ביקורת סרט: אפשר ליהנות מסיפור הסינדרלה המרומם שכולנו מצפים לו, אבל הוא נכשל ביצירת הזדהות עם הדמויות או קישור בין לב הצופים ובין התרבות הסמואית
.
טאיקה ואיטיטי, הידוע ביכולתו לשלב הומור אפילו בתרחישים המטרידים ביותר (“ג’וג’ו ראביט“), חוזר לאקרנים (לפחות בישראל, כי בשאר העולם הסרט יוצא לגופי הסטרימינג), ומתמקד הפעם בנבחרת הכדורגל של סמואה האמריקנית לאחר התבוסה הידועה לשמצה של 31-0 במשחק מוקדמות מונדיאל 2002. העובדה הזו לבדה עוררה צחוקים ברחבי קהילת הכדורגל העולמית, ולכן ואיטיטי לקח את זה צעד אחד קדימה. לדברי הבמאי, “הגול הבא מנצח” מכיל כמה קישוטים לסיפור האמיתי, ואכן הסרט מתובל בלא מעט הומור, אם כי ההחמצה הגדולה ביותר שלו היא פיתוח הדמויות בתסריט. כמובן, אפשר ליהנות מסיפור הסינדרלה המרומם שכולנו מצפים לו, אבל הוא נכשל ביצירת הזדהות עם הדמויות או קישור בין לב הצופים ובין התרבות הסמואית.
העלילה מתארת כיצד לאחר הפסד 31-0 לאוסטרליה במשחק המוקדמות למונדיאל 2002, נבחרת סמואה האמריקנית חיפשה אחר מאמן חדש שירומם את הקבוצה מהבוץ. במקביל, תומאס רונגן (מייקל פאסבנדר), שחקן ומאמן בעל שם עולמי המפורסם בהתפרצויותיו נמצא על סף פיטורין ממועדון הכדורגל שלו. המועדון שולח אותו לסמואה האמריקנית כדי לעזור לקבוצה להתאפס על עצמה, לאחר ההפסד המביך. אבל לעזור לקבוצה חסרת התקווה הזו אפילו לכבוש שער אחד נראה כמו משימה בלתי אפשרית. האם רונגן יצליח להכניס את הקבוצה לכושר עם משמעת ותוכנית אימונים מפורטת? או האם הכעס והרגלי השתייה שלו יהרסו לשניהם את הסיכוי?
מבלי ליצור ספוילר, הצופים מבינים בקלות איך הכל יסתיים בהתבסס על הטון והמבנה של הסרט. יש כאן סיפור של אנדרדוג די צפוי, אבל הבעיה מגיעה בחלק האמצעי, שסובל מעודף ההומור של ואיטיטי. לפעמים זה מאולץ, או מתגלה כלעג לצוות השחקנים או לתרבות. במקום לנצל את הזמן והמרחב כדי להביא את הקהל לאורח החיים הסמואי, תמיד יש איזו בדיחה שחותכת כל תובנה לעולמם היפה והעשיר של החברה, אשר פחות מוכרת בישראל.
אמנם הרגעים האלה הם מעטים, אבל נחמד לראות קבוצה של אנשים מתנדבים ומתמידים מתוך אהבה למשחק וזה לזה. אבל זו הזדמנות שהוחמצה על ידי הבמאי (שכתב את התסריט יחד עם איאן מוריס) להציג את התרבות. זה גם מאכזב בגלל הרקע וההיכרות של ואיטיטי עם תרבויות האוקיינוס השקט – כיוון שהוא עצמו מגיע מאותו איזור. עוד חבל, לא להציג את היופי של האיים על המסך, ומבחינה ויזואלית – הסרט משעמם, והצילום נשכח, מה שמקשה להאמין שהסרט אפילו צולם בהונולולו, הוואי. למרבה המזל, לראות כיצד חברי הצוות מתקשרים זה עם זה מפצה על היעדר כשרון ויזואלי, אם כי בכל זאת – זו אכזבה.
עם כל הבעיות שקיימות לאורך “הגול הבא מנצח“, חשוב להזכיר את השחקנים. ליתר דיוק, קאימנה כ-ג’איה סאלואה, האישה הטרנסית הגלויה הראשונה שהשתתפה במשחק מוקדמות גביע העולם, והיא לב הסרט ואחת השחקניות הבודדות שיש לה אופי על גבי המסך. קאימאנה עושה עבודה סנסציונית ומציגה את הרגעים הרגשיים שלה לכל אורך הסיפור. פאסבנדר גם בולט בתור המאמן ההולנדי-אמריקני, למרות שהצמיחה של דמותו יוצאת כדרסטיות פתאומית. בסך הכל, צוות השחקנים הוא אחת הסיבות שכדאי לראות את הסרט.
בסופו של יום, אין ספק שמרבית הצופים בארץ יאהבו את הסרט הזה. אחרי הכל, מדובר בדרמת ספורט מרגשת שעושה מצב רוח טוב ומנתקת מאירועי היום. “הגול הבא מנצח” מלמד אותנו את הערך של משפחה ושהחיים הם לא רק ניצחון. כך שאם אתם מחפשים משהו למשוך בחוטי הלב לכמה רגעים – אז הסרט הזה עובד. אל תצפו להפקה מפוארת עם מסר משמעותי מעבר לסיפור האנדרדוג הטיפוסי, כי מה שרואים כאן, זה באמת מה שמקבלים.
הגול הבא מנצח | Next Goal Wins – עכשיו בבתי הקולנוע.