוא בוכה על מר גורלו, אומרת לו אמו כי אסור לו לבכות: "אם תפגין חולשה מול אנשים הם ירמסו אותך. מותר לגבר לבכות רק שלוש פעמים בחייו: כשהוא נולד, כשאביו מת וכשאמו מתה" ובכך מכינה אותו להתמודדות הלא פשוטה בחיי היום יום ולהדחקת רגשותיו.תשע שנים לאחר מכן, נראה כי השניים הסתגלו לחיים בקנדה. סו-יאנג ממשיכה לעבוד במפעל, היא נהנית מחברתן של העובדות הקוריאניות במקום העבודה ואף נמצאת במערכת יחסים רומנטית עם סיימון, גבר קוריאני שגדל בקנדה. גם בנה שעונה כיום לשם דייוויד ונמצא בגיל ההתבגרות נראה בעל חזות מקומית. הוא צבע את שיערו לבלונד, משתמש בעדשות מגע, לבוש בבגדים אופנתיים, משתמש בסמים ומתנהג בטיפשות כמו שאר חבריו. כשהוא מקבל משימה בבית הספר להכין עבודה על שורשיו, הוא מתחיל לשאול יותר ויותר שאלות על מוצאו המשפחתי. יחד עם חדשות לא פשוטות שמקבלת האם, היא נאלצת לספר לו על אביו ולעשות איתו מסע שורשים למולדתה ולמפגש הבלתי נמנע עם המשפחה שלא ראה. מפגש זה ישנה את הקשר ביניהם מהקצה אל הקצה ויעזור להם למצוא את דרכם אחד לשני.
שים מביא סיפור משפחתי שובה לב שמציף נושאים שונים שלא מדוברים מספיק. בראש ובראשונה הוא מביא את נושא הגזענות והקושי של קבלת השונה. כך כשרואים את דונג-יום הקטן חובש זוג משקפיים גדולים ומוציא את קופסת האוכל שלו, עם האוכל הקוריאני הטיפוסי. הוא זוכה לקריאות קלס ולעג, על היותו שונה שאוכל אוכל 'מסריח' ומכונה על ידי הילדים 'ילד אורז' עד שהוא מחליט לזרוק את האוכל, כלומר את זהותו לפח. זוהי סצנה קשה שמעידה על הקושי להתאקלם בחברה ועל ההחלטה להשתנות על מנת להשתלב במקום לקבל את הזהות האמיתית. בנוסף, הסרט מראה את האהבה העצומה של אם לבנה שתעשה עבורו הכול כדי שיהיו לו חיים טובים.הסרט מראה כמה חשוב להיות קשובים ולזכור להיות סובלניים אחד כלפי השני. שים מביים את הסרט ברגישות ובעדינות. השימוש המושכל באנקדוטות ההומוריסטיות מוסיף חן וצחוק ששוברים את העצב לאורך הסרט. גם צילומי הנוף הנהדרים של כריסטופר לו נארגים בעדינות ובחוכמה בסרט ומשתלבים נהדר עם המוזיקה של אנדרו יונג הון לי. יחד עם זאת, יש לציין כי הקצב של הסרט קצת איטי והחצי שעה אחרונה מעט נסחבת וניתן היה לקצצה. אין ספק שגולת הכותרת בסרט היא בעיקר המשחק המרגש של צ'וי סיאנג יונה שמגלמת את סו-יאנג ודוהיון נואל הוואנג ואיתן הוואנג שמגלמים את דונג-יום כילד וכבוגר. זהו סרט מקסים וסוחט דמעות – אל תשכחו להגיע עם טישו.