(שם הסרט במקור: L'ultima notte di Amore)

אם אתם הולכים לקולנוע קצת יותר מהאדם הממוצע, אתם כבר יודעים לזהות סימנים עוד בתחילת הסרט. סרט צרפתי, למשל, כמעט תמיד יתחיל עם הלוגו של קאנאל פלוס, שתומכים כמעט בכל הסרטים שנעשים שם (לפחות אלו שמגיעים לכאן). סרטים שמגיעים מאיטליה יתחילו עם הלוגו של Rai1.

הסרט האיטלקי שלשמו התכנסנו אינו מתחיל עם הלוגו המוכר. במקומו יש כל מיני שמות של חברות הפקה לא מוכרות. על רקע של שוט פתיחה מאוד מרשים (שכנראה צולם מרחפן), שוט ארוך המטייל בשמי מילאנו עד שמגיע לבית שבו מתקיימת מסיבה, שהיא הסצנה הראשונה של הסרט – ועל רקע השוט הזה נמרחות כותרות הפתיחה של הסרט, באדום גדול המכסה את המסך, ועם מוסיקה דרמטית מאוד.

כל זה כבר הדליק לי נורות אזהרה. מדובר במה שנקרא טראש. זה לאו דווקא רע, אבל זה לא סרט האיכות שחשבתי שיהיה כאן. סרט מתח על שוטר שזהו הלילה האחרון שלו בתפקיד. כמובן שדברים משתבשים. כמו שההתחלה רומזת, הסרט ינסה לעשות את זה בגדול, מרשים. הצילום צבעוני מאוד, כמו זיקוקים קטנים המתפוצצים מול העין בראווה. יש מאפיה סינית, חבר קרוב מת – כל מה שמצפים מסרט פשע טראשי.צריך לומר שאנדריאה די סטפאנו לא מתגלה כאן כבמאי אינטליגנטי במיוחד. בניגוד לציפיות, אין כאן יותר מדי טוויסטים, אין הרבה יותר מדי מתח, וכל הפאר שהוא משקיע בצילום ובעיצוב מתבזבז על סרט שנתקע לזמן ארוך מדי במנהרה הזאת. בערך חצי סרט נשאר די עומד במקום, שם, במנהרה. במקום שתעלומת הפשע הזאת תסתעף, אני נתקע במקום אחד, בלי הרבה התפתחויות (וזה עוד יותר משונה כשזה ממש נאמר בסרט – הם היו הרבה, הוא אומר, אבל הפתרון למה קרה ולמה קרה מגיע רק לקראת הסוף, כשהבמאי מרגיש שצריך להתחיל לסגור עניינים).

ומצד שני, צריך לומר שלסרט הזה, בנוסף לויזואליות היפה שלו, יש אס יקר מאוד בשרוול שבכל זאת משאיר את הלב ואת העניין שלי במתרחש על המסך – וקוראים לו פיירפרנצ'סקו פאבינו. כבר באותה סצנה ראשונה הוא נכנס לדירה, שוטר ביומו האחרון, ומתרגש כמו ילד. יש לו גוף גדול, יש לו כתובות קעקע, אבל הוא רגיש ויודע להראות את זה. גם אם הסרט הזה די עומד במקום, פאבינו יודע להראות את הקונפליקט שמדריך את הסרט – הפיתוי של הכסף הגדול, של הפשע, של החיים הטובים – אל מול קוד המוסר שלפיו הוא חי, מה שמחייב אותו לחיות לפי החוק, לא ללכת לחיי פשע, שנראים כל כך קלים ומתגמלים. פאבינו, ביציבת גוף מרשימה, מראה את החשש שלו מהעושר הקל אבל המסוכן אל מול הביטחון שלו בתושייה של עצמו – דבר והיפוכו שחיים בעת ובעונה אחת בהופעתו של שחקן אחד גדול.

לא כל סרט שלא דובר אנגלית הוא סרט איכות. "הלילה האחרון" הוא אחד כזה. סרט פשע זניח, אבל עם שחקן אחד מצוין ועם צילום יפה, התוצאה לא רעה ולא נוראה. כותרות הפתיחה לא משקרות: אם כבר ראיתם את כל מה שרציתם לראות בקולנוע עכשיו – הסרט האיטלקי הזה הוא בידור סביר, גם אם מאוד לא מתוחכם.

איתן ווייץ

ניתן ליצור איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il